לא מדברים על זה. אבל זה נאמר כבר. זה היה. מוזר לי לחשוב על זה, ובלתי אפשרי לשכוח.

מרגישה קצת מטומטמת, אבל ... ניחא.

לפעמים להפסיק לחלום זה כל מה שצריך...

ואני צריכה לוכד חלומות חדש..

והחרא הזה שמנתק אותי מכולם.

שני המקומות שראיתי יותר מיד בשבועות האחרונים זה הכתה של הפסיכו והחדר שלי בבית.

למזלי בדרך כלל דוחסים ללו"ז גם קצת ישיבה בארומה, שנמצא ממש ליד הכתה של הפסיכו, בעפולה.

יושבים על איזה כוס קפה וספר לימוד.

כל העסק מציק, כל ההתרחקות. אני מרגישה רחוקה מידי מכולם.. מבאס טיפה..

רק עוד 12 יום. 

 -

אה, ושנה חדשה וזה.

היה נחמד. נסענו לדירה החדשה שלהם בכפר סבא. משפחה נחמדה יותר, או נחמדה פחות, אבל משפחה. וזה מה יש.

התחלה חמודה לשנה חדשה. בסך הכל עוד שנה..

שתהיה שנה מקסימה. זה כל מה שיש לי לאחל.

כמה שהשאיפות קטנות יותר ככה הסיכוי להתאכזב קטן יותר, לא?

אז איך זה שאני עדיין מצליחה לאכזב את עצמי..?

היא שם, והיא בוהה. בוהה בחלל הריק. מסתכלת לעבר האופק. גלים שמתנפצים, ילדים שמשחקים. רק לחזור לאחור, רק לחזור ולבטל את הכל. לנשום עמוק, לעצום את העיניים. לישון בשקט. לחייך. לרקוד, לקפוץ, לרוץ. לצאת. רק להיות שם. לא פה. לצלם. לא להצטער, אסור להצטער, אסור להתחרט. איך עוצרים את הרכבת? צריך לקפוץ ממנה. ריח מקסים של גשם בחוץ. שם צריך להיות, בחוץ, בגשם. את כל כך יפה, זה לא יתואר, איך אני חושש מה יהיה מחר. השגרה שתהרוג. לעצור את השגרה. להאמין, לא להפסיק להאמין. קצת תקווה וקצת חיוך, דברים משתפרים. אופטימיות לא לאבד את האופטימיות. סוכות , בקרוב סוכות. חשק לים, לא להיכנס לים, לשבת ליד. האוויר, הריח האווירה. החברים הרוח הצחוקים הדיבורים. המחשבות. רק להתמכר, צריכה התמכרות. צריכה אהבה חדשה, לחומר, לסדרה, לאוויר.. לאדם. 

אוסף של בילבול.

רק עוד 18 יום.