הוא:
לוגם מהבירה...שמע אני בסך מנסה להגיד פה שאני לא רוצה שתרגיש רע עם הבחירה שלך,לא רוצה שתלך מכות עם עצמך כל פעם שאתה חושב על זה.
אני:
מסיים את מה שנשאר לי בבקבוק.
אין לי עם מה להשלים פה,עשיתי בחירה...עשיתי אותה כי הבנתי שזאת הבחירה הנכונה בשבילי,זה כל הסיפור.
הוא:
כן אבל אתה עדיין מרגיש רע עם זה,אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לראות את זה על הפנים שלך,כל פעם שאני שואל אותך עליו.
אני:
פותח עד בקבוק בירה.
זה לא שאני מרגיש רע...פשוט לא אוהב לדבר עליו.
הוא:
אתה מרגיש אשם שבחרת פשוט לקום ולעזוב?
אני:
לא...לא אשם,מאוכזב...בגלל זה בחרתי לקום וללכת.
לאחרונה יצא לי לחשוב על זה קצת...על כל הפעמים ששמעתי את המילים "אני מקווה שאתה לא כועס".
יום הולדת 18...אבא החליט להתקשר אחרי שלא שמעתי ממנו 14 שנים.
"אני מקווה שאתה לא כועס" היה משפט הפתיחה.
והאמת שלא כעסתי...הפסקתי לכעוס מזמן.
אבל עדיין,עד היום אני לא סובל לשמוע אותך בטלפון.
באתי לבקר אותה,נסעתי לראשון וכשהגעתי אליה הדברים התחממו...היה ערב מדהים.
ישבנו בסלון אכלנו שטיות ושתינו בירה צחקנו,נגענו לא נגענו אחד בשני...נגיעות שבקושי מרגישים אל באותו זמן הן אומרות הכל,אחרי זה עברנו לחדר שלך...ישבתי על הכיסה של המחשב ואת על המיטה דברנו קצת ופתאום אמרת"טוב אני זזה לישון קצת" ובלי לחשוב לרגע סגרת את האור...לא חשבתי יותר מדי,אם את זזה לישון גם אני...בעיה שלך שיש רק מיטה אחת בחדר,עכשיו תעשי מקום.היו לי כמה שעות עד האוטובוס האחרון...ולא,לא ישנו בהם.
היינו מאוהבים די הרבה זמן אבל היינו ידידים ואף אחד מאיתנו לא העז לעשות כלום בנידון עד אותו ערב,עם לא מאט עזרה ממך "פספסתי" את האוטובוס האחרון ונשארתי לישון.
היה לילה מדהים...עד שפתאום החלטת לצאת בהצהרה, "אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות ביחד נכון?"..."אני מקווה שאתה לא כועס".
את אוהבת אותי,אני אוהב אותך...למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד?.
כי...אנחנו לא יכולים(אני עד היום לא יודע למה,ותכלס זה כבר לא באמת משנה) אני "רק מקווה שאתה לא כועס".
וגם פה הכעס עבר ממש מהר...היית הראשונה שהצליחה לשבור אותי לרסיסים שאספתי במשך שנה וחצי לאחר מכן.
ולמרות שלא כעסתי...עדיין לא הייתי מסוגל לדבר איתך יותר מחמש דקות בפעמים הבודדות שיצא לנו לדבר אחרי זה וזה לא היה כי הייתי פגוע...כי עבר מספיק זמן כדי שהכאב יעלם.
האקסית...באחת הפעמים שחזרה מביקור אצל ההורים שלה.
"אני מקווה שאתה לא כועס"...אבל הביאו לי מתנה ליום הולדת ולא יכלתי להגיד לא.
לא חשבת לדבר איתי לפני שהכנסת את זה לבית שלנו?
לשאלה הזאת קבלתי תשובה בהרבה תרוצים.בזה שלא כיף איתי יותר ושאת לא מבינה מה יש לי נגד לעשן מדי פעם,וכמובן..."אני מקווה שאתה לא כועס".
וגם הפעם...הפסקתי לכעוס מהר מאוד,אבל משהו ביחס אליך השתנה.עדיין אהבתי אותך...אבל יצרת סדק שלא הצלחתי להדביק.
משעשע אותי שדווקא האנשים שהיו הכי קרובים אלי לא הבינו עובדה פשוטה...עדיף שאני אכעס מאשר שאתאכזב.
קשה להכעיס אותי...וגם אם מצליחים,אפשר לספור בדקות את משך הזמן שאני כועס בו.
ההרגשה של האכזבה בניגוד לזה...נשארת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
