הכל סיפורים

אחרי הפגישה ההיא התחלנו להתרחק זה מזה. זה קרה בהדרגה, לא הייתה אף פעם מריבה אחת בריאה או סכסוך שבו אומרים הכל, זורקים צלחות, בוכים ומקללים.
אולי, אם היינו מטהרים את האווירה במריבה הגונה, לא היינו מתרחקים ככה זה מזה, אבל שנינו טיפוסים מאופקים מדי לסקנדלים.
אף אחד מאתנו לא רצה להודות כמה הוא סובל ואומלל, והכי גרוע - לא היינו מסוגלים לדבר בגלוי על מה שכאב לנו, על ההבדל הזה בין העולם שלי לשלו, ומה עושים כדי לגשר על שני העולמות שלנו.
הנחתי שהוא חושב שהוא לא טוב מספיק בשבילי, וגם אני, למרות הכאב שהסבה לי ההתרחקות ממנו חשבתי אותו דבר.
הייתי טיפש נורא, נדמה לי שכבר אמרתי את זה לא פעם, אז תרשו לי לחזור על כך - הייתי דביל מושלם.
בגלל חשש ממה יגידו, בגלל פחד, ביישנות, גאווה, הרסתי את היחסים שלנו בלי שום סיבה ממשית. פעלתי מתוך כניעה למוסכמות שבעצמי סלדתי מהן.
טיפש, כבר אמרתי?

זה היה בעונת המעבר, בתקופת החגים. בז'ה עבד קשה מאוד במוסך. הייתה להם איזו הזמנה גדולה לתיקון ג'יפים והוא לא יכול היה להקדיש לי זמן ולכן נסעתי לחופש מפנק באילת בלעדיו, רק עם החברים שלי מההיי טק.
לפני שיצאתי, משאיר אותו להזיע במוסך המחניק, התמרמרתי באוזניו שהוא מזניח אותי ושרק העבודה חשובה לו, מתעלם באנוכיות מכך שהוא היה צריך להרוויח כסף במו ידיו בשביל להמשיך ללמוד והוא לא היה יכול לעזוב הכל וללכת לחופש כרצונו.

חזרתי מאילת שזוף ומחייך. היה נורא כייף! כל החבורה של ההי טק הייתה איתי – חן, וירדן, עדי, עדן, ועוד כמה ידידים בעלי אמצעים שלא היססו לבזבז כסף על חדרים במלון חמישה כוכבים יוקרתי, השכרת ג'יפים יקרים, קניות ובילויים. הכל בלי חשבון כמו שצריך לעשות בחופשה.
היה באמת נהדר!
כמובן שהתגעגעתי לבז'ה, אבל איכשהו לא יצא לנו לדבר כשהייתי באילת. זו לא הייתה אשמתי שאופיר - היפיוף הבלונדיני, נדבק אלי ולא הניח לי להיות רגע לבד, וחוץ מזה הקליטה בנייד לא הייתה טובה כל-כך ו... בקיצור, לא דברנו כמעט שבוע שלם, וגם אחר כך...
או. קי. אני לא גאה בזה, אבל היה לי סטוץ קצר ולא מחייב עם אופיר, והיה גם ערב אחד, שתוי והזוי במיוחד, שבו אני ואופיר ועוד מישהו ששמו לא זכור לי, רוני או רני או משהו כזה... בקיצור, אני מודה - לא הייתי נאמן לבז'ה.
יצאתי לחגוג ולנוח וזה מה שעשיתי.
למה לא מיהרתי להיפגש איתו כשחזרנו מאילת? התביישתי. לא יכולתי לשאת את המבע המאושר על פניו התמימות והעגלגלות ואת מראה עיניו החומות הרכות אחרי ההוללות ההיא באילת.
דחיתי את המפגש איתו עוד ועוד, מתרץ את הדחייה בעבודה ובעומס, ובכל מיני תירוצים אחרים, טיפשיים לא פחות.

נפגשנו רק שלושה ימים אחרי שחזרתי מהחופשה. עברו עשרה ימים מאז שראיתי אותו. הייתי שזוף, לבוש בבגדים יפים שקניתי בקניון היוקרתי של אילת, מריח מבושם יקר, והוא היה מטונף, עייף, מוזנח, לבוש בגדי עבודה נוקשים מזיעה.
זו הייתה פגישה איומה. שנינו היינו קרים ועצורים. התנהגנו כמו סתם מכרים, לא כמו שני אנשים שאוהבים אחד את השני
הוא כעס על הזמן הרב שלקח לי להגיע אליו ואני טענתי שנמאס לי שהוא כל הזמן עסוק, ושהוא עובד במקום לצאת לחופש, ושאי אפשר ככה, ועוד שטויות חסרות הגיון מסוג זה, מנסה להסות בטרוניות כלפיו את רגשות האשמה שחשתי.
''יש לי עוד כמה שעות עבודה על הג'יפ הזה.'' אמר בז'ה אחרי שהתעייפנו מהויכוח. ''אתה רוצה לחכות לי בדירה?''
''לא. אין לי חשק.'' עניתי בקור.
''אני מבין.'' החזיר לי בז'ה בקרירות דומה. ''אז איך היה באילת? אתה נראה יפה מאוד.'' ניסה לחייך.
''היה נהדר! ביליתי נפלא. חבל שלא היית, הפסדת.'' אמרתי בחוסר התחשבות, מתעלם ממשיכת הכתפיים האירונית שלו לשמע דברי.
''עבדתי רפי. אתה יודע את זה. טוב שלפחות אתה בילית ונחת.'' אמר בקול שקט והסב את עיניו למראה פני שהסמיקו בבת אחת מבושה.
אני ידעתי שהוא יודע, והוא ידע שאני יודע שהוא יודע.
