הולכים אל הלא נודע

עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שביקרתי פה אבל היום התחשק לי ולימים האלה בדיוק החזרתי את הבלוג.

אז מה היה לנו בקצרה? 

בגרויות בפסיכולוגיה ובתיאטרון עיוני, מסיבת סיום מרגשת, מדהימה מלאת אדרנלין, קיבלתי תעודת הצתיינות שכבתית וכולם היו כל כך אהובים וכל כך נחמדים שכל כך לא רציתי להיפרד מאף אחד בשכבה הזאת. הערב המשיך לאפטר מטורף שבו השתכרתי למוות, הייתי עם ** ונהנתי מכל רגע...

המשיכו הבגרויות וחזרות למופע הסיום של המחול. עוד פרק בחיים נגמר. שמחה מהולה בעצב. המחול היה בשבילי בית שני וגלים הפכה בשבילי למשפחה. יצרתי קשרים מדהימים בלהקה וקשה לי לחשוב על נתק מהמקום הזה ומהאנשים האלה. זה מחורר אותי. 

ביום חמישי סיימתי בגרויות לחלוטין. בגרות מזדיינת בהיסטוריה אחרי שנה מזדיינת שבקושי הייתי בשיעורים בגלל כל מיני אילוצים אחרים כמו הפקות בתיאטרון ומסיבת סיום למשל... הייתה לי תקופה לחוצה ומתישה שלא היה לי אויר לכלום, לא היה לי זמן לחברים, היה צריך להשקיע הרבה זמן וכוח בלימודים ואלו משאבים שלא היו לי. לאט לאט דברים נסגרים, טקסי סיום, הופעות ומסיבות סיום ועדיין אין הרגשה של סוף. אולי זה כי אני לא רוצה שהסוף יגיע. אני לא מוכנה להתחיל משהו חדש. אני לא מוכנה לסיים את הארבע שנים הכי אמוציונליות, מטלטלות, קשות, לחוצות, מרגשות, משמחות, מדהימות וחוויתיות שהיו לי. פשוט לא מוכנה אז שמישהו בבקשה ילחץ STOP רגע וייתן לי כמה שבועות לעכל את העניין שעוד חודש ו20 יום אני מתחילה שנת שירות, אני עוברת למקום חדש, עם אנשים ישנים וחדשים.

אתמול חזרתי מהעבודה בסביבות 12 וחצי בצהריים. לילה לפני כן ישנתי בסביבות ה3 שעות וכל מה שדמיינתי לאורך יום העבודה הוא את שנת הצהריים שאני הולכת לדפוק ברגע שאני אגיע הביתה. אז זהו.. שכמה תוכניות השתבשו. השעה 13 בצהריים, הספקתי להירדם ל20 דקות לערך אמא מקבלת טלפון מאבא. היא לוקחת הרבה אויר פנימה לריאות ומוסיפה לו קול של בהלה שכזו שמצליחה להעיר אותי. מיד אחרי הנשימה הזו בא המשפט הבא: "דניאל, אבא של טל נפטר". ישנונית קמתי בבהלה מטורפת. "מה?" לא קלטתי. פתאום זה נפל. טחבתי את הראש בין הידיים שלי, המומה. לא ידעתי מה לעשות.

טל הוא שכן שלי, בן גילי, עוד שבועיים ב-14 ביולי הוא חוגג 18. הוא גר בבית מאחוריי. טל הוא חבר ילדות, הייתי הנשיקה הראשונה שלו ועד תחילת השנה היינו בקשר מאוד קרוב ומאוד טוב. 

אבא של טל- פגי, חולה במחלה ALS -Amyotrophic Lateral Sclerosis

 " זאת מחלה ניוונית הפוגעת בתאי מערכת העצבים המרכזית וההיקפית הקשורים לתנועה. מחלה זו היא חשוכת מרפא כיוון שמקורה לא ידוע.

ALS הינה מחלה ניוונית מתקדמת ופטאלית, כאשר רוב החולים נפטרים כתוצאה מסיבוכים של כשל ריאתי ודלקת ריאות. בדרך כלל, תוחלת החיים מרגע אבחון המחלה היא בין שנתיים לשלוש שנים. כ-10% מהלוקים ב-ALS נותרים בחיים לאחר 10 שנים מפרוץ המחלה. הפיזיקאי הידוע סטיבן הוקינג חולה ב-ALS כבר כ-45 שנים".

