יש המון רגעים שאני חושבת לסגור את הבלוג הזה אבל משום מה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה.
משהו במקום הזה תמיד יחזיר אותי הבייתה,לילדות,להתבגרות, הרי כאן הכל מתועד ותמיד מעניין לחזור אחורה 10 שנים ולראות איך המוח שלי היה פועל פעם ואיך הוא פועל כיום. למען האמת אני שמחה שהוא נשאר כי זה סוג של יומן ווירטואלי וחלון אל העבר לראות ולקרוא את התחושות, הרגשות, הפחדים שליוו אותי במשך שנים ואיך התגברתי עליהם ואיך חלקם עדיין רודפים אותי אפילו בעשור השני לחיי.
אז חזרנו שבוע שעבר מטיול בעקבות השורשים שלו במולדובה, נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאהנה, הייתי בטוחה שהמשפחה שלו היא כמו שלי, שיכבידו עלי עם שאלות, התערבות בחיים הפרטיים וישפטו בחירות כאלה ואחרות שעשיתי. התברר שטעיתי , ולא בכל המשפחות מתחילים להעביר ביקורת ישר מהכניסה במפתן הדלת, לא שאלו אותנו "מתי כבר תתחתנו?" או " למה הלכת ללמוד דווקא מקצוע כזה ולא משהו עם ערך כמו הנדסה?" או "למה אין לכם רכב ?" וכו כו וכו' שאלות שמטיחים בי בכל ארוחה משפחתית הן מהצד של אמא והן מהצד של אבא.
אז כפי שאמרתי למרבה ההפתעה קיבלה אותי משפחה חמה,מקבלת ואוהבת, התייחסו אלי כאל בת בית , חלק מהמשפחה, טיילנו המון , אכלנו יותר מידי, היינו באינספור אירועים משפחתיים והנה אני כבר כאן חזרה בישראל חזרתי לשגרה וכבר הספקתי להתעייף נפשית מהעבודה אחרי 2 משמרות.
הבנתי שהעבודה שלי היא רכבת הרים רגשית, שיכול להיות לי שבוע מחריד שאני אומרת לעצמי מה לעזעזל אני עושה לעצמי בזה שאני משיכה לעבוד שם ולמה אני בכלל צריכה את הלחץ ומהפח הפנשי הזה, ואז, שבוע אחריו יכול להיות לי שסוע מדהים שאני מרגישה מסופקת מהעבודה, שאני עושה את מה שאני אוהבת ,שאני מה שנקרא "מרחפת " בעבוה והכל הולך טוב וכמתוכנן והכל מתקתק והעבודה סוחפת אותי והשעות עוברות במהירות ואני יוצאת מלאת אנרגיות ואושר. עדיין לא החלטתי איזה חלק בי חזק יותר במיוחד לאור העובדה שראיתי כלכך הרבה אנשים אצלנו עוזבים ונושמים לרווחה כשהם מסיימים לעבוד אצלנו וכאילו מתחילים חיים חדשים . כמו תמיד דילמת מקום העבודה זה תמיד נושא שתלוי אצלי על הפרק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alex.♥
