"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

קרא

נו בשעורי ספרות לאחרונה, את המחזה 'הכסאות'. מחזה אשר גרם לי לחשוב, כמה צדקתי בחיים שלי. כמה האין הוא הדגש הגדול בעולם.

כמה ריקנות היא מה שמלווה אותנו ביום יום.

כמה שהזכרונות והפספוסים מציפים כל פעם מחדש.

באותה מידה יש את היש. אבל רואים אותו פחות. האור מעומעם, לא כמו המציאות הבוהקת והחזקה.

בסה"כ אנחנו חיים בלי מילים.

הכל גיבוב של מילים.

טעויות.

הכל שטויות.

חלקים.

אי אפשר לבנות כבר משפט שלם כמו שצריך.

הכל.

גיבוב.

של.

מילים.