הכל סיפורים

אילן

"איך אתה מרגיש." אני שואל בדאגה את קובי. הוא שוכב מתחת לשמיכה ולא מפסיק לרעוד למרות שעשה מקלחת חמה ושתה תה חם.

אחרי שהוא דיבר בצורה כזו מכוערת על הומואים, נשבעתי לעצמי שהכל נגמר בינינו - מעולם לא אגע בו יותר. החלטתי לישון על הרצפה ולשמור ממנו מרחק. שימשיך לבד בתכניות המגוחכות שלו, שימשיך להכחיש את ההומואיות שלו, מה אכפת לי? אבל איך אני יכול להתעלם ממנו כשהוא חולה? הוא הגיב כל כך קשה להצגה הקטנה שלי. לא ציפיתי שיתרגש כל כך, חשבתי שיגיד לי לא להיות דביל ויסתלק משם בבוז, ואולי יצחק ויגיד לי לא להיות כזה דרמה קווין. לא ציפיתי לבהלה עצומה כזו, למין קריסה פתאומית של כל האישיות שלו.

הלו! הבן אדם ירד לפני על הברכיים.
פסקל דפק בדלת ושאל אם הכל בסדר. הכנסתי אותו ושאלתי אם יש לו מדחום. הוא מישש את מצחו של קובי ואחר כך חזר עם תרמוס מלא בתה צמחים מתוק, שתי כוסות ומד חום. היה לקובי חום לא גבוה - 37.8, אבל גופו היה אחוז צמרמורות, לחייו להטו ועיניו נצצו מידי.
"זו רק שפעת קלה." ניסה פסקל לנחם אותי, "יש איזה וירוס שמסתובב, זה בגלל האביב, פעם חם ופעם גשם. אל תדאג."
הוא חייך אלי בעידוד ולחץ על כתפי לפני שהלך. נתתי לקובי אקמול שהוא בלע בצייתנות מפתיעה, בדרך כלל הוא שנא לקחת כדורים ולעיתים מאוד רחוקות נזקק להם.
"אני יודע שאתה שונא אותי." אמר בקול צרוד קצת, "אבל אולי תוכל לשכב לידי ולחמם אותי."
כל ההחלטות שלי נשכחו, תוך שנייה התפשטתי ונשכבתי במיטה, צמוד אליו ככל האפשר. זה היה כל כך טוב, רק המגע בעורו מילא אותי אושר. "אני לא שונא אותך קובי." אמרתי, "ואני מבקש סליחה שהפחדתי אותך."
"זאת לא אשמתך, פתאום… פתאום התבלבלתי." נאנח. "רק לפני יומיים אני הייתי אני ואתה אתה והיינו חברים והכל היה בסדר, ופתאום…." ושוב נאנח.
נשימתו החמימה על צווארי, הדגדוג של תלתליו בלחיי, די היה בהם כדי לחרמן אותי שוב. אם הוא לא היה חולה לא הייתי מבזבז את הזמן בדיבורים. "באמת חשבת שאני הולך ליפול למטה?"
"כן. ממש יכולתי לראות אותך שוכב מת בין הסלעים, נורא נבהלתי." אמר קובי והניח את ידי בין רגליו. חום או לא חום, גם לו עמד. החלטתי לא להתנהג כמו ילד מתבגר ובצער הסטתי את ידי מבין רגליו. "קובי, אנחנו צריכים לדבר, יש לך כוח להקשיב לי?"
"בטח. זה כלום, אני בסדר גמור." אני יודע שקובי ממהר להכחיש את מחלתו בגלל אימא שלו שמתלוננת בלי הרף על בריאותה. מנסה לסחוט תשומת לב ואהבה בתלונות על בעיות לב ומיגרנות מדומות - הוא שונא את זה.
"אני מרגיש אשם. כאילו שנעשית חולה בגללי." התוודיתי.
"עזוב, זה לא נכון." מחה קובי, "בטח חטפתי את הווירוס בכנס. כולם שם התנשקו כל הזמן זה עם זה כמו… כמו… פסיכים."
"רצית להגיד כמו הומואים, נכון." התנפלתי עליו, "אני לא קולט איך אתה יכול להיות באותו הזמן גם הומו וגם הומופוב?"
"אני לא זה ולא זה." מחה קובי בעלבון, אבל המשיך לשכב לצידי, ראשו על כתפי ורגליו שלובות בשלי. אם זה לא היה קורה לי, הייתי צוחק.
"קובי, בחייך." מחיתי, "תראה אותך, שוכב עם החבר שלך במיטה אחרי לילה של זיונים, ושוב עומד לך. אם היית רואה את עצמך מהצד מה היית חושב?"
קובי משך בכתפיו ושתק רגע, ואז חזר בעקשנות ואמר שהוא לא הומו. "זה שאני אוהב להיות אתך במיטה לא עושה אותי הומו." הודיע לי בעקשנות, "עובדה שחוץ ממך בחיים לא שכבתי עם גבר, ואני בכלל לא נמשך לגברים."
"וגם לא לנשים עד כמה שאני יכול לראות." עקצתי אותו.
"רק לפני חודש נפרדתי סופית מהחברה שלי שאהבתי מאוד." אמר קובי בהדרת כבוד נעלבת, "חברה שתכננתי להינשא לה. אני לא כמוך, לוקח לי זמן לעבור ממערכת יחסים אחת לשנייה."
"מה שקרה בינינו, זה לא מערכת יחסים." אני זועם.
במקום לענות הוא מושך בכתפיו ועוצם עיניים בלאות כאילו נמאס לו ממני. זה כל כך מעליב, ומה שהכי מעצבן זה שהוא בכלל לא מבין למה נעלבתי.
"טמבל אחד." צעקתי עליו והתיישבתי על המיטה, מתרחק ממנו. "החברה שלך היא לסבית שבגדה בך עם בחורה, וגם לפני זה היא שנאה לעשות אתך סקס. אתה לא מבין שהיא סתם השתמשה בך כמו בויברטור!"
ואז ראיתי את הפנים שלו מלבינות והתחרטתי שבכלל נכנסתי לויכוח הזה. הוא מנסה לענות אבל לא מצליח, שיעול חזק תוקף אותו, והלב שלי נקרע מצער. נכון שאני נורא כועס עליו, אבל מצד שני כל כך כואב לי שהוא פגוע ועוד בגללי, שכל כך אוהב אותו. למה אני לא לומד לסתום את הפה?
"אני לא יודע מה יש ביני ובינך אילן." מסנן קובי אחרי שהוא מתגבר על השיעול, "אבל מה שזה לא היה, זה נגמר. סיפרתי לך דברים אינטימיים שקרו ביני ובין רובי ואתה השתמשת בהם נגדי. זו התנהגות מכוערת! זה משהו שמתאים לאימא שלי לעשות!"
אני מתכווץ כולי מבפנים, אם הוא משווה אותי לאימא שלו זה סוף העולם! עכשיו אני בטוח שבגלל הפה הגדול שלי הכל נגמר בינינו. אף פעם לא ידעתי שכאב לב כל כך כואב.
"אתה צודק קובי, סליחה. אני מצטער, נסחפתי וטעיתי, תסלח לי." לחשתי, שואל את עצמי מה קרה בזמן האחרון לחיים שלי שאני מוצא את עצמי כל הזמן מתנצל לפני קובי.

קובי לא הראה שום סימן שהוא מקשיב לי והמשיך לנזוף בי בלהט. "ועוד דבר אילן." התיז, מתעלם מהתנצלותי. "רובי היא אולי לסבית וזיון גרוע, אבל היא הייתה החברה שלי במשך רוב השירות, והיא הייתה נאמנה לי עד כמה שהיא יכלה, וכשהיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר היא באה וספרה לי מה קורה ולא נתנה לי לעשות צחוק מעצמי כמו שאתה עשית, מעמיד פנים של חבר וכל הזמן הזה… טוב, לא חשוב. אני דביל שלא ראיתי מה שכולם הבינו - אתה הומו ואתה מזדיין עם כל מה שזז - ורק אני, כמו דביל, דואג שאין לך חברה רצינית ומה יהיה אתך. אבל אני לא כמוך אילן, אני לא אחד מהחברים המופקרים שלך שרצים מזיון לזיון, ואני לא רוצה להיות כזה. עוד לא נגמרו האנשים ההגונים בעולם. אני אמצא לי מישהו… ." הוא בלע את רוקו בהעוויית כאב - כנראה שגרונו היה נפוח - ותיקן את עצמו, "אני אמצא לי מישהי. בחורה צעירה ונחמדה שרוצה ילדים ומשפחה כמוני, ואני… טוב אילן, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לישון. אני מתכנן לטייל מחר, הכנתי מסלול ומפות ואני רוצה לקום מוקדם. לילה טוב." הפך אלי את גבו ומשך את השמיכה עד לאוזניו.
"אבל אתה חולה קובי." העזתי למחות בשקט וחיבקתי את גבו, דוחף את ידי מתחת לעורפו הלח מזיעה.
הוא הדף אותי מעליו ברוגז. "לא! מספיק עם זה." פקד עלי, "הקטע הזה נגמר! אל תדאג, אני בסדר. אני אבריא עד הבוקר." הוא הדף את זרועי שנותרה קרובה מידי לכתפו. "יש עוד שמיכה בארון, קח אותה לעצמך ומחר נבקש חדר עם שתי מיטות."
"בסדר קובי." לחשתי וקמתי מהמיטה, מרגיש מושפל כל כך עד שלא יכולתי אפילו לגייס די אנרגיה כדי לכעוס. "מה שתגיד. אם לא אכפת לך, עוד מוקדם בשבילי לישון, אני אצא לטייל קצת. אתה תהיה בסדר?"
"בטח. אני תכף נרדם. לילה טוב." החזרתי לו לילה טוב מנומס והתלבשתי במהירות בלי להדליק אור. "אה… אילן." כבר עמדתי עם היד על ידית הדלת כשקולו השיג אותי שוב.
"מה קובי." החזרתי את ראשי לעבר המיטה.
קובי התיישב והביט בי, פניו מטושטשים באור הקלוש. "התכוונתי לכל מה שאמרתי לך סשה. אתה מאוד חשוב לי, ואתה החבר הכי טוב שלי. אני מאוד אוהב אותך, אבל אני לא יכול... אני לא מסוגל… אנחנו לא יכולים להיות כמו פעם? בלי כל ה… ה..." החזרתי את פני אל הדלת והשענתי עליה את מצחי, חונק את הבכי. "לא קובי, אנחנו לא יכולים. ניסיתי שמונה שנים, זה יותר מידי כואב, אני לא יכול יותר. אני נורא מצטער, לילה טוב, תהיה בריא." וברחתי משם.