למה לא היינו מסוגלים לדבר על זה? לא על העובדה הברורה מאליה שלא היה לו מה לחפש עם החברים שלי, ולא על כך שלא היה לו כסף מיותר לבזבז באילת, ובטח שלא על העובדה הפחות גלויה, אבל הברורה, שלא שמרתי לו אימונים.
הסתלקתי הביתה וכדי להרגיע את הכאב הדוקר לי בלב שתיתי יותר מדי והלכתי לאיזו מסיבה מסוג המסיבות שגמרתי אומר להתרחק מהן. פגשתי שם את החבר של אופיר - רני או רוני או משהו ו... אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה הלאה.

אחר כך דברנו בטלפון עוד פעם פעמיים, אבל לא יצא לנו להפגש, ואז הוא הפסיק להחזיר טלפונים.
אחרי יומיים מחלתי על כבודי והתקשרתי שוב ולתדהמתי הוא לא היה. התקשרתי שוב ושוב וכל פעם נורל או בבר או מישהו אחר היה עונה לי שהוא לא שם וטורק את הטלפון.
נעלבתי וכעסתי ובמקום ללכת אליו הלכתי לעוד מסיבה. פגשתי שם את אופיר ואת החבר ההוא שלו, רוני או רני, ושוב היו לי קטעים איתם.
ומה שהיה יותר מבאס בשבילי היה שהם שמעו מעדי על החבר הגודזילה שלי שזולל מקופלות בשלשות וצחקו ממני בלי רחמנות - זה היה נורא מביך.
אחרי המסיבה ההיא החלטתי שנמאס לי ממנו. אמרתי לעצמי שהסיפור עם בז'ה היה רק שלב מעבר בחיים שלי וזהו, לא התקשרתי אליו יותר.
מאז לא שמעתי ממנו שוב. חזרתי להיות רפי היפה של פעם והתחלתי לצאת עם אופיר הבלונדיני.
הייתי כאילו איתו, אבל הרבה פעמים החבר ההוא שלו, הרני או הרוני ההוא שאהב לעשות סקס בשלישיות היה מצטרף אלינו.
היה אחלה! החיים שלי חזרו לתקופה של לפני בז'ה. הכל היה נפלא – מסיבות, בילויים, שתייה וזיונים, כייף נטו בלי שום אהבה שתדקור אותי בלב.
אהבתי רק את האופנוע שלי וככה היה לי הכי טוב, ואז פיטרו אותי.
כלומר, לא רק אותי. פיטרו את כולנו. הבועה של ההיי טק התנפצה בבת אחת וגם הסטרט אפ שלנו פשט את הרגל.
המשרד היפה עם הצמחים הטרופיים הנהדרים, האקווריום הענק, כל המחשבים המשוכללים, מכונת הקפה הענקית, חדר הכושר הצמוד, הכל הלך לנושים.
נשארתי מובטל ובגלל שלא חסכתי פרוטה, הכל הלך לבילויים ולשכר הדירה היקר על הדירה ההיא בדניה, נעשיתי פתאום גם תפרן.
אחרי שעבדתי שם שלוש שנים נהדרות שבהן המשכורת שלי רק עלתה ועלתה וקיבלתי כל כמה חודשים בונוסים והטבות חדשות, ופינוקים נהדרים, פתאום הכל נגמר.
הרגשתי אבוד, מבולבל, חסר ישע. רציתי הביתה.
ויתרתי על הדירה היקרה מדי שלי וחזרתי לבית ההורים בקריות, לחדר הישן שלי, וישבתי לחשוב מה אני הולך לעשות הלאה.

לאופיר לא היה טעם לפנות לעזרה. הוא הפסיק להחזיר לי טלפונים יום אחרי ששמע על פיטורי, ודי רווח לי להפטר ממנו ומהנספח הקרצייתי שלו. כמוהו נעלמו גם כל שאר החברים החדשים שרכשתי בשנות השפע של ההיי טק.
הם התרחקו ממני מהר ככל שיכלו, מהתנהגותם אפשר היה לחשוב שלהיות מובטל זה מחלה מדבקת.
להפתעתי גיליתי שנעים לי יותר בלי נוכחותם המעוצבת שהעיקה על עצבי ועל ארנקי.
ברוך שפטרנו מחברים כאלו.
לא היה לי נעים לילל על מצבי להורי. בכל זאת, אני כמעט בן 29, כבר לא ילד. אז למי כן אוכל לפנות?
שכבתי על גבי במיטת הנוער הישנה שלי, ידי שלובות מאחורי ראשי, ולראשונה מאז הפרידה הרשיתי לעצמי להודות שאני מתגעגע לבז'ה - לחיוך שלו, לפניו העגולים, לגומות החן שלו, לידיו העבות והחמות, לגופו השעיר והמנחם - מתגעגע לספר לו מה קרה, להתייעץ בו, להתנחם בזרועותיו.
בסדר, אנחנו כבר לא יחד, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות חברים, חשבתי לעצמי, הרי תמיד הייתי גאה בכך ששמרתי על יחסים טובים עם כל האקסים שלי.
למה לא איתו?
עליתי על אופנועי היקר, הדבר היחיד ששמרתי מחיי הפאר שלי בעבר, ונסעתי למוסך.
נורל ובבר כבר סגרו את דלתות הפח הענקיות ועמדו לצאת הביתה כשהופעתי שם, נרגש וקצר נשימה יותר מכפי שמצדיק סתם ביקור אצל חבר ותיק.
הם לא שמחו לקראתי כלל. הביטו בי במבטים קרים והתעקשו לקרוא לי מר כספי למרות שחזרתי והזכרתי להם שזה אני, רפי.
גרוע מכך, הם סירבו להגיד לי איפה בז'ה. עזב אמרו, לא עובד פה יותר, החליט להסתלק ודי.