מהמחלה הארורה הזאת אין מנוס ובשבועות האחרונים או אולי בימים האחרונים פגי החליט שהוא מפסיק לקחת את הטיפול התרופתי או במילים אחרות- הוא החליט שהוא מפסיק לסבול ושם קץ לחייו. המחלה הזאת משתקת אותך היא דומה לניוון שרירים. פגי כבר היה מחובר לקוצב לב והוא היה אמור להתחבר למכונת הנשמה אם הוא עוד לא היה מחובר אליה. כמובן שהוא היה מרותק ולא היה יוצא מהבית. פגי השאיר אחריו את איילה אשתו ו-4 ילדים- רום שכבר נשוי ואשתו בהריון, רז שגרה בתל אביב, צור קצין במודיעין שדה וטולי שרק סיים ללמוד ועוד שבועיים "חוגג" יום הולדת.

הם ידעו שהסוף קרוב והחברות הקרובות של איילה היו מבקרות אצלה כל יום בשבוע האחרון. ואתמול בסביבות השעה 12 הוא נפטר. 

פגי היה בסכסוך גדול מאוד עם אבא שלי, עכשיו שהוא נפטר אני רואה על אבא שלי שהוא מאוד מצטער ושמאוד קשה לו עם זה שלא יצא לו להתנצל, הוא לא מסכים לדבר על הסכסוך הזה כרגע הוא רק אמר שהם היו החברים הכי טובים בעבר, הם בני כיתה, ושהסכסוך היה גדול מאוד והוא היה קשור לענייני הקיבוץ אבל זה מעולם לא הפריע לקשר של שאר בני המשפחות. זה עד כדי כך שהוא מפחד להגיע להלוויה מפאת התקלות לא נעימה עם איילה, הוא חושב שהיא כועסת עליו ואולי זה המצב, אני לא יודעת. אני רק הצעתי לו לבוא לחלוק לו כבוד אחרון להתנצל בלב ושרק יעמוד בצד, אם צריך רחוק מכולם אבל שבשביל ההרגשה האישית שלו שיגיע.

ביומיים האחרונים ביליתי לא מעט אצל טל ואפילו הכנתי להם עוגיות טחינה מתוקות ולחמניות גבינה שיהיה להם מה לתת לאלו שבאים לנחם. 

קשה לי לחשוב על טולי כשבר כלי, הוא בא ממשפחה מאוד סגורה וגם הוא בעצמו כזה מופנם וסגור ולא חולק בדרך כלל את הרגשות שלו עם אחרים חוץ מחברה שלו שגם היא עלתה אתמול על טיסה לדנמרק... בני השפחה די משדרים "עסקים כרגיל" אבל המצב קשה ומי שמסתכל עמוק פנימה רואה את השבריריות, את המחנק ואת העיניים הנוצצות שלהם. 

זה לא נתפס שאנחנו באים לנחם אבלים. היום ישבנו אצל טל בבית כמה ילדים ולא הייתה הרגשה של ניחום, הייתה הרגשה כאילו אנחנו באים לבקר את טולי ולשבת כולם על קפה קר עם גלידה ועוגה. 

מאז אתמול מתנגן לי השיר http://www.youtube.com/watch?v=jV795CNRqb0 והוא לא יוצא לי מהראש... לקחתי את זה קצת קשה ואיכשהו מתנחמים בזה שהמת לא סבל אבל זאת לא נחמה אמיתית... הרבה דברים עולים על פני השטח ומציפים אותי וקשה קצת להתמודד עם הכל כרגע ואני מנסה לשמור על איזון מסוים אבל לא הולך לי כל כך.

מחר ההלוויה ואני צריכה להשיג משקפי שמש בדחיפות!

"תיכף אני ארצה שתלכו מפה 
שאוכל כבר ליפול בשקט 
שלא תראו את הפצעים נפערים 
שנשאר לבד ונשבר לאט..."