טיילתי לי לבד בעיר ניס. עיר יפה מאוד, גם בחושך היא הייתה יפה. בעיר העתיקה היו כמה פאבים פתוחים, ובני נוער טיילו בקבוצות רעשניות ושתויות, אבל לא אלימות. בבית קפה הומה תיירים אכלתי טוסט ענק מבאגט עם המון ירקות וגבינה צהובה, והקשבתי למוזיקה מזרחית - כנראה אלג'יראית - שבקעה מהרמקול. בחיים לא הרגשתי כל כך בודד. רציתי הביתה. לא. מה שרציתי זה לחזור לפעם, לפני שקובי ידע, רציתי לחזור לתקופה שבה הוא עדיין האמין שאנחנו סתם שני חבר'ה שמדי פעם מתמזמזים קצת יחד במין דרך לא מזיקה להעביר את הזמן עד שנפגוש בחורות.
אלוהים אדירים, איך הוא היה יכול להיות כזה תמים? ולמה הלכתי וקלקלתי את זה?
"על מי אתה כועס כל כך." צנח פסקל על כיסא מולי והזמין לשנינו בירה.
"בעיקר על עצמי וגם על החבר שלי." הסברתי, "ואולי אני צריך להגיד החבר שלי לשעבר. הוא כזה דביל, היחסים איתו הם כמו טיפוס על מוט משומן, על כל ס"מ שאני הולך קדימה אני מחליק שניים אחורה."
פסקל צחק בקול, מפשיל את ראשו לאחור. מחוץ למלון הוא היה הרבה פחות מנומס ומאופק. "אה! ייסורי האהבה." אמר בקול דרמטי מוגזם, משועשע בעליל.
"הוא לא אוהב אותי." התבכיינתי בקול אומלל.
"בטח שכן. הוא מטורף עליך, אחרת הוא לא היה מקנא לך כל כך." הצהיר בביטחון.
"זה לא כל כך פשוט." נאנחתי. פסקל רכן קדימה בהבעת התעניינות, ולהפתעתי גיליתי שהקלישאה שקל לגלות את לבך לזר מוחלט נכונה. ספרתי לו הכל - איך נפגשנו, מה היה בצבא, איך גנבתי את ליל הירח המלא מרובי, ואיך למחרת קובי קיבל מיגרנה והסתלק הביתה, ולמה הסתיימו יחסיו עם רובי, ומה קרה אתמול אחרי שהוא לקח אותי לחדר, ולסיכום גיליתי לו מה קרה היום בכפר עז ואיך קובי התרגש בגלל השטויות שלי.
"כל פעם שהוא מתקרב מידי לרגשות האמיתיים שלו כלפיך הוא נעשה חולה." אמר פסקל בתבונה, מפתיע אותי בדקות אבחנתו.
בשלב זה כבר היינו ליד המלון, דברתי בלי הפסקה כל הדרך, שופך לפניו את תסכולי אהבתי הנכזבת לקובי. "ואחרי שהחברה שלו הסתלקה הוא ישן אתך באותה מיטה ורק חיבק אותך כל לילה." הביט בי פסקל משועשע.
"קר נורא בדירה שלנו." הסברתי והסמקתי.
"אהה." גנח פסקל בקול רב משמעות, ושנינו פרצנו בצחוק. "קוראז' מון אמי! הוא אוהב אותך." חזר פסקל ואמר בביטחון מלא, "אל תתייאש. בסוף הוא יבין, הוא לא מודע לרגשות שלו בגלל החינוך שהוא קיבל." אמר פסקל בביטחון ופתח לפני את דלת הזכוכית הגדולה של המלון. התיישבנו יחד בלובי, והמשכנו לדבר.
"איך החברה הזו שלו נראית?"
"יפה מאוד." נאלצתי להודות "אתלטית, חזה קטן כמו שהוא אוהב, לובשת תמיד בגדי יוניסקס ועליה הם נראים באמת טוב. זה עולה לי בבריאות להודות בזה, אבל בעצם היא בסדר גמור וגם לא טיפשה בכלל והוא באמת אוהב אותה." נאלצתי להודות.
"קובי שלך הוא כנראה אחד מאותם ברי מזל נדירים שיכולים לחיות גם עם אישה וגם עם גבר. אני מקנא בו."
"למה? מה כל כך טוב בזה." התמרדתי.
"מה שטוב בזה זה שהוא יכול ללכת באמת אחרי הלב שלו כי הוא נמשך מינית גם לגברים וגם לנשים." הסביר פסקל וחייך אלי בפייסנות, "אבל גם אתה בחור מאוד יפה." החמיא לי ונגע בעדינות בשערי, "עדין, אבל חזק. רזה ואתלטי, כמו שאני אוהב." ופרץ בצחוק.
החזרתי לו חיוך חיוור. לא אהבתי את השוואתי לרובי, אבל אולי היה בזה משהו.
"פעם הייתי קתולי אדוק." גילה לי פסקל. משך בשרשרת זהב דקה התלויה על צווארו והראה לי צלב זהב קטן שהסתתר מתחת לחולצתו. "לפני שהחלטתי לצאת מהארון עליתי לרגל למקומות הקדושים. היה מאוד יפה - ירושלים, הכנרת, בית לחם, אבל." נאנח בעצב, "לחיות בארץ הקודש זה כמו לשבת בשורה הראשונה בכיתה - אלוהים קרוב אליך ותמיד מסתכל לך בעיניים. אני עדיין קתולי, אבל כבר לא הולך לוידוי, אלוהים לא אוהב הומואים."
הוא החזיר את הצלב הקטן למקום מחבואו ושוב נאנח - מי היה מאמין שבחור סקסי וקליל כמו פסקל מודאג מבעיות תיאולוגית?
"אני גר בארץ הקודש כמעט כל חיי." ניסיתי להרגיע אתו בחיוך, "וכמו שמתרגלים לכל דבר התרגלתי לחיות קרוב לאלוהים." הוא הביט בי בעיניים פעורות לרווחה, אולי ציפה שברק יכה בי בו במקום בגלל דברי הכפירה שלי? "אני לא מתרגש ממה שאלוהים חושב על הומואים. לדעתי, אם הוא ברא אותנו כאלו, אז אנחנו בסדר." הצהרתי בקלילות, מסרב להיכנס לבעיות דתיות מרגיזות. אכלתי מספיק קש מאבא שלי, למה אני צריך לדאוג גם לדעה של אלוהים עלי?

