"אה ו.. תשמעי, אני לא אמורה לספר לך את זה אבל.. רק מישהו אחד מהכיתה דיבר עלייך היום... גיל..."
'מה?! גיל? אוי לא.... בטח משהו רע....' היא חשבה לעצמה. רוני אהבה את גיל, כבר מכיתה ד'. הם תמיד היו ידידים, אבל אף פעם לא יותר מזה.
"הוא אמר ש... שניגנת ממש יפה ו.. הוא התחיל לצחוק על שירי... והיא בכתה.."
'בגללי שירי בכתה? ואני לא באתי כי ציפיתי לההפך... וואי.. מה עשיתי...'
"רוני? את על הקו?"
"אמ..מה? כן.. כן"
"את לא מאמינה... בקיצור, את חייבת לבוא מחר!! יאללה אמא שלי קוראת לי, נדבר מחר!"
"..ביי.. נדבר מחר.."
היא ניתקה את הטלפון.
מאז השיחה היא לא הפסיקה לחשוב על מה שגרמה לשירי. בסוף, היא הגיעה למסקנה שעליה לסכן את שמה הטוב ולהגן על שירי.
למחרת בבית הספר היא הלכה לכיתה בזריזות, וחיפשה את שירי. היא לא הייתה במקומה. אז היא חיכתה בכיתה, עד שהיא תגיע. בינתיים, גלי נכנסה, ואחריה גיל. רוני הלכה אל גלי, ושאלה אותה אם היא ראתה את שירי בדרך.
"לא.. למה?"
"כי.. אני רוצה.. אני רוצה להגן עליה, למרות הכל. אני מרגישה ממש אשמה בזה."
"טוב.. מה שבא לך, אני לא אגיד לך לא"
"תודה.."
כעבור כמה שניות, נשמע הצלצול. המורה נכנסה לכיתה, וכשראתה את רוני, אמרה לה כל הכבוד על הנגינה, והציעה לה לנגן במסיבת הסיום בעוד חודש. רוני נורא התרגשה, כי נורא רצתה להופיע! אבל במקום כן – יצא לה לא.
"למה לא?" שאלה המורה.
"כי.. כי.. לא יודעת,"
"אבל.. את מנגנת כל כך טוב!"
"אבל בחדשות לפני יומיים אמרו ששירי מנגנת יותר טוב ממני! אז למה לא הצעתם לה?!"
"כי.. היא לא הגיעה היום.."
"כן, אבל אני לא הגעתי אתמול! יכולתם להציע לה אתמול!"
"כן.. נכון אבל.. למה את לא רוצה?"
"אני רוצה.. מאוד.. אבל לא! שירי תנגן במסיבת סיום, לא אני!"
"טוב.. מה שתגידי.. גיל, רוצה לנגן? אתה מנגן על גיטרה, לא?"
המשך בפוסט הבא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אהה פה כותבים ת'שם?!