''והלימודים שלו? איך הוא מממן אותם?'' התעקשתי לדעת.
''הפסיק ללמוד. לקח חופשה מהלימודים.'' ענה נורל בקשיחות והזיז אותי מדרכו.
הם נסעו, משאירים אותי מול מוסך נעול. עליתי לדירה של בז'ה, דפקתי, צעקתי, זרקתי אבנים על החלונות, לשווא. איש לא ענה, לא היה אף אחד בבית.
נסעתי על הכביש הרעוע לעבר החוף שלנו, למקום שבו התנשקנו לראשונה, והבטתי מיואש בפיגומים ובבורות שהרסו את הנוף והסתירו את השקיעה.
הייתי כל-כך אומלל עד שאפילו לבכות לא יכולתי.
הייתי עני, מובטל והגרוע מכל, הבנתי סוף סוף שאבדתי את האדם היחיד שאהבתי ואהב אותי.
לא היה לי את מי להאשים, הכל היה באשמתי, מעשה ידי להתפאר. רק דבר חיובי אחד היה במצב הזה – אמנם החיים שלי נראו כמו קטסטרופה אחת גדולה, אבל סוף סוף הבנתי איזה טיפש הייתי כל הזמן.
תודו שגם זה משהו. לא?

קבלתי פיצוים שמנים ומענק הסתגלות יפה ולא הייתי לחוץ למצוא עבודה. כמה ימים תמימים לא הלכתי לשום מקום ולא עשיתי כלום חוץ מלבהות בטלויזיה ולקרוא ספרים טיפשיים.
אחרי כמה ימי בטלה כאלו החליטה אימא שלי שדי, והתקשרה לכמה מחברי הותיקים ונדנדה להם שינדנדו לי לצאת קצת מהבית.
אימא שלי, שתהיה בריאה, בטוחה שאני בחור נהדר שתמיד מקריב את עצמו למען חבריו והחליטה שכעת הגיע הזמן שהם יחזירו לי כגמולי ויתמכו בי כשאני מדוכא.
מה שהיא לא יודעת, האימא התמימה והנחמדה שלי, זה שבחיים זה לא ככה. בעולם שלנו הרשעים מצליחים ועולזים בראש חוצות, צוחקים על אנשים ישרים כמו בז'ה שקיבל ממני יריקה בפרצוף אחרי שנתן לי את הלב שלו בלי שום תנאים.
אני מתאר לעצמי שלפי מיטב המסורת הפולנית היא הפעילה עליהם מכבש רציני של רגשות אשמה, מזכירה להם איך עזרתי לליאור כשפיטרו אותו, ואיך תמכתי בעמית כשהחבר שלו זרק אותו, מציקה להם בזיכרונות העתיקים ההם שחלקם הגיע עד לתקופת הצבא אם לא למטה מזה.
אימא פולניה משולה לכוח טבע רב עוצמה. אפילו הוריקן טרופי משתולל נחשב צפריר בוקר קליל לעומת אימא שלי כשהיא מחליטה לראות את הבן שלה מאושר.
אחרי שבוע של שקט מבורך נחת עלי מטר של טלפונים ממכרים מתעקשים שהחליטו לגרור אותי החוצה בלי שום כבוד למצב רוחי הדיכאוני.
כמובן שנכנעתי לבסוף ויצאתי לבלות.
אחרי כמה כוסות מיותרות והמון חיוכים מזויפים גיליתי לעמית ולליאור שנצמדו אלי כמו עלוקות, מצייתים ללא ספק לפקודות של אימי, למה אני עצוב.
''כן, עדי סיפר לי שהיית בסרט עם בחור אחד שעיר שזלל המון שוקולד.'' אמר ליאור בשוויון נפש, ''לא ידעתי שאתה חובב דובים.''
''אני חובב דובים.'' הודיתי.
משום מה עכשיו, אחרי שאבדתי אותו, זה נראה פחות מפחיד להודות בדבר כזה, וחוץ מזה ליאור ועמית הכירו אותי עוד מהתיכון, לא היו לי הרבה סודות מפניהם.
''בסדר. אז ההוא הלך, יבוא דוב אחר.'' אמר ליאור ושתה עוד בירה.
''אבל אני אוהב אותו.'' התייפחתי לתוך הוויסקי שלי.
''אז למה עזבת אותו? טמבל!'' איבד ליאור את סבלנותו והעווה את פרצופו לעומת עמית שהקשיב לי בסבלנות של מלאך ולא התערב.
''כי הוא גרוזיני שעיר עם ציפורנים שחורות שעובד במוסך של הדודים שלו, ולא יודע להתלבש יפה ולא לרקוד ו... הוא לא יודע כלום, והוא נראה כמו גודזילה.''
ליאור גלגל את עיניו כלפי מעלה בקוצר רוח ועמד להגיד משהו נבזי, מזל שעמית התערב והשתיק אותו.
''אז למה אתה אוהב אותו אם הוא כזה מגעיל?''
''הוא לא מגעיל! הוא מתוק וחמוד ונהדר לי איתו, ואני מתגעגע אליו נורא.'' יבבתי.
''אם הוא כזה נהדר למה לא זכינו לפגוש אותו?'' שאל עמית בעדינות וליטף את זרועי.
בגלל שהוא מתבייש בנו טמבל!'' אמר ליאור בבוז, ''בגלל שאנחנו הומואים מגעילים, תסתכל בראי ותראה איזה מכוער אתה.'' והוא כרך את זרועו על עורפו של עמית, שהוא בחור ממש יפה, ונישק את לחיו.
לתימהוני עמית חיבק אותו חזרה והחזיר לו נשיקה על השפתיים. רק אז תפסתי שהם בעצם יחד. איך לא קלטתי את זה קודם?