אני לא שרוט בגלל הדת, לפחות את זה עשה למעני המשטר הקומוניסטי. "אני יותר מודאג ממה שיקרה איתי ועם קובי מחר בבוקר..." החזרתי את השיחה לבעיות הדחופות יותר שעמדו לפני.
פסקל נד בראשו בהבעת השלמה פסימית. "אם הוא באמת מתעקש לחיות לפי התכנית שלו אין מה לעשות. הוא ימשיך להחביא את עצמו בארון וימצא אישה." משך בכתפיו ופרש את כפותיו בתנועת אין אונים, "תשלים עם זה. תמצא אחר. לבחור יפה כמוך בטח לא חסרים מחזרים..."
כבשתי את פני בכפותי, "אבל אני לא יכול." גנחתי בייאוש, "כבר ניסיתי. לא הצלחתי. אני אוהב רק אותו." יללתי, "אני לא מצליח לשכוח אותו."
"אם אתה באמת אוהב אותו." גזר פסקל בקול חמור, "תפסיק ללחוץ עליו. תן לו זמן להחליט מה הוא רוצה. מתי נגמרת החופשה שלכם?"
"עוד ארבעה ימים." נאנחתי, "אני לא יודע איך אני אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן."
"ארבעה ימי חופש זה לא הרבה זמן." אמר פסקל, "תנצל את הזמן הזה, אתם נמצאים במקום כל כך יפה. חוף התכלת נהדר באביב. יש לכם רכב, ויש לכם אחד את השני, תעשו חיים! תפסיק להציק לו ולילל כל הזמן. אולי אלו הימים האחרונים שלך איתו, תנצל אותם לטובה, שלפחות יהיה לך זיכרון יפה מהאהבה הזו."
אין מה לדבר, הבחור צדק. "אתה צודק לגמרי פסקל." הכרזתי בחיוך אמיץ, "מספיק להתנהג כמו בחורה בכיינית. מעכשיו אני מנצל כל רגע ליהנות מהחיים ואם הוא לא רוצה אותי אז לא, אני אראה לו שיש עוד גברים בעולם חוץ ממנו." התרסתי באומץ ופרצתי בבכי.

טוב, העיקר הכוונה. אני עוד אשתפר בזה.
פסקל נאנח, טפח על שכמי והלך לישון. עייף ומודאג השתרכתי במדרגות עד לקומה שלנו, הולך לאיטי במסדרון המרופד בשטיח, כמה מטרים לפני החדר שמעתי את אילן צועק ובועט בדלת. הוא צעק את שמי וניסה לפתוח את הדלת, אבל התבלבל ושכח שצריך לסובב קודם את המפתח הפנימי.
בעודי מחפש את כרטיס הכניסה לדלת, שכמו להכעיס הסתתר בירכתי ארנקי, שמעתי אותו מנענע את הידית ואחר כך מייבב בתסכול שהוא לא מצליח לפתוח אותה. מזל שהדלת נפתחה כלפי חוץ מפני שהוא נשען עליה בכל כובדו, וספק אם הייתי מצליח להדוף אותו ולהיכנס אם המצב היה הפוך.
ברגע שהדלת נפתחה הוא התמוטט בזרועותיי ונצמד אלי בבכי. "חשבתי שעזבת אותי." התייפח, "למה הלכת? כל כך פחדתי. לא הצלחתי למצוא את הקופסא. חיפשתי אותך בכל מקום. למה עזבת אותי?"
בדרך לחדר דמיינתי לעצמי את קובי מקבל את פני בקרירות, או לחלופין סולח ומסכים לתת לי עוד סיכוי, אבל מין קבלת פנים משונה כזו אף פעם לא עלתה בדעתי.
"קובי, מה קרה לך? איזה קופסא נעלמה?" ניסיתי להבין, אבל הוא היה כל כך מבולבל ולא ממוקד שלא היה בכך טעם. "די, די חמוד, ספר לי מה קרה." הושבתי אותו על המיטה וחיבקתי אותו.

עורו להט מחום וגופו רעד. אולי יש לו הזיות מהחום? אולי צריך לקחת אותו לרופא? איפה אני מוצא רופא באמצע הלילה? נתתי לו עוד כדור אקמול והשקיתי אותו בתה שנשמר עדיין חם בתרמוס. אחרי מקלחת חמה החלפתי את הפיג'מה שלו והכנסתי אותו למיטה, מכסה אותו בקפדנות ומתפיח את הכרית שלו - אף פעם לא ידעתי שיש לי כישרונות של אחות רחמנייה, אבל למען קובי הייתי מוכן לעשות הכל.
הוא התמסר בצייתנות לטיפולי. "אל תלך." התחנן, נצמד אלי כמו ילד, "בוא תשכב לידי."
ואני דאגתי אם הוא ייתן לי לישון לידו? החלקתי מאושר למיטה, נצמד לגופו שכעת שב להיות בטמפרטורה נורמאלית.
"אתה לא בריא קובי. אולי מחר נסתפק בטיול בניס. אם תרגיש רע נוכל לחזור מיד למלון. אני יודע שתכננת לנסוע לקאן אבל היא לא תברח. ניסע לשם מחרתיים. כל תוכנית היא בסיס לשינוי זוכר." הוא נדבק אלי, רגליו סבוכות באלו שלי, מחכך את לחיו בכתפי - דברים קטנים כל כך שמילאו אותי אושר עצום.
"אתה צודק." הפתיע אותי, "אני צריך להיות קצת יותר גמיש. לפעמים צריך להתאים את עצמך למצב."
התחבקנו, מתנשקים ומתלטפים, רוצים שוב זה את זה. אחר כך הוא סיפר לי על הקופסא - הוא חלם שהוא הולך לתוך הג'ונגל בידיעה שמחכה לו שם נשק סודי שיגן עליו. הנשק נמצא בקופסא שקנה פעם לסבתו מתנה ליום ההולדת.
"ומה עם ההר והנהר." שאלתי.
"הם נשארו מאחור. בחרתי בדרך השלישית." הסביר קובי וחזר לדבר על הקופסא הזו שמשום מה העסיקה אותו מאוד. "זו הייתה קופסת פח אדומה בצורת לב. היא בטח נשארה בחנות מיום האהבה." הסביר בחיוך סלחני, "ומאחר והאדם הכי אהוב עלי בעולם הייתה סבתא שלי הקופסא נראתה לי הולמת מאוד, וגם השוקולדים שהיו בפנים היו טעימים." נזכר בערגה. "נכון שזה חלום טיפשי? חיפשתי את הקופסא במקום שהיא הייתה בו קודם, בגזע עץ חלול, אבל הפעם היא נעלמה." הוא נרעד קצת. "הייתי צריך אותה כדי להגן על עצמי מהג'ונגל המפחיד. כל כך נבהלתי עד שהתעוררתי ופתאום ראיתי שאתה לא לידי." הוא הידק אותי אליו בכוח, "זה שנעלמת פתאום היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים." לחש. "אל תעשה לי את זה יותר."
לא טרחתי להזכיר לו את חילופי הדברים הקשים שקדמו לעזיבתי, מחר הוא בטח ירגיש יותר טוב ויזכור מה באמת קרה, ובינתיים נהניתי להתרפק עליו ולדבר איתו.
"מתי היא כן הייתה שם? הקופסא שלך?"
"אתמול. חלמתי עליה אחרי הפעם הראשונה שעשינו אהבה. קודם היא הייתה שם ופתאום היא נעלמה. וזו לא הקופסא שלי, היא שלנו."
"של מי שלנו? שלך ושל סבתא שלך?"
"לא טמבל." הוא התהפך, מצמיד את גבו לבטני. "סבתא שלי מתה... הקופסא היא שלנו, שלי ושלך." פיהק כמו ילד ונרדם.
הייתי צריך להיות מרוצה, אם החלומות הם תאטרון הנפש אז החלום של קובי היה תיאטרון לילדים עם סוף טוב, אבל בגילי אני כבר יודע שבחיים זה לא כל כך פשוט.
בחיים, גם אם אתה עושה תכניות ונורא רוצה ומתאמץ, הרבה פעמים זה נגמר בבכי.

