"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

הסיפורון נכתב אחרי שיחות עם כמה וכמה אנשים שונים. מאוד כאב לי לשמוע את הצד שלהם בעניין, מאוד כאב לי לשמוע איך הם רואים כל מיני אנשים.

מאז שאני קטן אני זוכרת איך הרגיש לי מוזר שיש לי חברים שגרים בדירות, או בבית יותר מפוארים משלי, אבל תמיד אהבתי את הבית שלי. כשגדלתי קצת יותר החלפתי חברים, מצאתי אנשים חדשים, הכרתי אנשים שלא יצא לי לדבר איתם- והם אמרו דברים שנורא לחצו לי. עד כיתה ט' הרגשתי ילד מאושר- לא היה חסר דבר, אז המצב הכלכלי לא היה בשמיים אבל לא הרגיש שמשהו חסר, לאט לאט כשאבא היה פחות ופחות בבית ויותר בעבודה- התחלתי להיות הילד הקטן והחשדן, זה שתמיד ימצא את הדברים הנכונים ועל אף שלא הייתי כל כך קטן יצא פעם פעמיים שהייתי חסר טאקט ודיברתי עם אמא על זה.

ההרגשה שמשהו לא בסדר עם אבא, שמשהו לא נכון.

אז באותו השבוע שאבא היה אמור לחזור הוא שוב חזר חזרה ל'חו"ל' זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בכל התקופה שהוא לא היה בארץ כתבתי המון, הוא היה נורא חסר, בינתיים היו לי כמה אהבות נכזבות, קשה בבית הספר ושוב אנשים אמרו דברים שנורא לחצו לי, בקשר למקום שאני גרה בו.

תמיד הצטייר בפניי אותה משפחה נפלאה שחיה חיים ארוכים יחד, הפחד הגדול שהיה לי זה לאבד את הבית, לאבד את המקום הזה, כשהייתי קטן חלמתי המון חלומות על מעבר לדירה קטנה יותר, משהו בי גרם לי לבכות מהחלומות האלה, הרגשתי שבור.

כמה שיותר גדלתי, הבית נהיה גדול יותר- קר יותר, המשפחה כמעט ולא הייתה נמצאת בבית. כך שכל חלום על מעבר בית היה רצון שלא התגשם, לא באמת רציתי לעבור מהבית, זה נוח שיש לך בית גדול. אבל היו אנשים שאמרו דברים שנורא לחצו לי.

עמדתי על שלי והסברתי שהחיים שלי לא מאושרים כל כך, וזה שאני גר בבית שכזה לא אומר שהחיים שלי מדהימים.

כשהתגלה שאבא ואמא מתגרשים, נשברתי לגמרי. ראיתי את זה עומד לבוא ואף אחד לא עשה כלום, אף אחד לא אמר לי שזה נכון- אף אחד לא האמין שמה שילד קטן יכול להגיד.

וקצת פחות סיפור:

מאז אותו המקרה יצא לי לדבר עם אנשים אחרים, שונים- כאלה שלא באמת הכרתי.

הם הבינו איפה אני גרה, באיזה אזור באיזה סביבה ובאיזה בית והצטיירתי בפניהם כמישהי במעמד גבוה, כזאת שלא חסר לה כלום והחיים שלה מדהימים. שכל מה שקורה לי לא שווה לעומת אחרים שעברו רבות בחיים.

אני שונאת את ההשוואה ביני לבין כאלה שחיו ברחוב- ההשוואה צריכה להיות ביני לבין מישהי במצב שלי שחיה עם משפחה שונה.

המצב הכלכלי שלנו באמת לא מי יודע מה, וזה רק מתדרדר עם הזמן. גדלתי כילדה לא מפונקת אבל אני בוחרת להתפנק המון בשביל לברוח קצת מהצרות שלי.

'צרות של עשירים'- כך כולם אומרים לי.

זה לא כך, גם לעולם לא יהיה.

מעולם לא שאפתי להיות עשירה- רק שיהיה קצת יותר קל להורים.

בדרכנו חזרה מסבתא, מאחורי העצים של האופק, בקו של הבניינים- התגלה לו ירח אליפסי בצבע חום שואף לכתום.

הכתמים עליו- היו כל כך בולטים, שראו ממש תווי פנים, כאילו שמסתכלים באכזבה על הארץ, מציצים לשכנים בקומה האחרונה של הבניין הכי גבוה שמשתרע לו באופק.

אמא אמרה שמאז שהיא קטנה היא זוכרת את הפרצוף של של הירח.. אותו ירח שתמיד עלה לו לאיטו בלילה...

אבל היא אמרה שמאז שהיא זוכרת את עצמה, לאט לאט הירח נראה יותר ויותר עצוב.

