הכל סיפורים

באביב פגשה רינה את יבגני, עולה חדש מרוסיה שהצליח לנתץ בעקשנות עדינה את החשדנות שלה ועבר לגור איתה ועם הילדים. הפעם זה הצליח לה, הוא בחור זהב שבאמת אוהב אותה. ואחרי שאימא עברה לגור עם מכר ותיק. אלמן שהיה נשוי לידידת נעורים שלה שנפטרה לפני כמה שנים החלטנו למכור את הדירה שלה כדי לאפשר לרינה וליבגני לקנות דירה גדולה יותר.

אחרי שהדירה של אימא נמכרה עברתי לגור בדירה שכורה ליד בית החולים, ולמרבה אכזבתם של הילדים מכרתי את האופנוע, קניתי מכונית, וכמה ימים אחר כך יצאתי לפגישה עיוורת שחאמיד סידר לי עם גבר כבן חמישים, נשוי ובארון. כל מה שהוא רוצה זה בחור שחום וצעיר שיוכל לקפוץ אליו מידי פעם לכמה שעות כדי לעשות אהבה.

"רק תזכור שזה רק סקס תמורת סקס, בלי רגשות." הזהרתי אותו, וזה התאים לו לגמרי.

כל החורף הוא עמד בעסקה שלנו, עד שבאביב, יום אחרי שצה"ל יצא מלבנון, אשתו החליטה להתגרש, וגילתה לו שכבר כמה שנים היא יודעת על הבחורים שהוא מזיין, ועכשיו, כשהבן הצעיר כבר לא בסכנת חיים בלבנון, היא החליטה שדי, נמאס לה וזרקה אותו החוצה. הוא עזב את הבית ובא לחיות אצלי למרות שהדירה שלי קטנה מידי לשני אנשים - רק חדר שינה אחד וסלון עם פינת מטבח שנפתח למרפסת עם נוף לים. סמי נשבע שהוא עוזב בעוד כמה שבועות, רק שאתן לו להתארגן.

אמרתי לו שייקח את הזמן ושתקתי כשהוא מילא את המקרר שלי ביוגורטים דלי שומן, סוכר וטעם, וחסות בכל צבעי הקשת ובילה את כל זמנו הפנוי בחדר כושר, מזיל ריר על בחורים צעירים ויפים בגיל של בנו שכולם, בלי יוצא מהכלל, סטרייטים. המשכתי לשתוק גם כשהוא ענד עגיל, עשה דיאטה רצחנית, גידל שער ואפילו ניסה לצבוע אותו, והבלגתי בגבורה כשהוא נצמד אלי בלילות ובכה מרוב געגועים לאשתו ולילדיו שהחרימו אותו מאז שיצא מהארון. קיבלתי בשתיקה גם את העובדה המעציבה שמאז שהוא חי איתי הוא רצה לעשות איתי סקס רק כשהוא היה מאוד מאוד שיכור, מה שקרה בערך פעם בחודש.

זה לא הפריע לו להיות קנאי ולכעוס כל פעם שנדמה היה לו שאני מתעניין בגבר אחר, למרות שזה לא קרה מעולם, חשתי עייף ואחוז בחילה מכל העסק המאוס הזה של יחסים בין גברים.

ברגע שהתחילה האינתיפאדה השנייה קיבלתי צו שמונה ורק אז סמי פרץ בבכי ורגע לפני שיצאתי מהבית הוא גילה לי שהוא מאוהב בי, ביקש סליחה על ההתנהגות האיומה שלו בחודשים האחרונים, והבטיח לי שברגע שאחזור הכל יהיה אחרת.

השתקתי אותו עם נשיקה חזקה על הפה וברחתי. חזרתי מהמילואים אחרי שבוע וחצי ומצאתי אותו במיטתי עם שני מלחים של נושאת מטוסים אמריקאית, אחד שחור ואחד סיני, או אולי יפני, לך תדע? הדירה הייתה הפוכה לגמרי ושלושתם היו כל כך שיכורים עד שלא היה עם מי לדבר.

ארזתי במהירות מעט בגדים והסתלקתי, ובמשך שבוע שלם גרתי בבית החולים, מתפלא כמה נוח לי שם. סמי ניסה להתפייס איתי, בא לרנטגן והזמין אותי למסעדה. לא הלכתי והוא המתין שם לשווא, חזר שתוי למחלקה וניסה להקים מהומה.

נעלתי אותו בחדר ההלבשה והתקשרתי לבנו הבכור שבא מיד, הקשיב בשתיקה לכל עלילותיו של אביו ולקח אותו לגמילה. יותר לא ראיתי את סמי. אחרי חודש הוא שלח לי גלויה עם התנצלות, וסיפר שהוא הפסיק לשתות וחזר לאשתו שהתגעגעה אליו מאוד.       

חאמיד שהכיר לי את הצרה הזו התנצל, וכשפרצתי בצחוק, הוא צחק גם כן ושנינו החלטנו שלא נזכיר יותר את סמי ואשתו. חאמיד המשיך וסיפר לי שנינו מבזבז כספים בלי חשבון, מרושש את ליאון שעסקיו נפגעו קשות גם בגלל שהוא הזניח אותם, וגם בגלל המצב.

מסתבר שכל נבואות הזעם של סוף המאה הקודמת התגשמו דווקא כעת. שוב יש אינתיפאדה, שוב מיתון, המון פיגועים, לאף אחד אין כסף, אין מצב רוח, אין פרנסה. הכל חרא.

