דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

זה לא סוד - סבתא שלי לא אותה פרטיזנית שהיא הייתה.

סבתא כבר בת 86, אין לה כבר כוח. להוציא אותה היום לאירוע היה פרוייקט אחד גדול, בשנה האחרונה המצב שלה ממש התדרדר לרמה שהיא לא זוכרת שאבא שלי לא גר איתה והוא נשוי.

בקיצור, לא אותה סבתא שהכרתי שהייתי ילד קטן. עד היום חקוק לי בזיכרון אותו יום שהיא רדפה אחריי בגיל שש בכל השכונה עם נעלי בית בגלל שאמרתי שאני רוצה לעשות עגיל באוזן וכשאני אגדל יהיה לי אופנוע.

בכל זאת, אני נורא אוהב לבקר אצלה. כל הקירות מלאות בתמונות שלי ושל הבני דודים שלי בצעירותינו, אירועים ישנים ובכל תמונה לפי השנים רואים שהצטרף עוד בן משפחה. למרות שנורא קשה לה, כשאני מבקר היא שואלת אותי אם אני רוצה קפה ואני עונה לה שכן כי אני יודע שאין דבר שיותר משמח אותה מלהכין לי קפה למרות הקושי שכרוך בזה (לצורך ההשוואה, תארו לעצמכם שקושרים לכם לכל רגל, יד וסביב הבטן משקולות. זה בעצם הקושי שלה ללכת למטבח ולעשות את כל הדברים האלה).