דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

נסיעה בתחבורה ציבורית מבאר שבע לנבכי ירושלים וחזור, שמונה אוטובוסים, יום שלם נשרף כדי שרופא זקן ימשש לי את הגוף ויגיד לי שהמאסיביות שלי פוגעת לי בגב ואני צריך להוריד את הקילוגרמים שהעלתי במהלך השירות שלי. 

תודה רבה לך אדון רופא

בחיי שהרופאים היחידים שאפשר לסמוך עליהם הם רוסים. לפחות הם לא היו בצהל והם לא חושבים שכל אחד פשוט מנסה לעקוץ גימלים

זה לא סוד - סבתא שלי לא אותה פרטיזנית שהיא הייתה.

סבתא כבר בת 86, אין לה כבר כוח. להוציא אותה היום לאירוע היה פרוייקט אחד גדול, בשנה האחרונה המצב שלה ממש התדרדר לרמה שהיא לא זוכרת שאבא שלי לא גר איתה והוא נשוי.

בקיצור, לא אותה סבתא שהכרתי שהייתי ילד קטן. עד היום חקוק לי בזיכרון אותו יום שהיא רדפה אחריי בגיל שש בכל השכונה עם נעלי בית בגלל שאמרתי שאני רוצה לעשות עגיל באוזן וכשאני אגדל יהיה לי אופנוע.

בכל זאת, אני נורא אוהב לבקר אצלה. כל הקירות מלאות בתמונות שלי ושל הבני דודים שלי בצעירותינו, אירועים ישנים ובכל תמונה לפי השנים רואים שהצטרף עוד בן משפחה. למרות שנורא קשה לה, כשאני מבקר היא שואלת אותי אם אני רוצה קפה ואני עונה לה שכן כי אני יודע שאין דבר שיותר משמח אותה מלהכין לי קפה למרות הקושי שכרוך בזה (לצורך ההשוואה, תארו לעצמכם שקושרים לכם לכל רגל, יד וסביב הבטן משקולות. זה בעצם הקושי שלה ללכת למטבח ולעשות את כל הדברים האלה).

בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים.