אתמול מצאתי את עצמי יושבת על אדן החלון ומריצה שמות של אנשים בראש, אנשים שאני יכולה להתקשר אליהם.

השם שלה היה בראש. אבל וויתרתי. דיברתי איתה כמה דקות קודם לישיבה הזו וזה לא נגמר טוב. וחוץ מזה, היא עצבנה אותי עוד יותר.

כמה עצוב לי פתאום.

אפילו אליו לא הייתי מסוגלת להרים טלפון, להגיד "רע לי". הוא הרי לא אוהב שאני ממורמרת. אז אני מחייכת במקום.

אני שוקלת להפסיק לכתוב פה. זה בטח לא משנה לאף אחד, אבל זה משנה לי.

הצלחתי להחזיק מעמד פה יותר מחצי שנה.. זה הישג נחמד בשביל אחת כמוני שלא מתמידה בגרוש.

ותמיד היה נדמה לי שאני אמשיך עם זה עוד ועוד...

יותר מדי אנשים קוראים פה. כבר נהיה לי לא נעים. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על דברים שאני כותבת. דברים שאני מרגישה.

אז בנתיים אני כותבת בעוד מקום. ואיזה כיף שלא מעירים לך על כל ההפרעות הקטנות שלך שנראות לא נורמאליות...!

עד שאני אחליט אם לסגור פה או לא, אני פשוט אתן לו לגסוס קצת... יהיה בסדר נו.

יום טוב בנתיים.