''אני לא מתבייש בכם, אתם נהדרים.'' אמרתי בכנות. הם באמת בחורים נהדרים. יפים, לבושים טוב ונראים יפה והכל. רק שהם לא הוא, ושוב התחלתי לילל.
''נו, די רפי. באמת לא מתאים לך.'' ניסה ליאור להרגיע אותי, כאילו שהוא לא בכה שבוע שלם אחרי שהלב שלו נשבר בגלל אחד ששמו נשכח ממני מאז.
''הוא סובל מלב שבור. זה קורה לכל אחד, אפילו ליפים כמו רפי.'' היגג עמית שבעצמו היה יפיוף לא קטן. ''אז במי התביישת? בנו או בו?''
''התביישתי בו.'' הודיתי, ''חשבתי שכולכם תצחקו ממני בגללו.''
''למה? מה מצחיק בו?'' חקר עמית.
''כלום. הוא מתוק. לומד הנדסת מכונות בטכניון, עובד במוסך, מתקן אופנועים. הוא גרוזיני. שמו משה אבל כולם קוראים לו בז'ה, זה מין כינוי כזה.''
''נשמע לי אחלה גבר.'' אמר ליאור מהורהר. ''לא היה מזיק לי אחד שיודע לפתוח סתימות בביוב ולא פוחד מג'וקים.'' קנטר את עמית שהסמיק קצת.
''היית צריך לראות איך חן ועדי הסתכלו עליו, כאילו שהוא ירד מאיזה עץ.'' ניסיתי להסביר.
''מי שלא נאה לו להתיידד עם החבר המוסכניק שלך הוא דביל וסנוב.'' אמר עמית בתוקף, ''מי שבאמת אוהב אותך...''
''מבין כמה טוב שיש חבר שמבין במכונאות...'' קטע אותו ליאור - חובב אופנועים ידוע.
''בקיצור, הכל בראש שלך. אם היית שלם עם הבחירה שלך אנחנו היינו מקבלים אותו ברצון, ואם היינו נפטרים בזכותו מעדי התככן ומחן המתקרצץ זה היה רווח נקי שלנו.'' סיכם עמית בטוב לב וסחב אותי לאוטו.

למחרת קמתי רק אחרי הצהרים, סובל מכאב ראש נוראי שלאחר שתייה, וישבתי לי קצת במרפסת, מאוורר את ייסורי ברוח הערב הקרירה.
הקיץ הנורא הזה עמד להסתיים תודה לאל, וכבר הרגשתי באוויר את פעמי הסתיו. קיוויתי שבחורף יהיה לי קל יותר ואולי...
האם באמת רציתי להתאהב שוב?
לא. מה שבאמת רציתי זה את בז'ה. אם לא נוכל לחזור להיות יחד אז לפחות לבקש את סליחתו, להסביר לו שהייתי דביל, שפחדתי ממה יגידו...
ניסיתי לדמיין את עצמי יושב עם בז'ה באיזה בית קפה נחמד בסגנון איטלקי על פרוסת עוגת טירימיסו, מתנצל לפניו ו...
דמיוני העקשן סרב לשתף פעולה. בית הקפה הנחמד על שולחנותיו העגולים המכוסים במפות משובצות הפך למיטה ענקית שבה השתוללנו שנינו ערומים ומיוחמים ובז'ה...

אבא התיישב מולי והניח יד על ברכי. ''אתה נראה זוועה רפי.'' אמר בחביבות.
''שתיתי יותר מדי אתמול.'' הודיתי.
''כן, רואים, אבל זה לא רק זה. מאז החופשה ההיא באילת אתה על הפנים. מה קורה אתך רפי?''
''עזוב, כל מיני בעיות... סתם.'' ניסיתי לנפנף אותו מעלי, אך לשווא. בדרכו שלו אבא עקשן לא פחות מאימא.
''בעיות רומנטיות?'' שאל והאדים קצת, אבל התעקש להביט בעיני.
הנהנתי ותקעתי מבט ברצפה.
''אז למה הוא עזב אותך? לא היית יפה מספיק בשבילו?'' גיחך אבא.
''בדיוק ההפך. עזבתי אותו כי חשבתי שהוא לא מספיק יפה בשבילי.'' אמרתי, ונמלאתי בושה.
אבא הביט בי נדהם ומאוכזב מדברי. ''אני מבין.'' אמר בקרירות. אבא אף פעם לא התרשם מהיופי שלי כמו אימא והדודות.
התחלתי לבכות, מביך את עצמי ואת אבא המסכן, אבל לא יכולתי להתאפק. כל-כך התגעגעתי לבז'ה שלי, המתוק והחמים שהיה מחייך בשמחה כל פעם שעיני נפגשו בעיניו, שליטף אותי בעדינות כאילו אני עומד להישבר, שהיה כל-כך אסיר תודה על כל מחווה של תשומת לב מצידי, שהתפלא כשהתרפקתי בהנאה על גופו השעיר.
''למה שלא תנסה לחזור אליו?'' שאל אבא בעדינות. ''קורה שנפרדים ואז מבינים שזו טעות וחוזרים. כבר היו דברים מעולם.''
''אבל הוא נעלם.'' התייפחתי, ''אין לי מושג לאן הוא הלך והדודים שלו לא רוצים לגלות לי.''
''אולי גם הוא, כמוך, ברח הביתה?'' הרהר אבא.
''לא יודע. אין לי מושג לאן הוא היה יכול ללכת, אבל בטוח שההורים שלו יודעים איפה הוא, הוא לא בן אדם שיעלם סתם ככה. הוא טיפוס משפחתי כזה.''
החלפנו מבט ואבא קם וחזר מיד עם ספר טלפונים.
ידעתי איפה גרים הוריו ולהפתעתי לא היו הרבה גזשווילי בקרית עמל. גילית שכולם גרים ברחוב שרת מס' 3 בדירות 7, 13, ו- 11 שהיו שייכות כולן למשפחות גזשווילי.
