"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

כשמסתכלים על זה, שום דבר לא יכול להראות כמו גן עדן... כי בסה"כ- אף אחד לא יודע גן עדן מה הוא.

אני שומעת את השיר הזה וכמו בפעם הראשונ הוהשנייה הדמעות מצטברות בגרון... למה? מי יודע...

כרגיל ראש השנה הנוכחי כמו כל החגים היה מעורב ברגשות. אך כמובן- ואין לא, הרגשות העצובים מלאו את החג.

העייפות, האשליה, החלומות, התהיות, האנשים, השיחות, המשפחה. בסופו של דבר כמובן השאירו טעם של רע.

אי אפשר להגיד שהחיוך לא התרוצץ לו מספיק על הפנים, אבל תמיד זוכרים את הדברים הרעים, ובגלל שמבעיות אישיות כאלה ואחרות כבר התרגלתי לרוע של החגים כלפי, אני לא מסוגלת למחוק את זה.. זה פשוט בזבז לי שעה ויותר של בכי עצב ועלבון.

לפעמים אני מכירה בגן עדן, לא רואה בזה משהו קיים, אני לא מדברת על גן עדן של אחרי החיים, אני מדברת על גן עדן של האדם, אותו הוא בורא בעצמו בשבילו.

גם בשנייה שאתן לעצמי לחיות את הרגע- אחזור לאותה נקודת התחלה, מה זה לחיות את הרגע בכלל- מה צריך להיות הרגע הזה בשביל לחיות אותו, למה צריך לחיות אותו.

גן עדן החיים שלי לעולם לא יהיו, הם גם לא גיהנום כל כך גדול, ובסה"כ, רק גיל 17 ואני כבר חושבת על מה יקרה מחר במקום לחשוב על מה יקרה היום.

'הווה הופך עבר' בקלילות הוא נעלם, ובמקום לחשוב על מה לעשות עכשיו, אני חושבת מה יקרה אח"כ- מה ההשלכות הטובות והרעות לזה.

בגלל זה אני לבד, מבחינה גברית כזאת או אחרת..כי אני מונעת מעצמי גם את הדברים הטובים.

האם זה רק בגלל חוויות קודמות? או כי ראיתי יותר מדי סרטים.

אבל זה כבר סיפור אחר.