אולי הוא יודע מה שקורה במדינה ועצוב לו- אם כי בכל מקום בעולם רואים אותו, ככה שהוא יודע כמה עצוב בכל העולם. הוא גם יודע איך אנשים מזהמים את הסביבה. אני חושבת שאם הייתה ביכולתו לבכות, גם היינו רואים אותו דומע פה ושם- אם לא מעצב אז סתם כי נכנס לו שם משהו- אתם יודעים איך זה.

נעצבתי לדעת שגם הירח עצוב.

אתמול כשהאסטרולוגית באה [כלומר, שלמנו לה שתעשה לחברה שלי ערב שכזה], היא סיפרה לנו שבאסרולוגיה- האמא היא הירח, והאבא שמש.

אם היא הייתה יודעת את זה אולי היא הייתה מבינה למה נעצבתי לשמוע, שהירח אט אט נהיה יותר ויותר עצוב.

בסופו של דבר הבנתי- שאין שום קשר בין הדברים, למרות שגם לי לאט לאט נהיה יותר ויותר עצוב.

חיכיתי כל כך לסוף השבוע הזה, תכננתי שיהיה כיף, ושמח, והכל. הוא היחידי שיכול להוריד לי את החיוך מהפנים אחרי שיעורים טובים.

מצד שני הוא יכול להעלות לי חיוך בכל רגע נתון- אם הוא עונה לי.

אני שונאת לרצות אנשים.

אני שונאת הכל.

אחד הדברים שהכי מפריעים לי, הוא הצורך שלי לתרגם את כל מה שאני עושה, לטוב ולרע.

תמיד יש סיבוכים עם זה כי אני בסה"כ לא באמת יודעת תמיד מה אני עושה.. הכל עובר אצלי דרך המוח, גם אם אני מאוד רוצה את זה אני לפעמים אתחזק ואשתנה ואהיה הבן אדם השונה ממני, רק כי המוח שלי לא רוצה שאני אפגע. אבל בסה"כ ממה אני נפגעת יותר- מלהתנסות ולהיפגע, או לא להתנסות ולהיפגע?

בנוסף, היו לי המון מחשבות על סקס, בצורה כזאת או אחרת בעקבות דברים שמתרחשים בזמן האחרון. המון מחשבות כאלה ואחרות, המון דיבורים עם אנשים. בסופו של דבר המוח אמר- תחכי, והלב אמר- לכי על זה. [אני כמובן לא מדברת על רגעים אלו, אלא בכמה חודשים הקרובים...] וכשמנסים לערבב את שניהם ביחד זה כמו לערבב מים ושמן, כל מה שיש זה בועות מדי פעם כזה שמנסות לחדור- אבל לא יותר מזה, הכל חוזר לקדמותו, כאילו לא היה.

עם המחשבות האלה באות המחשבות של גלולות, קונדומים, הריון, מחלות, וכל מה שמחדירים למוח שלנו, בזמן שאנחנו עוד תקועים בהיסטוריה ואזרחות. כל כך הרבה צרות כל כך הרבה דברים שאפשר לטעות בהם, ובסה"כ אני ר-ק בן אדם. כל כך הרבה מילים שנכנסות למוח וכל כך מבלבלות...

נורא נחמד לי לגלות בזמן האחרון שיש לי לא מעט חברות שבעד הקטע הזה, ושאני בכיתה י"ב, מדהים שנפל לי האסימון רק כשהתחלתי לדבר על סקס, ולא על נגיד זה ש... שנה הבאה צבא.

אם בצבא עסקינן, נפתחה גם המחשבה הקרבית יותר בעקבות שיחה עם חברה שאולי ובמקרה דברים יסתדרו ונהיה יחדיו בגיבוש. החלטנו שתותחנים זה אחלה של דבר, גם כי זה לא ה-כ-י קרבי שיש, גם כי יש להם את הכומתה הכי יפה בצה"ל, וגם כי בסה"כ אם שתינו עוברות, ושתינו הולכות לשם- השירות כמה קשה ככה כיף. כמובן ששוב ושוב צפים לי הפחדים, צפות לי הרגשות. מה לעשות איפה לשרת למה לעזאזל אני לא יודעת כלום ולמה מתחילים לשגע אותנו כל כך מוקדם, אבל גם מאוחר.

כמו שאמרתי אני סה"כ בן אדם, ומחר יש לי חופשת בגרות, האמת? מתאים לי הסופ"ש הארוך יותר הזה. אבל כבר בא לי להיות אחרי. האמנם?

המורה פינקה אותי בציון, באמת יצאה מלכה למרות שחשבתי שהיא תצא לא משהו איתי, כל כך פחדתי מהציון הזה ודווקא הכל סבבה, מה אני כבר יכולה להגיד על זה? יהיה טוב.

ולסיום משפט שראיתי היום לנכון להמציא :

"הרגשה של ניצחון לא מתבטאת רק בפרס, אלא גם בהרגשה שעשית את מה שבאת לעשות- בצורה הטובה ביותר"