''אתה יכול להתקשר ולשאול.'' הציע אבא.
הנדתי בראשי לשלילה. ''אני אבוא בלי הודעה. ככה גורם ההפתעה יהיה לטובתי.''
וככה מצאתי את עצמי עומד לפני בלוק מס' שלוש ברחוב שרת בקרית עמל, נשען על האופנוע שלי ושואל את עצמי מה הלאה?
אבל ראשית כמה הסברים נחוצים על הטופוגרפיה של המקום. קרית עמל בנויה על גבעות. או שעולים או שיורדים, רק שכאן אין הר אחד גבוה כמו בחיפה. רק גבעות קטנות ונחמדות עם עליות וירידות מתונות.
בלוק מס' שלוש עמד בפינת הרחובות כצנלסון ושרת. חציו העליון מתנשא מעל לרחוב, וחציו התחתון נמצא בוואדי מתחת לפני הכביש.
בין שני החצאים יש קומת עמודים מפולשת עמוסה בעציצים מטופחים שהתחברה למדרכה בגשר קטן עם מעקה ברזל צבוע כחול.
מסביב לבלוק היו נטועים עצים ירוקים ומאובקים ומלפניו נמתחה מדרכה. שקט גמור שרר ברחוב הקטן, אין יוצא ואין בא.
השעה, שעת בוקר. הילדים בבית ספר, ההורים בעבודה, ואני תקוע פה לבד, מתלבט אם להעביר את האופנוע שלי דרך הגשר לקומת העמודים, או לקשור אותו למעקה הברזל הכחול שנמשך והולך מהגשר עד לגן ילדים קטן וצבעוני שקירותיו מצוירים פרפרים ופרחים בכל צבעי הקשת, ונדנדות ומגלשות מפתות פזורות בחצרו.
''אתה יכול להשאיר את האופנוע רפי. אף אחד לא יגע בו. אצלנו אין פושעים.'' אמר קול ילדה צלול ובוטח מאחורי.
קפצתי ממקומי מבוהל והבטתי בעיניו של בז'ה שהיו משובצות בגרסא צעירה ונשית של פניו. אותן לחיים עגלגלות, אותן גומות, אותו שיער פרוע ואותו חיוך טוב.
''איך את יודעת איך קוראים לי?'' סקרתי אותה בפליאה.
היא צחקה. ''אני נורית.'' הושיטה לי ללחיצה יד דביקה וחמימה. ''אתה רפי של בז'ה, נכון? הוא אמר לי שיום אחד יבוא נסיך יפה עם עינים כחולות וקסדה עם ציורים מזהב רוכב על אופנוע שחור עם קישוטי כסף.''
''אני לא נסיך.'' הסמקתי.
''טוב מאוד, כי בז'ה הוא לא נסיכה. הוא רק אחי הטמבל.''
''אל תתחצפי נורית.'' נזפתי בה, והיא צחקה והוציאה לי לשון.
מתוקה כזו.
''למה את לא בבית ספר?'' שאלתי.
''כי היום אני עוד מצוננת. מחר אני אלך.'' חייכה אלי שוב, מנערת תלתלים שחורים, מנסה עלי את קסמיה הנשיים בדיוק כמו גור חתולים ששורט אותך קלות רק כדי להתאמן בלהיות חתול טורף.
''בז'ה גר פה?'' שאלתי.
''בטח. הוא קיבל את הדירה של סבתא אחרי שהיא נפטרה.''
''סבתא שלך נפטרה?'' נדהמתי.
ידעתי שבז'ה אהב מאוד את הסבתא המיתולוגית שלו שהניחה לכל בנותיה להינשא לפי צו ליבן וביקר אצלה כמעט כל שבוע.
''כן. היא הייתה מאוד חולה ובז'ה לא הסכים שנאשפז אותה.'' סיפרה לי נורית וליטפה את פסי הכרום המבהיקים של האופנוע שלי.
נתתי לה את הקסדה והיא חבשה אותה על ראשה והתיישבה על האופנוע מקפצת על המושב כאילו רכבה על סוס.
''אז מי טיפל בה?''
''בז'ה. בגלל זה הוא ויתר על סמסטר קיץ ועל העבודה במוסך. הוא טיפל בה בעצמו כדי שלא נזרוק אותה לבית חולים.''
היא הביטה בי מתחת לקסדה כמפקפקת אם להמשיך בסיפור. חייכתי והנהנתי בעידוד והיא המשיכה. ''היו הרבה צעקות. אימא והדודות נעלבו, אבל הוא התעקש וטיפל בה לבדו עד שהיא מתה. מאז הוא גר בדירה שלה ולא עושה כלום כל היום. אבא ואימא נורא דואגים לו.''
''אולי הוא עצוב בגלל סבתא?''
כולנו עצובים בגלל סבתא, אבל אנחנו גם יוצאים לפעמים מהבית.'' אמרה נורית, ''והוא לא.''
''תגלי לי באיזו דירה הוא גר.'' בקשתי.
היא נשכה את שפתה התחתונה בדיוק כמו שהוא נהג לעשות בשעת ריכוז. ''אני לא יודעת אם מותר לי. בז'ה אמר לי לספר לך שהוא נסע לחוץ לארץ.''
''לא יפה לשקר.'' אמרתי בטון מתחסד, מתאפק לא לחייך.
''אמרתי לו את זה!'' התרגשה נורית, ''אבל הוא אמר שזה שקר לבן. כאילו שלשקרים יש צבע! הוא כזה טיפש! הוא גר בקומה התחתונה. צריך לשפץ ולצבוע שם והוא לא מסכים. אימא בוכה בגללו כל לילה. אולי תדבר איתו?''
''אני אדבר איתו.'' הבטחתי לה, ''תודה רבה נורית.''