קובי

תמיד אני מתעורר לפני אילן, וגם הבוקר, למרות הלילה הסוער שעבר עלי, התעוררתי לפניו. הוא ישן בשקט לצידי, מחבק את הכרית, מחייך לעצמו באושר. גם אני הייתי מאושר, החום ירד, הרגשתי יותר טוב, והכי חשוב - החלום על הג'ונגל לא הטריד אותי שוב. נזכרתי לאיטי במה שקרה בלילה הקודם - איך התעוררתי מבוהל, ושכחתי לגמרי שרבנו ושהוא יצא - למה רבנו בעצם? בגלל מה שקרה על החומה ההיא? לא. רבנו בגלל שאני דברתי שטויות והודעתי לו שאני לא רוצה… מה אני לא רוצה?
טוב, לא חשוב. כנראה שהחום טשטש אותי ודפק לי את הזיכרון, זה עוד יחזור אלי. בדקתי את הרשימות והמפות, מה התכנית להיום? לנסוע לקאן, אבל… אולי עדיף שנשנה קצת את התכנית, רק למקרה שהחום שלי יעלה שוב. קאן לא תברח, כל תכנית זה בסיס לשינויים, לא?
"בוקר טוב." אמר אילן מאחורי גבי והתמתח בהנאה במיטה, "מה שלומך?"
"בוקר אור." אני עונה ומחייך אליו, הוא נורא חמוד עם התספורת הקוצנית הזו. איך בחור כזה יפה מסתכל עלי בכלל, אני מתפלא, ונזכר מה עשינו הלילה. ידעתי שהזיכרון של הלילה יחזור אלי עם הזמן, צריך רק סבלנות.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב הבוקר." אני מדווח לו, "אבל ליתר בטחון עדיף להתגמש קצת ולהעביר את הביקור לקאן ליום אחר. אכפת לך שהיום נשאר בניס? אני יודע שתכננו לנסוע אבל…"
"ממש לא משנה לי איפה נהיה היום." מחייך אלי אילן, "אתה הקובע."
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר במלון ולשם שינוי בלי פסקל, היום הוא בחופש  ואילן מספר לי שהוא פגש אותו בלילה בבית קפה ושתה איתו בירה ושהם דברו קצת.
"על מה." אני מתפלא.
"על החיים." מחייך אילן, "הוא בחור מאוד מעשי ויש לו ראש טוב על הכתפיים. הוא נתן לי עצות טובות."
אני נזכר בתחת הסקסי של פסקל ושואל את עצמי אם באמת יש לכושים זין גדול, אבל לא מעיז לשאול את אילן. ומה אם הוא יגיד שזה נכון? נכון שהוא היה איתי הלילה, אבל… "באמת אסור לעובדי המלון לקיים יחסים עם האורחים." אני שואל את אילן שפורץ בצחוק מתגלגל.
"אתה מקנא בגלל פסקל." הוא קובע בביטחון ומנשק אותי סתם ככה באמצע הרחוב.
"אילן." אני מתעצבן, "מה אתה עושה? תפסיק!"
"למה? למי זה מפריע? אף אחד לא מכיר אותנו פה. אם הייתי בחורה לא היית מתרגש."
"הלוואי שהיית בחורה." אני נכנס לדבריו ונזכר פתאום ששוב חלמתי על הקופסא האדומה, "זה היה פותר לי את כל הבעיות." אילן צוחק ומנשק אותי שוב.
הרחוב ריק וחוץ מכמה נהגי מכוניות שנוסעות במהירות אף אחד לא רואה אותנו, וחוץ מזה למי אכפת? מי כבר מכיר אותי בניס?
"מוטב שלא, הייתי בחורה די מכוערת." הוא מתלוצץ.
"לא נכון אילן, אתה נורא יפה." אני רציני לגמרי כעת. "אני מתפלא מה אתה עושה עם אחד כמוני."
הוא מעיף בי מבט מהיר ומניד בראשו בפליאה ואז דוחף אותי לתוך פסאז' קטן ואפלולי. "אתה יפה קובי." הוא אומר, "ולא רק בעיניי. כל החברים שלי חושבים שאתה ממש הורס עם הנמשים המתוקים האלה והגוף המהמם שלך, והשיער האדום שיש לך, אתה יודע איפה. אתה ממש מדליק קובי, והיית יכול לזיין על ימין ושמאל אם רק היית רוצה. כולם, כולל אדם, חושבים שאתה שווה."
ואז הוא מנשק אותי על הפה נשיקה רטובה עם הלשון והכל. כשהוא גומר לנשק אותי שנינו רועדים מרוב חשק לעשות אהבה ואם לא היינו באמצע הרחוב… בחיים לא עשיתי דבר כזה ועוד באמצע היום, מזל שזה חו"ל כאן ולא מכירים אותנו.
לוקח לי כמה דקות להתעשת, אני מרחיק אותו ממני בזהירות ומביט בפניו הלוהטים, הוא כל כך יפה שבא לי לרדת על הברכיים, לפתוח לו את הריצ'רץ ולעשות בו מעשים מגונים.
"סליחה קובי." הוא מתנשם, "אני יודע שאתה חושב שברחוב צריך להתנהג באיפוק, אבל להיות בצרפת בלי להתנשק נשיקה צרפתית זה ממש לא יעלה על הדעת." ושנינו פורצים בצחוק אדיר וממשיכים הלאה, מאושרים להיות יחד, ליהנות יחד מהבתים היפים מהרחובות הנקיים (הם שוטפים אותם כל בוקר במים כמו שאנחנו שוטפים רצפות) ומההרגשה הנפלאה שאנחנו זרים ושלאיש לא אכפת מי אנחנו ומה אנחנו עושים.

אני מנווט לפי המפה של ניס, עובר דרך העיר העתיקה והשוק. אילן הולך אחרי בצייתנות, לא שואל שאלות, נהנה מהכל, מקשיב בנימוס להסברים שאני מקריא לו מהמדריך תיירים. רק כשאנחנו נעמדים ליד כנסיה רוסית עתיקה הוא מסב את תשומת ליבי ללוח זיכרון עם שמות כל החיילים בני ניס שנהרגו במלחמה.
"תראה איזה אופטימיות. הם לא השאירו מקום למתים שעוד יבואו." הוא מעיר ביובש, "שמת לב שבארץ תמיד משאירים על האנדרטאות מקום פנוי לבאים בתור?"
שנינו חושבים על חברים שנהרגו לנו בלבנון ושותקים קצת, ואז אילן נאנח, אוחז בזרועי ומוביל אותי משם.
רוב הבניינים בניס בנויים בסגנון עוגת החתונה, עם גילופים וקישוטים ופיתוחים של כל מיני פרחים ופרות, ואפילו פה ושם פסלים של נשים ערומות נשענות על החלונות והדלתות הצרפתיות. אילן אומר שזה מזכיר לו קצת את סנט פטרבורג למרות שהוא לא זוכר הרבה כי היה צעיר מאוד כשביקר שם. פה ושם יש גם בנינים מודרניים וגם הם יפים מאוד.
אילן מתלהב ואומר שזה שמוכיח שאם אתה חי במקום שיש בו מסורת של אדריכלות אתה מפתח טעם טוב, ומדבר בהתלהבות על בנייה אורבאנית נבונה שמתקדמת עם הזמן, תוך הישענות על מסורות ישנות בלי להעתיק מהן, אבל תוך התחשבות בהן.
אני לא מבין הרבה, אבל נעים לי לראות כמה הוא נהנה לדבר על אסתטיקה אורבאנית ומסורות בנייה וכל זה. אני ממש אוהב לראות איך הוא מדבר ברגש עם המון תנועות ידיים, מפרט לפני את כל סגנונות הארכיטקטורה של ניס, הוא נורא מתוק כשהוא מתלהב.

ואז אנחנו עושים פניה לכיוון המצודה ונעצרים נדהמים מול משהו שהוא ספק בנין ספק פסל. לפנינו עומד ראש ענקי של בן אדם, יש לו כתפיים, צוואר, סנטר, פה, ואז, בדיוק מעל השפה התחתונה הראש נפסק כאילו נחתך בסכין ומישהו הניח קובייה ענקית על החתך.  

"זו הספרייה של ניס." אני מגלה לאילן אחרי עיון זריז במדריך ומנסה למשוך אותו קדימה, אבל אין עם מי לדבר. הוא מביט המום בבניין דמוי הפסל ומתעלם ממני. בתחילה הוא מתעקש להסתובב סביב ראש הקובייה המוזר ולצלם אותו מכל הצדדים ואחר כך הוא נכנס לתוך הגן המקיף אותו, בודק אותו מקרוב ומגיע למסקנה שהקובייה והחלק האנושי של הראש הם כולם חלק מהבניין. למרבה האכזבה הספרייה סגורה, אבל לאילן זה לא מפריע. "איזה רעיון מדהים." הוא חוזר ואומר, "ראש קובייה! כל כך פשוט. כל כך מקורי. אם הייתי אדריכל זה בדיוק הבניין שהייתי מתכנן. בטח עשו לו את המוות עד שאישרו את התכנית הזו, אבל הוא התעקש שרק ככה הבניין צריך להראות."
אני מסכים שזה בניין מקורי מאוד ודי בטוח שהתכניות לבנייתו נתקלו פה ושם בעיקומי חוטם של שמרנים.

"ואולי הוא רצה שכל הספרייה תהייה בצורת ראש, אבל לא הרשו לו." אני שואל, מדמיין את האדריכל כצעיר דק גזרה ובהיר בלורית עם עיני תכלת בורקות, דומה קצת לאילן - ומיד מקבל הסבר שלא, האדריכל המסתורי התכוון בדיוק לשילוב הזה בין האנושיות של הכתפיים והפה לבין הקווים הישרים של הקובייה. שילוב שיש בו הרמוניה ויופי למרות הניגוד בין שתי הצורות - "תראה איזה ניגוד יש בין השפה החושנית והמלאה ובין הקו הישר של הקובייה." נואם אילן בלהט לפני ולפני עוד שלושה עובדים של המועצה, שמשקים וגוזמים את הדשא, ודי מתעלמים מאתנו.

מעניין מה הם יעשו אם אני אנשק אותו פתאום על הפה החושני שלו, אני מהרהר לעצמי, לפחות הוא יפסיק לדבר על אדריכלות מודרנית ולהביט בי כאילו שאני צריך להבין מהנאום שלו גם את הדברים שהוא לא אומר.
כדי לצנן את ההשתפכות המתלהבת שלו אני אומר שלי הבניין הזה נראה כמו אדם שלבש על הראש קופסא כדי שאף אחד לא יראה את הפנים שלו.

