אני קוראת שוב שטויות שכתבתי לפני כמה חודשים, או רק אתמול.

זה לא שלי. זו מישהי אחרת שנכנסת מדי פעם לראש שלי וכותבת את הכל על עצמה.

זה מישהי אחרת... והכתבים שלה נעימים לקריאה ועורה נעים למגע.

הא, וגם עכשיו זו לא אני.

עדכון מצב עלי :

האכילה שלי די בסדר. הארוחה הראשונה שלי בימיי בית ספר היא בצהריים, אחרי הלימודים, או בערב, אחרי השינה.

כשאני מחוץ למסגרת אני אוכלת כשיש בי הכוחות לקום מהמיטה, או כשנדמה לי שהמחסור הזה בתיאבון כבר מוגזם.

האכילה הזאת אכן נקראת "די בסדר" מבחינתי ויחסית להרגלים המגונים שלי.

כבר לא אכפת לי ללכת במכנסיים קצרצרים כשכל הצלקות שלי נראות וכל אחד יכול לנחש מה עבר על הגוף שלי.

העור לא הצליח להחלים בחצי שנה, שנה האחרונים.

משום מה כבר לא כל כך משנה לי אם יראו או לא יראו... אם ירכלו או לא.

"ואם הן מרכלות, זה רק בגלל שהן מקנאות בך". אני נהנית להיות מושא לקנאה.

האגו שלי בשחקים, אני חייבת להודות.

ואני גם חייבת להודות שהילד היפה הזה שלי שאמר לי לפני כמה חודשים שאני כזה מושא לקנאה, צדק.

"בתכלס, את יכולה לגנוב כל חבר מכל אחת... בגלל זה הן כל כך מחפדות ממך". פעם לא האמנתי בזה. היום, בבטחון, אני מסוגלת להגיד שזה באמת ככה. יש חבורה ענקית של בנות בשכבה הזאת שבאופן תמידי משתדלת להתרחק ממני. קודם לכן לא הבנתי למה. עד שיצאנו כולנו ושתינו כמו אני-לא-יודעת-מה ואחת הבנות התחילה לצרוח עליי שאני אתרחק מהחבר הזה שלה [שהוא בהחלט לא הדבר הכי יפה בעולם, כך שבאמת לא הייתה לי סיבה להתחיל איתו, ובאמת לא התחלתי]. האלכוהול עלה לכולנו לראש.

אחר כך גם הייתה לי שיחה עם אחת מהן שהודתה שהיא באמת מקנאה בי. בכולן שם מקנאות בי, בי ובעוד חברה שלי [למרות שאני מוכרחה להגיד שאני בחיים לא הייתי מקנאה ב'חברה' הזאת שלי. סתם כי היא חרא של בנאדם :]

אתמול בלילה הן התקשרו אליי, ורוניקה דיברה מהמספר של שוש "תזיזי ת'תחת שלך ותבואי הנה! עכשיו!" טוב, טוב, אני באה...

אחר כך שלחתי לשוש "אני לא מרגישה טוב". אבל האמת, רציתי לשלוח לה "אני מה זה כועסת עליך! ואני לא באה, אני הולכת לישון עכשיו!". יש לי סיבה לכעוס עליה? כשהיא התקשרה בערב, אחרי הבגרות וביקשה שנצא אמרתי לה שאני לא יודעת, שאני אדבר איתה מאוחר יותר ושבכל מקרה נראה לי שאם אני אצא זה יהיה רק בשביל לנסוע אליו. היא שאלה למה אני נשמעת מוזר ואם הכל בסדר... "כלום, אני בסדר."  אבל התכוונתי ל"אני מה זה בדיכאון! ובא לי לתלות את עצמי". היא קלטה את זה יפה מאוד. אבל העדיפה להגיד "בסדר" ושנדבר כבר...

דיברנו מאוחר יותר ואמרתי שאני לא אצא. לשום מקום, גם לא אליו. שוב היא שאלה אם אני בסדר "כן, ברור".

כשהן התקשרו בלילה יכולתי לשמוע את הצחוק שלה ושל החברה שלה ברקע. תפסתי עליהן כזאת קריזה! היא יודעת שאני לא מרגישה טוב! מה היא נותנת לורוניקה לדבר איתי! אעאעאאהעהעהאאעעהה!

אני בכסאח עם עוד אחת מהבנות. בא לי להכות אותה עד זוב דם, כך שאני משתדלת להתרחק כמה שיותר בינתיים.

יצור קטן שלא מרוצה מעצמו ובגלל זה הוא מוציא את כל החרא שלו עלינו. גם שוש מסכימה איתי בנוגע לזה.

ההתנהגות שלה בלתי נסבלת, בעיקר בזמן האחרון. יש לה כזה חוסר רגישות עצום, שאני לא מבינה איך מישהו בכלל מצליח לחיות איתה בשלום.

היא מזלזלת בכל דבר שזז שהוא קצת יותר קטן ממנה [שמנה], והיא מתנשאת באופן מוגזם פשוט!

יש לי כל כך הרבה רע להוציא עליה שכבר לא נשארות לי המילים להשתמש בהן בשביל לתאר אותה..!

נמאס לי מבית הספר הזה.

"ס'! איך היה??" "בסדר" האמת? הלך מעולה! אבל אני לא בקטע של לשתף אותך בשמחה או בעצב שלי, אז פשוט עשיתי בפרצוף אדיש.

"מה קורה? הכל בסדר?" "כן" לא, אני לא בסדר. אני מרגישה הכי נורא בעולם עכשיו, אבל את הרי לא באמת מתעניינת, אז אני אשמור את זה לעצמי.

"אני נוסעת לקנות אוכל, את צריכה טרמפ?" "אני לא רוצה לנסוע איתך"

"מה קורה? את כועסת עליי?" "כן"

"את שונאת אותי?" "כן"

"אני זבל?" "את זה את אמרת..." שאף אחד לא יגיד אחר כך שאני מדברת לא יפה... סעמוק.

אני באמת שונאת אותה, ואני חושבת שהיא הייתה הכי צבועה בעולם עם כל מה שקרה בימים האחרונים.

ואף על פי שחשתי צורך עז לגשת אליה בכל זאת או לתפוס איתה טרמפ, לשבת איתה ולדבר על הכל - השתלטתי על עצמי ולא עשיתי את זה.

אתמול בערב התקשרתי לא', הוא בדיוק היה עם אח שלו, דיבר איתי כמה דקות מהאוטו אחר כך פשוט אמרתי בטון הכי יבש בעולם "טוב, נדבר אחר כך" למרות שלא הייתה לי כל כוונה לעשות את זה.

בהתחלה התקשרתי כי באמת היה לי ממש רע ולא ידעתי למי לפנות. אבל אחר כך הבנתי שזה באמת לא זה...

בלילה הוא התקשר אליי שלוש פעמים, בפעם הרביעית עניתי. מלמלתי משהו על זה שלא בא לי לדבר כבר וניתקתי, בלי לחכות לתשובה אפילו. אחרי זה הוא התקשר שוב. ואני כבר לא יודעת כמה פעמים בסך הכל כי באיזשהו שלב הפסקתי לספור. הוא גם שלח הודעה "זה מלחיץ שאת לא עונה. אני לא כמוך, לי זה מפריע". שילך להזדיין. ולחשוב שאהבתי אותו כל כך... שהייתי צריכה אותו.

מתמטיקה ביום ראשון ואחר כך ביום שלישי. אני חושבת שאני אתלה את עצמי לפני הכל.

שיהיה יום טוב. שיהיה.