''אני יכולה לשחק קצת עם האופנוע עד שתחזור?''
''בטח. תשחקי כמה שאת רוצה חמודה.'' צבטתי קלות את לחיה השמנמנה והאדמונית, מבין בפעם הראשונה למה הדודות שלי אהבו לצבוט את לחיי כשהייתי בגילה וירדתי לקומה התחתונה.

גרם המדרגות האפלולי הסתיים בדלת לבנה עם שלט עץ צנוע עשוי ביד ילד חובבנית שעליו היה כתוב בפשטות – סבתא.
דפקתי ובטרם יהיה לי זמן להתחרט נכנסתי פנימה.
זו הייתה דירה קטנטונת, מה שקוראים בתל אביב דירת סטודיו. חדר אחד גדול עם גומחה בפינה למטבחון פעוט, פינת שינה מופרדת בוילון חרוזים מעץ ושירותים.
בחדר המגורים היה חלון ענק ממנו נשקף נוף דרמטי של ואדי תלול מרהיב עין ביופיו.
בז'ה ישב על כורסא ישנה ורחבה וקרא ספר. כשנכנסתי הרים אלי את עיניו לרגע ושב והורידן אל ספרו.
''זה באמת אתה.'' סח בנחת, ''היה נדמה לי ששמעתי את הרעש של האופנוע שלך.''
הוא ניחן באוזן של מכונאי שיודע לזהות כלי רכב לפי רעש מנועו בדייקנות של מוזיקאי המזהה כלי נגינה לפי הצליל המיוחד לו.
עמדתי בשקט בולע אותו בעיני. לא התראינו כמעט שלושה חודשים ובזמן הזה הוא ירד במשקל, הסתפר קצר, ופניו אבדו את הרכות העגלגלה שלהן ונראו עייפים מדי לאדם בגילו.
לפי התכנון שלי זו הייתה אמורה להיות פגישה נעימה בין שני ידידים ותיקים. תכננתי להתנצל, לנתח את מה שקרה בעבר ולהציע דרכי פעולה בעתיד. הכל בשקט, בלי דראמות מיותרות, אחרי הכל אנחנו אנשים בוגרים ונבונים ו... ברגע שראיתי אותו הכל נשכח.
הסתערתי עליו, השלכתי את הספר מידו ומשכתי אותו אלי, רגע מטלטל אותו בזעם ובמשנהו מועך אותו אלי בחיבוק מגושם.
''הבטחת שתמיד תחכה לי! אמרת שתמיד תהיה כשאני אבוא ולא היית! והם לא רצו להגיד לי איפה אתה!'' צעקתי עליו והתחלתי לחבוט בו באגרופי.
הוא עצר אותי בקלות רבה, לופת את פרקי ידי בכפותיו הגדולות. ''הם לא אמרו לך כי זה מה שבקשתי מהם. החלטתי שאנחנו צריכים להפרד.''
''החלטת בלי להגיד לי כלום?'' צרחתי, הודף אותו.
''רפי, באמת. תרגע כבר. צעקות לא יעזרו פה.'' אמר בז'ה בשלווה מטריפת דעת וחזר לשבת על הכורסא שלו, נוטל שוב את ספרו.
בשלב זה התחרפנתי לגמרי. תלשתי את הספר מידיו והשלכתי אותו לעבר המטבחון. הוא עף באוויר, מרפרף בדפיו, ונחת כפרפר גדול וכבד על השיש הקטן והנקי.
''למה הסתפרת?'' התנפלתי עליו בזעם, ''ולמה אתה רזה כזה פתאום? אתה נראה זוועה!''
''גם אתה לא נראה משהו.'' ענה, רגוע כמו מלפפון, ''מה עובר עליך?''
''מה עובר עלי? אני יוצא מדעתי, זה מה שעובר עלי!''
צנחתי לצידו על פוף עור צייצני ולא נוח, ושפכתי הכל בבלגאן אחד גדול ומבולבל -
איך פחדתי, איך התביישתי, איך ביליתי באילת, איך היה לי לא נעים ממנו, איך פיטרו אותי מהעבודה ואיך רוב חברי ההיי טק המעוצבים שלי נעלמו, ואיך החברים שהכירו אותי לפני שהייתי מתעשר היי טק אמרו לי שאני דביל בגלל שחששתי מתגובתם למראה אחד כמוהו.
"אני מבקש סליחה.'' גמרתי את נאומי הארוך והמבולבל. ''אתה סולח לי בז'ה? טעיתי ופחדתי, ובאילת הייתי נורא שיכור והתגעגעתי אליך.''
''כן. גם אני הייתי שיכור והתגעגעתי אליך.'' אמר בז'ה וליטף את שערותיי שהיו ארוכות מהרגיל. ''אני אוהב את השערות שלך ככה.'' הסיט את התלתלים ממצחי.
הבטתי בו רגע, נבוך, ולקח לי זמן ארוך להפליא לקלוט שהוא מודה שגם הוא... משום מה לא עלה בדעתי שגם בז'ה יכול לשכב עם אחרים בדיוק כמוני.
טיפשות, אני יודע, אבל אף פעם לא הבאתי את האפשרות הזו בחשבון. בדמיוני הוא היה לכוד בעולמו הקטן, בין הדירה למוסך, כאילו שלא היו לו עוד מכרים חוץ מהלקוחות והדודים שלו, ולא היה לו לאן ללכת חוץ מלביקור השבועי אצל סבתא וההורים.
התעלמתי מכך שהוא לומד בטכניון ושמלבדי יש בעולם עוד גברים חובבי דובים מתוקים כמותו.
במין בטחון אנוכי וחסר ביסוס הייתי בטוח שהוא ימתין לי לנצח.