במקום להגיד שאני נודניק שלא מבין כלום אילן נדלק ומתלהב עוד יותר. "אתה ממש צודק." הוא זורח לעברי, "זו מין רעלה מודרנית. הוא מסתיר את הפנים שלו, מתחבא בתוך קופסא כדי שאי אפשר יהיה לקרוא את הפנים שלו." הוא מביט בי במבט רציני ורב משמעות שמעצבן אותי.
"ולי הוא מזכיר את הזוכים האלו בפיס שמסתירים את הפנים שלהם כדי שלא יבקשו מהם תרומות." אני מלגלג, "ואולי הוא בארון." אני מוסיף לשפוך שמן על המדורה, "והוא מתחבא כדי שאף אחד לא ידע מי הוא באמת."

ואז אני מבין מה אמרתי, וצונח על ספסל ומסתיר את פני כדי שלא יראו שיש לי דמעות בעיניים.

"אני כזה אידיוט סשה, איך לא קלטתי איזה תירוצים טיפשיים אני מספר לעצמי כל החיים. בתיכון סיפרתי לעצמי שאני חולם על חברים שלי לכיתה ועל המורה להתעמלות כי אין מספיק בנות בבית ספר, ורובי… אתה יודע שברגע הראשון שנפגשנו חשבתי שהיא גבר, ורק כשהיא הסתובבה… איך הצלחתי להסתכל לאמת בעיניים ולא לקלוט ש… אבל אני אוהב גם נשים, אני באמת אוהב אותן, הן מקסימות, וזה כזה כיף לעשות איתן סקס, לא כל הזמן כמובן, אבל מידי פעם… ויש גם את העניין עם הילדים…"
אילן חיבק אותי, מתעלם ממבטי הפועלים. "אני יודע." לחש ברוסית, "די חמוד, אל תבכה, הכל בסדר."
אחר כך נעשה מאוחר ולמרות שהייתי קצת מותש התעקשתי לעלות במעלית העתיקה והטחובה עד לראש הצוק ולראות את המצודה העתיקה. שוטטנו לנו בגן הנחמד, מתפעלים מהנוף של הנמל, מתיישבים מידי פעם על ספסל. טענתי שאני יושב כדי לצפות בים ובמפל המים הנחמד שירד מראש הצוק, אבל האמת היא שהרגלים שלי התקפלו מחולשה. הרגשתי שוב חולה.
"היוונים האלו ידעו איך לחיות." אמר אילן אחרי שראינו את שרידי המצודה, "הם החזיקו בבית אישה בשביל לעשות ילדים, אבל כל מי שרצה זיין גברים צעירים בלי לעשות חשבון, ואף אחד לא חשב שזה רע. הייתה להם תרבות מפוארת, רק היהודים הסתכלו עליהם בעין עקומה והעבירו את זה גם לנוצרים, נורא חבל."
"אילן, היום אף אחת לא תרצה לחיות עם בעל שרק מביא פרנסה ועושה ילדים. הן רוצות גם חבר וגם מאהב, הן רוצות גבר חדש ורגיש וסטרייט. גבר שיאהב אותן ויהיה שותף לחיים."
"השרמוטות האלו." מלמל אילן במרירות, וחייך כשחטף ממני מרפק בצלעות. "מאז שהן החליטו שהן שוות לגברים כולנו בצרות." המשיך להתגרות בי, "ואתה עוד מחלק להן מחמאות ומעריץ אותן, בוגד!"
"לא נכון." מחיתי, "הן לא שונאות הומואים כמו הגברים הסטרייטים, והן מתוקות מאוד, וחברות טובות. הנה, תראה את אחותך איך היא תומכת בך ואיזה נהדרת היא."
"אני יודע, אתה צודק כמובן." נאנח אילן, "אני סתם מקנא בנשים. תראה את הלסביות האלו, עוברות מצד לצד בכזו קלות. יום אחד היא בחורה רגילה שחולמת על חתונה, בעל ושמלה לבנה ופתאום היא פוגשת מישהי סקסית ונעשית לסבית, ואם בעוד כמה ימים שוב יבוא לה על זין או על תינוק היא תקפוץ למיטה עם הגבר הראשון שיעבור בסביבה."
הוא שלח לעברי מבט בוחן, "אתה מסמיק. זה בגלל מה שאמרתי?"
"לא. זה סתם. החום שוב עלה לי." הסבתי ממנו את פני, נשען על המעקה ומניח לרוח הקלה לצנן את פני הלוהטות.
זה לא היה הזמן המתאים לגלות לקובי שכרגע נזכרתי איך בפעם האחרונה שעשיתי סקס עם רובי, הסקס הכי לוהט ופרוע שהיה לנו עד אז, לא שמתי קונדום. היא טענה שזה בסדר ואני האמנתי, אבל מה פתאום שלסבית שחיה עם אישה תיקח כדורים נגד הריון? ולמה, דקה אחרי שרובי זרקה אותי, היינו ערומים במיטה, עושים סקס שהיה עד אז הסקס הכי טוב בחיי.
אז עם מי היה לי יותר טוב במיטה? עם רובי או עם אילן? לא יודע. איך אפשר לענות על שאלה כזאת? הייתי אדם אחד איתה ואדם אחר לגמרי איתו, לא היה מקום להשוואה, היה טוב עם שניהם.
הבטתי באילן שנשען לצידי על המעקה, מביט בעצב במפרץ הכחול והנחמד עם כל היאכטות החלומיות ונמלאתי חרטה. הוא בכלל לא נהנה מכל הטיול.
"אילן." נגעתי בפניו היפים בעדינות, מסב אותם אלי, "בוא נחליט שעד סוף הטיול אנחנו פשוט נהנים מהחיים בלי שיחות עמוקות וחיבוטי נפש מיוסרים. כלום לא בוער, אני יודע שאני חייב להחליט לאיזה כיוון אני לוקח את החיים שלי, ואני יודע שמה שאני לא אעשה אני ארגיש שהפסדתי משהו, אבל כמו שאמרו חזל"נו, אדם יוצא מהעולם רק עם חצי תאוותו בידיו, או משהו דומה."
"אוי ואבוי." צחק אילן "אם הגעת עד ציטוטים מחז"ל סימן שהחום שלך באמת עלה."
"לא באמת אילן." נתתי לו יד והנחתי ראש על כתפו, משום מה השפעת הזו לא פגמה בכלל בחרמנות שלי, ואולי בעצם הגבירה אותה. "בוא נחליט לנוח מכל זה, תן לי זמן להחליט מה לעשות, בוא נהנה בשקט מהטיול שלנו ואחד מהשני."
אילן נישק את לחיי, ואחר כך העיז ונישק את פי. כמו ברפלקס לא נשלט הרגשתי שהעיניים שלי בורחות לצדדים, בודקות אם אף אחד לא רואה אותנו. הרגשתי חשוף לגמרי, עומד ומתנשק עם גבר באמצע גן ציבורי. הוא חש בזה והניח לי באנחה. "בסדר." ליטף את גבי בעדינות, "נעזוב הכל ורק נהנה מהטיול."

אילן

אחרי שקובי הגיע למסקנה שמוטב להפסיק לדאוג וליהנות מהטיול הכל השתפר. למחרת הוא הרגיש בריא, ואנחנו המשכנו בטיול לפי התכניות שהכנו בארץ. היינו בקאן היפה והממוסחרת לעייפה, ובמונקו הקטנה והמקסימה, ויחד החלטנו שהקזינו מעניין יותר מבחוץ מאשר מבפנים, ובמקום להמר הקדשנו את הזמן לביקור במוזיאון הימי הנהדר של מונקו - אז אנחנו סתם חנונים שלא אוהבים לבזבז כסף על הימורים, אז מה?
למחרת היינו עייפים ונשארנו בניס. עלינו לגבעת סימייה היפה והתפעלנו מהוילות האלגנטיות שבנו האנגלים. הצטלמנו למזכרת על רקע הפסל של המלכה ויקטוריה, ואחר כך השתנו מאחוריו. ביקרנו במוזיאון שאגל ובגן הורדים הנפלא של המנזר העתיק. הצטלמנו על רקע הורדים הפורחים ואפילו הצלחתי לגרור אותו למוזיאון מאטיס הסמוך, ונדמה לי שהצלחתי לגרום לו להבין את הגאונות של האמן הצרפתי.
ביום האחרון של הטיול נסענו לסנט טרופז. הנוף בדרך לעיירה המפורסמת היה מקסים, וברגעים הראשונים נהנו לטייל בעיירה הקטנה והציורית שהייתה עמוסה בוטיקים קטנים ויקרים להחריד.

