לא יודעת למה פתאום יש לי חשק לכתוב. לא יודעת למה נזכרתי בכלל בבלוג.

עוד 5 ימים אני משתחררת, וזה פשוט הזוי. 

השנתיים האלה עברו לי בפאסט פורוורד, אפילו לא הרגשתי אותן וזה מפחיד אותי מצד אחד ומנחם מצד שני.

מפחיד אותי כי כמו שהשנתיים האלו, שנראו לי כמו נצח כשחשבתי עליהן לפני הגיוס, טסו להן, ככה גם יכולות לטוס להן עוד שנתיים, ועוד חמש ועוד עשר, ובלי שאשים לב כבר אהיה בת שלושים.

וזה מנחם כי מצד שני.. אמנם שלא כמו רבים כל כך אחרים לא סבלתי בכלל בצבא, והיה לי שירות מדהים ומשמעותי, מחנך ומשנה. אבל היו רגעי שפל והם היו רבים. ואין לי ספק שיחד עם כמה שהוא היה מדהים, זו  הייתה תקופה יחסית גרועה בחיי. ואם השנתיים האלו עברו כל כך מהר- אז כל תקופה שתבוא אחריה היא קטנה עליי.

יש לי כל כך הרבה תכניות לעתיד ואני בהחלט רוצה לכבוש את העולם. לעשות הכל. כל מה שאי פעם דמיינתי. 

לאחרונה אימצתי את גישת הקוסמוס. היקום מגיש לי דברים ואני לוקחת אותם. זה כיף להגיד "כן" להכל, זה משחרר. לחשוב עד שכואב לך הראש- OUT. לזרום - IN.

לכן אני מתרגשת כל כך ממה שמחכה לי החל משבוע הבא, כבחורה משוחררת שיכולה לעשות מה שהיא רוצה ולהגיד כן להכל. כי איכשהו הכל יסתדר, לא יהיו מגבלות יותר. 

החופש מפחיד אבל הכבלים מפחידים יותר. 

בהצלחה לי.