זו לא באמת התאונה הראשונה שלי, אבל התאונה הראשונה מאז שאני התחלתי לנהוג. כלומר, אני מעל לחצי שנה עם רשיון, ולא פגעתי במכונית הזאת [חוץ משריטה קטנה, אבל נו באמת...] אז כמובן שבמקום לעשות תאונות קטנות ורגילות של נהג חדש, אני אצטרך לעשות תאונה שתלחיץ לי את החיים.
השעה 6 בערב, נוסעת לכיוון הופעה, השמש מול העיניים שלי ואני ערנית, לא אחרי שתייה, לא כלום.
מימיני נתיב השתלבות, מישהו פונה ומשתלב עם הנתיב. כמובן שהשתלבות זו לא המילה המתאימה. נכנס על 100 בערך לתוך הנתיב שלי.
לקחתי קצת שמאלה, אבל ישר ראיתי שמישהו עוקף אותי משמאל. אז ניסיתי לסדר את האוטו.
נסעתי על 90, מהירות מותרת, כנראה שמשהו נכנס לגלגל והוא התפנצ'ר דבר שלא הועיל לאוטו שאיבד בגלל זה שליטה.
כל מה ששמעתי באותו רגע זה שקט, לא את האוטו, לא את הצווחה הקטנה שהרגשתי שיצאה לי מהפה.
וכל מה שראיתי זה אותי בתוך קרוסלה. הקרוסלה של החיים.
החיים לא עברו לי מול העיניים, כל מה שראיתי היה לבן. ואחרי כמה סיבובים חלקו האחורי של האוטו נתפס בגדר.
הרמתי את הראש ושאלתי לשלומה של חברתי, היא באותו רגע תהתה איפה הטלפון שלה, אז זה די הצחיק אותנו.
אנשים עצרו ועזרו לנו, אפילו הוזמן אמבולנס שנפנפנו, מי ילך וישלם 200 שקל על זה שחטפנו מכה קטנה?
אני מודה להורים שלי, שחנכו אותי לחגור חגורה. אלו הדברים ה'קטנים' שמוכיחים לך כמה זה חשוב. כמה ניצלת באותו הרגע.
אני לא רוצה לדעת איך זה היה נגמר אם היינו בלי חגורה.
למדתי להעריך את חינוך ביטחוני גם בכיתה ז' שהתהפך עליי הסוס, או שזה היה בכיתה ח', מה זה משנה..
באותו זמן אם לא הייתי עם קסדה הייתי הולכת קפוט.
האנשים שעצרו ועזרו לנו היו נורא חביבים. היה מישהו שגם דיבר עם אמא שלי כי אני הייתי בהלם טוטאלי.
אחרי 2 דק' של בכי התעשתתי.
כמות הצחוק שהייתה אחרי זה הייתה גדולה. גדולה להפליא. במקום לבכות שחררנו בכי.
אחרי ההופעה הלכנו למיון. הרגשנו שתי אהבלות כשלאחרים מדמם מכל מקום אפשרי והם במצב נוראי ואנחנו עם מכות קטנות, אבל מה לעשות..
שתינו יצאנו עם פגיעות קלות, יחסית.
עדיין כואב לי הראש, אני על כדורים, וקיבלתי מבית החולים 3 ימים מחלה. יאי, בחופש.
ממשיכים הלאה, לעלות על הכביש אני לא אעלה בזמן הקרוב, וזה כי האוטו הלך...
אתה מצפה שיום כל כך מושלם ילך לך מושלם ובמקום זה מישהו בלי מוח חותך אותך בכביש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