לרוע מזלנו הגענו לשם בשבע עשרה למאי, יום חג לסט. טרופז. העיירה הייתה כמרקחה, כל חלונות הראווה קושטו בסרטים ודגלים באדום לבן. ספינה עתיקה עם מפרשים ותותחים ימיים מבריקים עגנה בנמל, מרותקת למזח שהקביל לרחוב הראשי. נדמה שכל תושבי סט. טרופז היו בחוץ, מתבוננים בתהלוכה צבעונית שצעדה ברחוב הראשי המקביל לחוף הים. ההמון העליז והרעשני התבונן בשמחה בתזמורת צבאית שהרעישה בחצוצרות ותופים מנגינות לכת עליזות. חברי התזמורת והחיילים המלווים אותם נראו כמו ניצבים באופרה, לבושים מדים מפוארים באדום לבן וזהב, חבושים ברטים לבנים מעוטרים בפונפונים אדומים. דגלנים בכובעים נוקשים מעוטרים מקלעות זהב נשאו שלל דגלים צבעוניים ולחיילים היו חרבות מבריקות ורובים עתיקים, ארוכים עד לגיחוך.
הכל נראה כמו אגדת ילדים תמימה עד שהמפגרים האלו בספינה התחילו לירות בתותחים הימיים העתיקים שלהם והחיילים על החוף הצטרפו אליהם ברוביהם הישנים והחלודים.
משום מה הם חשבו שזה נורא מדליק ומשעשע, להסתובב ולירות כמו דבילים באוויר. כל הנוכחים במקום עשו חיים משוגעים, כולם חוץ מכמה ילדים בלונדינים קטנים שנבהלו ופרצו בבכי מר ושני בוגרי לבנון שהצליחו לא להיכנס להיסטריה, אבל ממש שנאו את הקטע הזה של יריות לשם בידור, וברחו משם כמה שיותר מהר.
איכשהו הצלחנו לחצות את הטיילת העמוסה לעייפה בחוגגים מטומטמים ותינוקות מבוהלים, ולברוח לים. לא היה לנו צורך להסביר זה לזה מה הרעש של ההפגזה המגוחכת הזו עושה לנו, הבנו אחד את רגשותיו של השני בלי מילים. דרך שער מקומר חצינו את החומה שהפרידה בין הים לטיילת והתיישבנו על החוף מול שני עוגנים חלודים. כתובת נחושת נקבעה באבן שהתנוססה מולם והסבירה בצרפתית מה הקטע עם העוגנים החלודים הללו, רק מי שכמונו, לא הבין צרפתית, נשאר בבורותו.
עם כל ירייה של תותח קובי התכווץ עוד יותר לתוך עצמו, וגם אני לא הרגשתי יותר מידי טוב. חיבקתי אותו, משפשף בעדינות את גבו ונישקתי את לחיו כדי לעודד אותו קצת. הוא חייך אלי חיוך חיוור והצמיד את ידי אל לחיו. לא היינו בכלל בקטע של חרמנות, היינו מבואסים מידי. רצינו רק לעודד אחד את השני עד שהסיוט הזה ייגמר, ואז שמענו שתי נשים שעמדו על החומה מעלינו וצילמו את התהלוכה משוחחות בעברית. "תראי את ההומואים האלו, לא יכולים להתאפק עם הגועל נפש שלהם. הם לא רואים שיש כאן ילדים." התמרמרה האחת.
"כן. ממש גועל נפש, ההומואים האלו ממש בהמות..." הסכימה היכנה השנייה.
הרגשתי את גופו של קובי קופא לרגע, ואז הוא קם והלך ממני בלי להגיד כלום ובלי להסתכל לאן הוא הולך. פשוט קם וברח ממני, ובאותו רגע הרגשתי שהכל נגמר, הפסדתי אותו.
קמתי ואספתי את התרמילים שלנו ועליתי על החומה. ידעתי שזה לא יעזור כלום, אבל הייתי חייב להגיד לגרציות המטופשות האלו את דעתי. הן היו שתי פרות סתומות ומכוערות, לבושות בבגדים סרי טעם ומרוחות באיפור עלוב. הבעלים שלהן הלמו אותן יפה, שמנים, שעירים וסטרייטים עד לגיחוך.
"עלה בדעתך גברתי." פניתי בלי הקדמות לזו שדיברה ראשונה, "שאני והחבר שלי, שברח מכאן מרוב בושה, לא מתחבקים כדי לעשות לך גועל נפש, אלא בגלל שאנחנו חיילים שישבו שלוש שנים בלבנון, סופגים הפגזות כדי שאת תוכלי להסתובב לך בנחת בתל אביב, והרעש הזה של התותחים הוא פשוט יותר מידי בשבילנו, או שאת סתומה מידי להבין את זה?"
ארבעתם בהו בי במבטים מטופשים, פיותיהם פעורים ושמונת הסנטרים הכפולים שלהם רועדים. "בוא'נה." געה אחד הגברים שהתאושש ראשון, "חשבנו שאתם בכלל צרפתים, שמע…"
אבל לא נשארתי לשמוע מה הוא אומר, העדפתי ללכת לחפש את קובי. מצאתי אותו יושב על המדרכה מאחורי כנסיה קטנה וישנה שהספיקה להישחק מאוויר הים עוד לפני שבריג'יט בארדו נולדה.

צנחתי לצידו בלי לגעת בו ושתקתי. הוא בהה באוויר, לא נותן אות לכך שהבחין בי. סיפרתי לו מה אמרתי לישראלים המכוערים והוא נד בראשו וחייך, "תמיד היית בחור ורבלי עם נטיות אורליות מפותחות." אמר, "מצחיק שדווקא עכשיו כשהתחבקנו רק בגלל ההפגזה הדבילית הזו, חשבו שאנחנו הומואים." הוסיף בגיחוך.
"אבל קובי." ניסיתי להסביר לו והעזתי לשלב את אצבעותיי בשלו, "זה כל הקטע של להיות הומו, לא רק להזדיין בתחת, זה אפשר לעשות גם עם נשים, הקטע הוא…"
"אני יודע." קטע אותי וחזר באנגלית מילה במילה על דבריו של לואיק, "לחיות באינטימיות ובאהבה עם גבר אחר עד שהמוות יפריד בינינו. אבל אפילו הוא הביא קודם ילד עם אישה." הוא משך אותי אליו ונישק אותי. "ראית איך הקטנים האלו שנאו את הרעש של התותחים? חמודים כאלו, אם לי היה ילד לא הייתי נשאר איתו אפילו שנייה במקום כזה. מיד הייתי לוקח אותו משם שלא יפחד מהרעש."
"כן, אתה צודק." לחשתי וידעתי שהוא כבר החליט.
נשבעתי לעצמי בשקט שאני אקבל את ההחלטה שלו בלי ויכוח, ואמרתי לעצמי בתוקף שאני שמח בשבילו. מזל שהוא מסוגל לבצע את ההחלטה הזו ולחזור לעולם שלהם. הוא לא יצטרך לוותר על ילדים, והוא לא יצטרך להתמודד עם מבטים עקומים והערות נבזיות, יהיו לו חיים קלים יותר, ואם הוא יתגעגע לפעמים לחיבוק של גבר, ואני עדיין אהיה בסביבה, הוא תמיד יוכל לבוא אלי.
"מה שלא יהיה אני תמיד אשאר חבר שלך." אמרתי לו, מביט בעיניו היפות, עיניים חומות נהדרות עם כתמים ירוקים סביב האישון, "אני יודע שכבר החלטת ואני מבין וקצת מקנא שאתה מסוגל, שיש לך ברירה. אנחנו נהיה תמיד חברים, נכון?"
קובי נישק אותי על הפה, מתעלם מהעוברים והשבים ברחוב הצרפתי השקט, שמצידם התעלמו מאתנו. "תמיד נהיה חברים." הבטיח לי.
שאר הטיול עבר בשקט, יותר לא ניסיתי לגעת בו ואפילו לא נתתי לו יד. חזרנו בשלום למלון ובערב יצאנו לטיול קטן אחרון בניס. היינו מתוכננים לטוס מוקדם בבוקר ונבון יותר היה ללכת לישון מוקדם, אבל מה הטעם לצאת לחו"ל ולהתנהג בתבונה? את זה אפשר לעשות בבית.
"תראה כמה שהילדים כאן חמודים." העיר קובי, "כולם כל כך מנומסים ובלונדינים כאלו."
"יותר מידי מנומסים, אם תשאל אותי." אמרתי בקרירות והתגעגעתי בשקט לבני אחותי שלא היו בלונדינים ובטח שלא מנומסים. הילדים כאן נראו כמו פוחלצים חסרי חים לעומתם.
גבר שחור - כהה יותר מפסקל - פסע שלוב יד עם אישה בלונדינית, ולפניהם רצו שני ילדים שנראו כמו תערובת של שניהם. ילדים מתוקים בצבע של קפה בחלב עם תלתלים שחורים ועיניים פקחיות.
הבטנו בהם ואחר כך זה בזה, "נהדר לראות איך שני אנשים מתמזגים ויוצרים יצור אנושי חדש מהתערובת של שניהם." התפייט קובי, ששתה כבר שתי בירות.
"ממש נפלא." אמרתי במרירות, "מזכיר לי את הבדיחה על הדוגמנית היפה והמדען המכוער שרצו ילד שיהיה יפה כמוה וחכם כמוהו, ובסוף הילד יצא חכם כמוה ויפה כמוהו."
"טיפש אחד." דחף אותי קובי וצחק.
חייכתי אליו חזרה, שואל את עצמי איך אני יכול לחייך ולספר בדיחות כשאני מרגיש שיש בתוכי חור שחור של עצב. ואיך זה שפתאום אני רואה בכל מקום ילדים והורים, וכולם נראים כל כך מתוקים ומאושרים? שילכו כולם לעזאזל! מה, נגמרו כבר הילדים המכוערים והמגעילים שמציקים להורים העייפים והעצבניים שלהם? איפה הם כשצריך אותם?
חזרנו למלון, נפרדנו בלחיצות יד מפסקל שלחץ את ידי, ואחר כך נישק אותי ולחש לי באוזן להתעודד ולהיות אמיץ, והלכנו לארוז. קובי היה עצבני, השליך בגדים בחוסר סדר למזוודה, דפק את הרגל שלו בקצה המיטה וקילל בזעם. "מה קרה לך קובי." שאלתי והנחתי יד על מצחו, "אתה מרגיש טוב?"
הוא העיף את ידי בעצבים. "אני בסדר. עזוב אותי! לך למשש את פסקל שלך." התפרץ.
איזה בידור, הוא שוב קינא. החור השחור שבתוכי הצטמצם ונעשה קצת פחות שחור. "בסדר." אמרתי בשוויון נפש, "הוא גומר את המשמרת שלו בעוד חצי שעה. אני רק גומר לארוז והולך."
קובי השמיע שאגת זעם וזינק עלי, מטיח אותי על המיטה, מתעלם מכל הבגדים הפזורים עליה. "אתה יודע שבעצם זה אונס." אמרתי חצי שעה אחר כך, כששכבנו על המיטה, פרועי בגדים ועייפים.
הוא נישק אותי, "אני נורא אוהב אותך." נאנח, "אני לא רוצה שאף אחד אחר יגע בך, אתה מבין?"
"אבל אחרי שתעזוב…." שוב נפער בי החור הזה, שחור ומאיים.
קובי כבש את פניו בכתפי, "למה החלטת שאני עוזב? עוד לא אמרתי כלום ותיכף אתה… יש עוד המון זמן עד ש…"
"ששש… ." השתקתי אותו, "אל תדבר על זה עכשיו, החופשה עוד לא נגמרה." הוא נצמד אלי, מחכך את פניו בפני, אהבתי את המגע המחוספס של זיפי זקנו בלחיי, אהבתי את הריח של הזיעה שלו ואת הכאב שהסבו לי ידיו החזקות שלחצו את כתפי. התאמצתי לחקוק הכל בזיכרוני לימים הבאים. התחבקנו עוד קצת בשתיקה, נלחצים זה אל זה בכוח, כאילו מנסים לסמן אחד את השני, ואז גמרנו לארוז ונרדמנו זה בזרועות זה.
הטיסה עברה בשלום. הקרינו את הסרט 'יפה בוורוד' ולקראת סופו נרדמנו, אוחזים יד ביד, והתעוררנו רק כשהתחלנו לנחות.
כל התהליך של הירידה מהמטוס, המעבר באולם הכניסה והציפייה למזוודות שלנו עבר עלי במין ערפל של עייפות. נשענתי על העגלה והנחתי לקובי לסחוב את המזוודות מהקרוסלה ולהוביל אותי החוצה.
"אני מרגיש שאני הולך להיות חולה בשפעת." התלוננתי, "כל הגוף כואב לי."
קובי הניח את ידו על מצחי ואחר כך נישק אותו, "כנראה שהדבקתי אותך." אמר וליטף את שערי. "אני מקווה שהיא לא שכחה אותנו." הוסיף בעצבנות, מביט סביבו, הוא לא ממש סמך על שרון שתבוא בזמן.

