כוס קפה ביד וריח של גשם מהחלון.

בוקר של אוגוסט. בוקר אחרון של אוגוסט.

וגם אם הייתי בצד השני של העולם ואת היית פה 

גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם, הייתי מנסה לבוא

 וגם אם לא הרגשת כבר כלום, אפילו לא את עצמך

 הייתי בא להציל אותך, להציל אותך, אפילו ממך. 

מרגישה את החסר. 

לא אמורים להרגיש את החסר. הוא הריי.. חסר.

לא?

זה לא שחשבתי שהפסיכומטרי הזה יהיה קל, כי אני לא.

האמת גם לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה.. 

הלימודים עוד סבירים, הכמות גרנדיוזית, אבל..

הקשר עם החברים הישנים נוזל לי בין האבעות, בדיוק כמו הזמן.

הכל הולך לי לאיבוד.

עצבנית על עצמי, קצת כועסת שאף אחד לא דואג לנסות לשמור איתי על קשר,

אבל אין לי את הזכות לכעס הזה.

מפחדת לקרוס , ובסופו של דבר כבר לא יישאר כאן אף אחד כדי לחבק.