"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אין לי הרבה תלונות [טוב, יש המון, פשוט לא שאפשר להאשים] אבל, מצפים מאיתנו, הדור הנוכחי להיות דור טוב, דור שונה, ובכל זאת- יצאנו די דפוקים.

אנסים, רוצחים, מרביצים, מתעללים, שותים, מעשנים- ועושים הרבה רעש בסה"כ.

איך מצפים מאיתנו, בני הנוער לגדול להיות טובים, לגדול להיות אחרים. אם אנחנו נמצאים בסביבה גרועה?

אי אפשר לבוא בטענות לילד שמעשן. כשהוא התרגל כל החיים שלו שההורים יושבים איתו בבית ומעשנים- הרי כרגע, לא קורה להם כלום, איך הוא ילמד שזה באמת רע? ["אבל אמא מעשנת, למה אני לא יכול?"]

איך אפשר לבוא בטענות לילד שרוצח. הרי אבא יושב בכלא אבל השתחרר על התנהגות טובה במקום להיות במעצר עולם. ["אז 15 שנים בכלא, אני אעבור את זה כמו גדול"]

איך אפשר לבוא בטענות לילד שאונס. כשבעודו בן 10 אח שלו נכנס לכלא ל12 שנים, אבל תוך פחות מ8 שנים הוא יצא מהכלא על התנהגות טובה ["אם אח שלי הגדול החזיק מעמד- מי אני שלא? צריך להוכיח לכולם שגם אני יכול"]

בסך הכל אנחנו חיים בתוך איך שמכתיבים לנו לחיות- אם המורים למשל, היו נוהגים להגיע 5 דק' לפני הצלצול ולהיכנס בדקה של הצלצול לכיתה- כך גם תלמידי הכיתה היו מבצעים זאת. הרי הורגלנו שהמורה מגיע 10 דק' אחרי הצלצול, למה אנחנו צריכים להיות כבר בכיתה?

כשלמורה מצלצל הטלפון באמצע השיעור והוא מכבה אותו- למה לנו צריך לקחת את הטלפון, במה חטאנו? המורה חטא ולא לקחנו לו את הטלפון.

מכתיבים לנו איך לחיות, ואם לא מכתיבים, אנחנו מפיקים לקחים ממה שהגדולים עושים.

הרי למה בני נוער מנסים להרשים? בשביל להיראות בוגרים. אנחנו חושבים שמה שהם עושים זה ילדותי, אבל בעצם מי שלימד אותנו לעשות והראה לנו איך, לימד אותנו וחי איתנו ככה- זה ההורים, החינוך והמקום שממנו כל המדינה לומדת מה מותר ומה אסור- הממשלה.

בכמה מקרי אונס, הונאה, העלמת כספים, גניבה, הטרדה מינית, בכמה מקרים כאלה נתקלנו לאחרונה. כמה שרים הועמדו לדין? כמה כתבות שער נכתבו עליהם.

למרות הכל- אנחנו הדור החוצפן. שלא יודע איך להתנהג. הלא כן?

מציבים מולנו מראה- ואנחנו נראים בדיוק כמו כולם, מי רוצה להיות שונה בחברה כזאת? מי רוצה שיצחקו עליו, שינדו אותו?

אף אחד.

אז לפני שאתם מעירים לנוער, מסתכלים עליו מלמעלה, מרימים אליו את האף. תסתכלו לרגע במראה. תתקנו את עצמכם- ותראו איך אנשים משתנים.

*אין לי כל מטרה לפגוע. זו הדיעה האישית שלי- וככה אני רואה את זה. איך ילד צריך לקבל את יום הזיכרון בכבוד, אם לא כל המבוגרים מכבדים אותו.

עריכה :

קראתי שוב ושוב את הפוסט.

כמעט שאף פעם לא תמכתי בעצמי כל כך.

ואולי זה בעזרת התגובה של זו שהגיבה (: [תודה אגב]

הלוואי והארץ שלנו הייתה מאפשרת לכל אחד להגיד את דברו בלי לקטול, להרוג, לטשטש.

בנוסף לכך- הסתכלתי בחדר שלי... כלומר, ניסיתי לסדר אותו, אני עדיין מנסה. גיליתי כמה השתנתי בכמה שנים האחרונות, מצאתי שירים שכתבתי. מצאתי מילים שכתבתי, ציורים שציירתי, המון בלאגן בסה"כ.

אני מסתכלת על תמונות ישנות, כמה השתנתי. זה כל כך מדהים.

בחרתי לכתוב את זה בנוסף לפוסט הזה- כי עם השנים הדעות שלי השתנו, המילים שלי התחזקו, ואני בחרתי לעצמי דרך חיים חדשה.

כך או כך- אני שלמה עם דעתי, במיוחד בקשר לנוער של היום.

לא מצאתי אחד ששונה. כולם דומים.

כולנו, בני אדם.