"בוקר טוב חברים וחברות." הריע קולו המוכר של רוני מאחורי גבנו.
"אתם נראים נחמד ביחד." הוסיף נמרוד בחיוך, "נכון שהם זוג חמוד ביני." שאל את הפודלית שהתפנקה בזרועותיו, לבושה הפעם מעילון ירוק עם פסים בזהב.
שערו של נמרוד היה לשם שינוי די נורמאלי, קצוץ קצר מאוד, צבוע בבלונד סטנדרטי. "יש לכם משהו חדש לספר לנו חמודים?"
"אל תדברו שטויות." התרעם קובי, "הוא חולה, הדבקתי אותו בשפעת. איפה שרון?"
הם החליפו מבטים עליזים. "היא עסוקה במשבר משפחתי." אמר רוני בקול מסתורי, "איך היה בניס?"
"היה מקסים." אמרתי ונישקתי את שניהם, ואפילו ליטפתי את הפודלית שרטנה בזעם וחשפה נגדי שיניים. היא לא שכחה איך הייתי מעיף אותה מהמיטה כשגרתי עם רוני, ובניגוד אליו היא לא שכחה וסלחה.

"אז מה שלומך קובי." שאל נמרוד בחביבות, מביט בהערכה בישבנו של קובי, שהתהדק בצורה מלבבת בתוך הג'ינס שלו כשהתכופף לשים את המזוודות בבאגז'.
"נהדר." אמר קובי ביובש ונעץ בנמרוד וברוני המחייכים מבט חשדני, "מה מצחיק כל כך." שאל והזדקף. הם חייכו ברוב משמעות, אבל לא טרחו לענות.
רק כשיצאנו משדה התעופה הם חזרו שוב לדבר, מפטפטים בעליצות, נכנסים אחד לדברי השני, מספקים לנו רכילות טרייה. והידיעה הכי חמה - אדם והפרופסור שלו כבר לא.
"נמאס לו, ההתעללות של אדם עברה כל גבול והוא החליט לנסוע לשנת שבתון בספרד כדי לעשות מחקר בארכיון של האינקוויזיציה. כנראה שזה עדיף על החיים עם אדם שלנו." צחק נמרוד.
"אה, אדם לא כל כך נורא." העיר קובי בקלילות, משתלב בטבעיות מפתיעה ברכילות של הצמד, "הוא רק ילד שמחפש גבולות, הוא פשוט צריך מישהו שיחזיק אותו קצר."
"זה בדיוק מה שאמרתי!" הריע רוני בשמחה, "נכון שזה בדיוק מה שאמרתי לך אתמול בלילה מאמי?" נישק את לחיו של נמרוד שנהג ברכב, ולמרבה הפליאה הסמיק ונע בעצבנות בכיסאו.
"בחייך נוני, לא כשאני נוהג." רטן, "ואם כבר מדברים, אני ורוני גרים עכשיו יחד, ככה שאם אתה מעוניין הדירה שלי לשעבר עוד פנויה, וגם אדם עוד פנוי להובלה, או שאולי אתה לא בטוח שאתה מספיק גבר להחזיק אותו קצר? אולי קובי כן מספיק גבר, אופס! שכחתי, קובי לא משלנו." גיחך ברשעות.
"שתוק כבר נמרוד." אמרנו אני וקובי ביחד. ואז, לתדהמתי, קובי הניח יד על כתפי, משך אותי אליו, ונישק אותי על הפה לנוכח פניהם הנדהמות של הצמד חמד.
הנחתי את ראשי הכואב על כתפו של קובי שחיבק אותי בחזקה ושילב את ידו בידי. הרגשתי שהוא מתוח מאוד ורק ממתין להערה הבאה שתגיע מכיוונם של נמרוד ורוני, וכמו שהברק בא אחרי הרעם ככה היא באה. "אז הנה הלכה התיאוריה שלי על רובי וקובי." אמר נמרוד כמשיח לפי תומו, "כנראה שזה ממישהו אחר."
"אולי מרוח הקודש." ענה רוני בלגלוג והעיף בי מבט מהיר. מתחת לחיוך שלו ראיתי את הדאגה לשלומי וליבי התחמם - למרות כל מה שקרה ולא קרה בין שנינו היינו חברים שדאגו זה לזה. מה קרה לרובי שעורר את דאגתו של רוני הפרפר העליז?
"מה קרה לרובי?" חקר קובי במתיחות.
"מה אתה חושב." לעג נמרוד, "איזה בן זונה הכניס אותה להריון. היא כבר בתחילת החודש השני, והיא לא רוצה לעשות הפלה. שרון יוצאת מדעתה."
קובי נשם נשימה עמוקה ורוטטת וטמן את פניו בכתפי. "אילן." אמר בקול חרישי, "יש לי משהו לא כל כך נעים לספר לך. זה לא היה מתוכנן אבל..." הוא לא היה צריך להוסיף עוד מילה.
"אתה זה שהכניס אותה להריון." קבעתי. מפליא כמה לא מופתע הייתי.
הוא נד לאות הן בראשו. "מתי זה קרה." חקרתי, "לא. אל תגיד לי. זה קרה אז, כשהיא נפרדה ממך… היית מבואס כל הערב ובלילה סיפרת לי על החלום שלך ואז נתת לי… למרות שכמה שעות קודם אתה והיא…." לא יכולתי להמשיך לדבר, זה היה מדכא מידי.
"אני נורא מצטער." גמגם קובי, "זה לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה. אני נורא מצטער אילן, אתה כועס נורא." משכתי בכתפי ושתקתי.
הכל קרה יותר מידי מהר, לא היה לי מושג אם אני כועס או לא. אני רק מקווה שהוא התרחץ היטב אחרי שהיה איתה חשבתי כשנזכרתי מה עשינו אחר כך במיטה, אבל לא יכולתי להגיד לו דבר כזה, אפילו לי יש גבולות.
"להכניס בחורה להריון אחרי שהיא מגלה לך שהיא לסבית וזורקת אותך, זה יכול לקרות רק לך קובי." צחק נמרוד. "לא שמעת על אמצעי מניעה?"
"היא אמרה שזה בסדר, שאני לא צריך לדאוג." לחש קובי מבויש, והתחפר עוד יותר עמוק בכתף שלי.
נמרוד ורוני פרצו בצחוק אדיר וגם אני, למרות רצוני, נאלצתי להצטרף לצחוק.
"אפילו אני, שבחיים לא שכבתי עם בחורה, ומגעיל אותי לחשוב על דבר כזה סוטה, יודע שאסור להאמין לבחורות." הצטחק רוני.
"לשכב עם בחורות זה לא דבר סוטה." התפרץ קובי, "אני מתכוון להציע לה להתחתן."
החור השחור ההוא שכמעט שכחתי על קיומו נפער בי שוב, עמוק וחשוך ומכאיב. ניערתי את ידו מכתפי והתרחקתי לקצה הרכב, מצמיד את פני בכוח לחלון. רק אל תבכה, שיננתי לעצמי, רק לא לבכות, תתאפק, תהיה גבר ואל תבכה.