קמתי נסער והתחלתי לפסוע הלוך ושוב בדירה הקטנה, נרגז ומתוח. ''מי הוא היה? מי האיש הזה? או שהיו כמה?'' התנפלתי עליו לבסוף בכעס.
הוא נרתע אינסטינקטיבית כאילו עמדתי להכות אותו. ''למה אתה שואל?''
''כדי שאני אוכל להרוג אותו!'' התפרצתי, ותשובתי, מגוחכת ככל שהייתה, הייתה כנה לגמרי. התכוונתי לכל מילה שאמרתי.
''טוב לפחות אתה תצטרך להרוג רק בן אדם אחד.'' אמר בז'ה בקור רוח שכיסה על זעמו שהתעורר. ''מעניין כמה גברים אני אצטרך להרוג?'' שאל בקול לעגני ועיניו הטובות ברקו בכעס.
המילים הללו שפכו מים על חמתי המשתוללת, נרגעתי קצת, אבל בז'ה כבר החליף הילוך, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו כועס עם כל הלב.
הוא היה קר מזג בכעסו, רגוע ושולט בעצמו, ומשום כך מפחיד עוד יותר. ''מה אתה עושה עניין מסתם זיון?'' אמר, מביט ישר בעיני, ''מה שבאמת חשוב זה לא איזה זיון בודד עם נשוי עצוב אחד שצריך מדי פעם גם גבר מהצד.''
עיניו קדחו בעיני ואני הסמקתי והשפלתי את ראשי. לא היה צורך שהוא יפרט לי מה באמת חשוב, ידעתי זאת היטב.
''בז'ה,'' התחלתי להתנצל שוב, ''אני ממש מצטער אבל...''
''מה שבאמת חשוב זה שניסית לדחוף אותי למגרה בתוך הארון שיצאת ממנו.'' הטיח בי, ועיניו יורות ברקי זעם, ''ואני לא מוכן יותר רפי! בהתחלה הייתי כל-כך מוקסם מזה שבחור שווה כמוך מוכן בכלל לגעת בי עד שלא הבנתי מה קורה, רק אחר-כך ראיתי את הבן אדם שמאחורי כל היופי הזה. אני אוהב אותך, אבל אני לא מוכן לחיות ככה. אחרי שיצאתי מהארון הפרטי שלי אף אחד, אפילו אתה, לא יכניס אותי חזרה למגרה בארון שלו.''
''אני לא בארון כבר שנים.'' מחיתי, נעלב.
''אתה אולי לא בארון של ההומואים, אבל אתה בארון של ה... הטיפוסים הללו.'' התקשה בז'ה להגדיר את חבר המרעים שאספתי סביבי בשנים האחרונות.
''אתה צודק בהחלט בז'ה ואני מסכים עם כל מה שאמרת, אבל אתה כן אוהב אותי נכון? אמרת שאתה אוהב אותי.''
בז'ה נאנח וניגש לחלון, מביט דרכו החוצה אל מעבר לתהום התלולה שהדירה הקטנה נשקפה אליה. הוא סקר במבטו את הגבעה העגלגלת שהתנשאה מעברו השני של הואדי כאילו רצה לברוח ממני ולהיות שם, בין העצים המוריקים שבתים אדומי גגות היו פזורים ביניהם בחן.
''כן רפי, אי אפשר לשלוט ברגשות. אני אוהב אותך מאוד ואני לא יכול להפסיק לאהוב אותך, אבל אני יכול להחליט להפסיק לחיות בצורה כזו.''
''בסדר בז'ה, אני מסכים אתך ואני שוב מבקש סליחה. בוא, תן לי חיבוק.'' אמרתי לגבו, לא מבין למה אנחנו עדיין מתווכחים במקום ליפול אחד בזרועות השני.
הוא הסתובב וניגש אלי, פורש אלי את זרועותיו. התחבקנו וזה היה נחמד, אבל... ככה מתחבקים עם חבר ותיק או עם אח, לא עם אהוב שמתגעגעים אליו.
''בז'ה מה קרה? מה הבעיה?'' הבטתי בפניו שכחשו, ''זה בגלל הסבתא שלך?''
הוא הניד את ראשו. ''לא, זאת אומרת, אני עצוב בגללה, אבל לא רק. זה כל החיים החראיים האלו שלי. הכל נמאס לי. אני שונא את עצמי. את הצורה שלי. את ההומואיות שלי. את הכל. פשוט נמאס לי מהכל ואני מבקש ממך שתלך עכשיו בבקשה.''
''לא רוצה!'' התפרצתי ונצמדתי אליו, ''לא מוכן! תפסיק לדבר שטויות. אתה צריך לאכול משהו טוב, לשתות קצת וללכת איתי למיטה. זה סתם דכאון קטן. אתה מתאבל על סבתא שלך וזה טבעי, אבל זה יעבור. בקרוב תרגיש יותר טוב.''
בז'ה הניד את ראשו לשלילה. ''אולי, לא יודע. זה התחיל עוד לפני שסבתא חלתה. אחרי שחזרת מאילת הכל נראה לי חסר טעם. פתאום לא בא לי לחיות. ברגע שראיתי אותך ידעתי שבגדת בי והבנתי שאף פעם לא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותך. בגלל זה לא רדפתי אחריך. אין לנו עתיד יחד רפי. ההבדלים ביני לבינך גדולים מדי.''
הוא התנתק מזרועותיי וחזר לעמוד ליד החלון, גבו אלי. מביט אל התהום הפעורה מתחת לחלון.
''איבדתי את האמון בך רפי,'' אמר בקול שקט ועייף. ''אני יודע שאתה מחבב אותי ומת לזיין אותי והכל, אבל אחר-כך זה יהיה שוב אותו דבר, שוב תנסה לדחוף אותי למגרה ההיא. יותר טוב שתלך.''