הצלחתי להישאר יבש עד שהגענו הביתה, ברגע שנמרוד החנה את הרכב קובי זינק החוצה, זרק לי להתראות חפוז ורץ לדירה למעלה, משאיר אותי עם המזוודות ועם שני החברים המטומטמים שלי שלשם שינוי עזרו לי עם המזוודות בשתיקה ולא אמרו כלום.
"אני הולך להתקלח." הודעתי לרוני וחיבקתי אותו, "המון תודה לשניכם."
"אתה לא צריך עזרה עם המזוודות." שאל נמרוד בדאגה. הם לא הראו שום סימן שהם מתכוננים לעזוב בקרוב.
הנדתי את ראשי, "אני אסדר הכל אחר כך, אני הרוס מעייפות. מה שאני צריך עכשיו זה מקלחת ולישון."
הם החליפו מבטים מלאי צער. "לפחות סיפרת לו כמה שאתה אוהב אותו." שאל רוני חרש.
"הוא יודע הכל." אמרתי, "והוא אוהב אותי, אבל אני לא נמצא בתכניות שלו, ורובי בהריון כן. אז זהו, אלה החיים, להתראות חברים." וברחתי למקלחת.
ישבתי על האסלה ובכיתי עד שנגמרו לי כל הדמעות ואחר כך התקלחתי ויצאתי, רק מגבת על מותני, ומזל שהידקתי אותה היטב כי מרוב תדהמה היא כמעט נשמטה. בחוץ חיכתה לי ועדת קבלת פנים, רוני ונמרוד, שכבר הספיקו לפרוק כמעט את כל המזוודות שלנו ואפילו הפעילו את מכונת הכביסה, קובי ורובי שישבו על הספה, חיוך מאושר על פניהם ושרון, מחמיצה פנים, תקועה בין שניהם וכולם, כולל ביני הכלבה, ממתינים רק לי.
"הנה הוא." אמר קובי בהקלה. ניגש אלי והידק את המגבת שלי שלא תיפול.
"עייף ויגע, אבל נקי." הוסיף נמרוד בחיוך. רוני הרים מתיק היד שלי חולצה מקומטת והביט בי בשאלה. "כל הבגדים בתיק הזה הולכים לכביסה." אמר קובי במקומי, "תעזוב, אני אטפל בזה אחר כך."
הוא הוציא את החולצה מידי רוני והושיב אותו על כורסא, ואחר כך הלביש אותי בחלוק מגבת ששלף מתיק אחר. "זו מתנה בשבילך." הודיע לי, "קניתי אותו בחנות ההיא בעיר העתיקה, רציתי להפתיע אותך כשנחזור לארץ."
"תודה קובי." התעטפתי בבד המפנק בצבע ירוק ים שמיד מצא חן בעיני, "אבל כבר היו לי מספיק הפתעות ליום אחד." הייתי ממש מותש ולא הבנתי מה קורה. למה הם לא הולכים מכאן לכל הרוחות?
"אתה מתלונן." התפרצה שרון, שעד עכשיו התאפקה רק בקושי לשתוק, "פתאום אני מגלה שהחברה שלי בהריון לא מתוכנן מהחבר שלה לשעבר." היא רתחה מכעס ולא יכולתי להאשים אותה.
"בחייך שרון." ליטף נמרוד את שערה העבה והמתולתל, שהיה באמת אחד התווים היפים ביותר אצלה, "ההיריון הוא רק תאונה, קצת סקס פרידה שיצא משליטה, זה לא נורא, הפלה בשלב הזה…"
"שתוק נמרוד." התפרץ קובי, "רובי לא עושה הפלה, היא רוצה את התינוק וגם אני רוצה אותו. אנחנו נחיה כל אחד את החיים שלו בנפרד ואת הילד נגדל יחד, אלא אם כן את באמת רוצה להתחתן." הביט בדאגה בפניה של רובי שהשפילה עיניים בצניעות, עכשיו היא נזכרה להתנהג כמו בתולה תמימה, הכלבה!
"לא. היא לא רוצה." התרגזה שרון ודחפה את קובי הצידה, "אבל כשהתינוק ייוולד אתה תהיה אבא שלו בכל המובנים, וזה כולל הכול, מהחלפת חיתולים ובייביסיטר ועד תשלום מזונות ו… הכל!"
"בסדר." אמר קובי ונישק אותה על הלחי. היא מיהרה וניגבה את לחיה בשרוול ועשתה פרצוף.

הלסביות האלו!
"גם לנו מותר לעזור." התלהב נמרוד. הוא ורוני הביטו זה בזה וחייכו באושר, ורוני חיבק את ביני הכלבה שיבבה ברוגז. "נוכל להיות כמו הדודים שלו." שמח רוני, פונה לרובי ולשרון שהנהנו בהתלהבות. הן בטח כבר בנו על שני הטמבלים האלה בתור בייביסיטרים. התינוק הזה היה רק דגיג קטנטן ברחם של רובי וכולם כבר יצאו מדעתם. מה הם יעשו אם התינוק יצא תינוקת?
"בסדר בסדר! רק תלכו כבר." צעקתי. "קובי, אני רוצה שכולם ילכו ויתנו לי להיות חולה בשקט."
"בואו, חבר'ה." אמרה שרון בהדרת כבוד ופנתה לצאת, וכל החבורה פוסעת בעקבותיה כמו עדת אפרוחים אחרי אימא תרנגולת, "יש לי עוגת גלידה נהדרת במקפיא. נשאיר את התינוק המפונק לבד." והם עלו לדירה של הבנות, מצייצים בהתלהבות ומשאירים סוף סוף אותי ואת קובי לבד.
"היא רק רצתה את התינוק שלי, אבל היא לא רוצה להתחתן איתי." אמר קובי בעליזות. "זה היה בכוונה. היא גנבה ממני זרע." הסביר, מחייך בשמחה.
"זה לא מרגיז אותך." שאלתי שאלה טיפשית.
קובי צחק, "לא ממש, בעצם אני ממש מרוצה. אני מת לדעת מה אימא שלי תגיד." הוסיף בגיחוך (אימא שלו, במקום לקבל מיגרנה כצפוי, נמלאה כוחות מחודשים לשמע הבשורה, זנחה את תחלואיה והפכה לסבתא למופת. ואפילו השלימה עם קיומי כבן זוגו של קובי).
"אז איך אתה מרגיש." חקר קובי בדאגה אחרי שמיצינו את נושא ההיריון של רובי והוביל אותי למיטה.
"לא רק שאני חולה ועייף גם נורא עומד לי." התלוננתי, "נדמה לי שהשפעת הזו עושה אותי עוד יותר חרמן מהרגיל, זה לא משונה?"
קובי נשכב לצדי, דחף יד לחלוק שלי לוודא את נכונות תלונותיי, וכשמצא שאני צודק צחק. "גם אני הרגשתי ככה כשהייתי חולה. אולי נוציא עליה פטנט בתור שפעת ויאגרה." התלוצץ, ועטף את שנינו בשמיכה. "אחרי שנעשה אהבה אני מתכוון להירדם ולחלום על הקופסא שלנו." הודיע לי בעוד הוא משחרר את זרועותיי מהחלוק, "ואוי ואבוי לך אם היא לא תהיה הפעם במקום. אני לא אוכל להחזיק מעמד בג'ונגל בלעדיה."
"אל תדאג." הבטחתי לקובי, העפתי את החלוק על הרצפה והתנפלתי עליו, "הקופסא שלנו, מלאה בממתקים, תמיד תחכה רק לך."