''לא נכון!'' צעקתי, מתוסכל מההשלמה האדישה שבקולו. ''אני לא אעשה את זה יותר! אני אוהב אותך בז'ה! למה אתה לא מאמין לי?''
זה היה כל-כך מעצבן וכל-כך לא אפייני לבז'ה העליז ומלא החיים לדבר בדיכאוניות כזו.
''אני לא אכניס אותך יותר לשום מגרות. נשבע לך שלא. תן לי צ'אנס בז'ה, בבקשה, הרי גם אתה אוהב אותי, תן לי הזדמנות להוכיח לך שהשתניתי!'' התחננתי לפניו.
אני יודע מה כולם יגידו. לא הייתי צריך לדבר ככה, השפלתי את עצמי בצורה דוחה. כל מי שמבין משהו ביחסים ובזוגיות יגיד שעשיתי טעות איומה ורק קלקלתי, אבל זה לא היה סתם מישהו שהתחננתי אליו, זה היה בז'ה שלי.
איתו לא רציתי לשחק את משחקי הכבוד המטופשים הללו שגברים משחקים זה עם זה. הייתי מוכן לתת לו לדרוך עלי רק כדי שיחזור.
האמת? הכל היה באשמתי, הגיע לי שהוא ידרוך עלי.
בז'ה לא עשה את זה כמובן. הוא מעולם לא התייחס ברצינות לכל הקטעים הללו של כבוד ביחסים ביני לבינו.
אולי הוא דווקא כן היה צריך לעשות את זה לפעמים, ואז לא היינו מגיעים לאן שהגענו, אבל הוא היה תמיד נחמד מידי וותרן מדי.
גם עכשיו הוא לא כעס על ההתעלקות שלי וכשענה לי נשמע קולו אדיש ומותש. ''אני לא רוצה להתווכח אתך רפי. אני מבקש שתלך בבקשה.'' חזר בקול שקט על בקשתו.
לא רוצה!'' התפרצתי, ''אני נשאר! למה, מה תעשה לי?''
הוא סובב את ראשו לעברי ונעץ בי מבט עגום. ''בסדר. אם אתה מתעקש להשאר אז אני אלך.'' אמר בפשטות, פתח את הרשת, קפץ למטה ונעלם מעיני.
טוב, אין לי מושג מה אתם הייתם חושבים במקומי, אבל בן אדם שמספר לך כמה הוא מדוכא וכמה הכל נראה לו חסר טעם ודקה אחר-כך קופץ מהחלון ונעלם...
מה אתם הייתם חושבים במקומי? בדיוק. זה בדיוק מה שאני חשבתי.
רגע עמדתי מסומר לרצפה, לא מעכל את מה שראו עיני. הביטוי הדם קפא בעורקיו מעולם לא היה לי מוחשי יותר, ואז רגלי התקפלו כמו קרטון רטוב ואני נפלתי על ברכי.
מאיזה מקום מרוחק שמעתי צרחה איומה ובמעומעם הבנתי שהיא בוקעת מגרוני.
עצמתי את עיני והתחלתי לרעוד, משתנק ומחפש אוויר, מסרב להכיר בכך שהאדם הזה שרק לפני רגע היה בזרועותיי, חמים ומלא חיים, פשוט נעלם, וגופו המרוצץ מושלך על האדמה, מי יודע כמה מטר מתחתי.
וככה, רועד ומשתנק, על סף עילפון מחמת ההלם, אסף אותי בז'ה, מופתע מהצעקה האיומה שלי, לזרועותיו וגרר אותי לחלון כדי שאראה שהוא פשוט קיצר את הדרך ובמקום לצאת החוצה מהדלת הוא יצא דרך החלון אל הרחבה הקטנה והמרוצפת שהתקין לאורך קיר הדירה למען סבתו שאהבה לשבת בחוץ, לשאוף אויר צח ולהשקיף אל הנוף.
במבט לאחור אני יודע שהתנהגתי כמו דראמה קווין היסטרית נטולת שיקול דעת. הייתי פשוט מגוחך. כל אחד אחר היה מת מצחוק בגלל ההתנהגות שלי, אבל בז'ה לא היה כל אחד אחר.
כל שוויון הנפש שהפגין כלפי התפוגג למראה בהלתי. הוא אסף אותי בזרועותיו, חיבק ונישק אותי בחוזקה, מנענע אותי כמו תינוק כנגד גופו, משמיע קולות מרגיעים ורכים באזני, משפשף את גבי ושב ונשבע לי שהוא אוהב רק אותי, שתמיד אהב אותי, שלעולם לא ניפרד, שאנחנו שייכים זה לזה, ושבבקשה אפסיק לרעוד ככה כי אני מפחיד אותו עד מוות.
וככה, עומדים חבוקים וצמודים אחד לשני, מצאו אותנו הוריו שנזעקו לשמע צעקתי.
''מה עשית לו בז'ה?'' התנפלה עליו אימו, גברת עגלגלת שהורישה לו את מבנה גופה ואת גומות החן שלה.
''אל תצעקי אישה.'' נזף בה אביו של בז'ה שהיה רחב כתפיים ובעל עיניים חומות וטובות כשל בנו. ''את לא רואה שהילדים בהלם. בואו למעלה לאכול משהו ולשתות, ושכולם ירגעו בשם אלוהים.''
עלינו למעלה לדירה שלהם. אכלנו מאכלים גרוזיניים שאת שמם אני לא יכול לבטא, אבל הם היו טעימים מאוד לחיכי ושתינו וודקה שהרגיעה את עצבי, ואחר-כך חזרנו לדירה של סבתא.
נפלנו על המיטה ו... לא. מצטער, לא עשינו מה שאתם חושבים. היינו עייפים ושתויים מדי, אבל מה שעשינו היה טוב כמעט באותה מידה - ישנו צמודים וחבוקים עד הבוקר ומאז לא נפרדנו עוד.