דווקא אז, בתחילת 2001, כששוב התחילו בארץ הבלגאנים, המצב האישי שלי השתפר. דוד מיקו נפטר מסרטן ובצוואה שלו הוא גילה שאימא צדקה תמיד, הוא העליל על אבא והוא מבקש סליחה ומחילה מכולנו. כדי לעשות תיקון הוא הוריש לנו את כל רכושו ואחרי התייעצות משפחתית קצרה החלטנו לסלוח ולקחת את הכסף.

בכסף שקיבלתי קניתי לי דירה נחמדה ברחוב צדדי שקט ליד בית החולים. יש לי שלושה חדרי שינה, נוף נהדר לים, גינת ורדים שאני מטפח בשקידה, עבודה טובה שאני אוהב, ואפילו כלב זאב מסוג הסקי, דומה מאוד לרקס שנדרס כמה ימים אחרי שעזבתי כי נינו הניח לו להתרוצץ בכביש.

מידי פעם נפגשתי עם גבר זה או אחר, אבל ברגע ששמעתי יותר מידי מילות חיבה, או חס וחלילה דיבורים על יחסים, חתכתי.

ההיא, שחזרה שוב לנעול נעלים והחליפה לשמלה קצת פחות שחורה, הסכימה איתי שככה עדיף. מוטב להיזהר ולא לחזור שוב על טעויות העבר הנהנה בשביעות רצון כשדחיתי איזה בחורון חצוף שברבר על המראה האקזוטי שלי והשתפך במחמאות על העיניים הנהדרות שלי. תשלים עם זה שאין לך מזל עם אהבה, רטנה - קונטרה וונדום נון פסונדום.

והנה, בבוקר אביבי אחד, שנתיים אחרי שנפרדתי מליאון, ממש בתום משמרת הלילה שלי ברנטגן, הופיע חייל צעיר עוטה מדים של גולני וחיוך מהוסס ופנה אלי במבטא ארגנטינאי. הקול שלו נשמע מוכר כל כך עד שהלב שלי התחיל לדהור כמו מטורף, ואם לא הייתי נאחז בדלפק הייתי נופל על התחת.

זה היה דויד של ליאון שעלה לארץ והתגייס. לחצתי בחום את ידו והזמנתי אותו לארוחת בוקר בדירתי. ישבנו על המרפסת, מביטים בים, נהנים מהשמש הטובה, מהאוויר הצח, ומיופיין של כרבולות הקצף הדוהרות על גלי הים בעוד דויד דורש בשלומו של שלומי העומד להתגייס בקרוב, מספר על אימו שנישאה שוב, על אחותו ואחיו, ורק בסוף, כשנגמרים לנו כל נושאי השיחה, הוא שואל אם אני יודע איפה אבא שלו.

"שמעתי שליאון סגר את הסניף בארץ ונסע עם נינו לניו יורק." עניתי בתמימות, כי זה באמת מה ששמעתי. שמעתי גם שהעסק שלו הפסיד המון כסף, שליאון שותה ומסניף יותר מידי, ושנינו מזיין בלי חשבון, מאכיל את החבר שלי לשעבר קש, בדיוק כמו שעשה לי. אבל את השמועות הללו לא סיפרתי לדויד. יש דברים שלא אומרים ליד ילדים.

דויד נאנח והסמיק, "זה נכון שנינו חולה איידס?"

"הוא רק נשא." תיקנתי וסיפרתי לו בקצרה איך עזרנו לנינו להבריא, ואיך, בתמורה, הוא ניסה לפתות אותי, וכשזה לא הצליח עבר לאבא שלו. "ואולי אני לא מפרש את זה נכון ומהתחלה הוא רצה את אבא שלך. לליאון יש כסף וסטייל ואני סתם אחד." הצעתי פרשנות קצת יותר מציאותית של העבר.

"למה אתה תמיד אומר שאתה סתם?" התפלא דויד, "אתה גבר כל כך מרשים עם העיניים הנהדרות האלו, והשיער היפה שלך, והפנים המיוחדות שלך. ולא שאני הומו," מיהר להרגיע אותי, "בכלל לא, אבל אני לא עיוור. איך זה שאתה עדיין לבד?"

משכתי בכתפי ושאלתי מה הבעיה עם ליאון.

דויד נאנח והודה שאין לו מושג. ליאון הגיע לניו יורק, חי שם כמה שבועות עם נינו, ונעלם פתאום. "הוא חזר לארץ, זה ברור, אבל אף אחד לא יודע איפה הוא. אתה זוכר את הכתובת של הבית שהייתי מתארח בו אצלכם כשהייתי ילד? שכחתי את הכתובת. אולי הוא שם?"

אם אני זוכר? איזה שאלה. אחרי כמה דקות כבר היינו בניסן החדשה והמאובזרת שלי, דוהרים בדרכנו לבית הישן שלי ושל ליאון. דויד המתוח ישב לצידי וכעס על עצמו שלא בא אלי מיד כשאבא שלו הפסיק להתקשר. "ומה אם הוא מת? מה נעשה אם נמצא שם את הגוויה שלו?" ניסה לדמיין לעצמו את הרע מכל.

"אל תהיה סטופידו!" נזפתי בו, והוא ניסה לחייך וכמעט שהצליח.

ביום שישי בבוקר הדרך לא פקוקה, ותוך פחות מחצי שעה חצינו את הגשר מעל הקישון ופנינו אל הכביש מול פארק הקישון ומשם העפלנו לגבעה. מנוע הניסן שלי התאמץ בעלייה וידיי רעדו על ההגה בעודי מבחין שהבית שלנו כבר לא עומד בודד על ראש הגבעה, אבל הוא עדיין הבית עם הגינה הכי גדולה. חניתי מול השער היפה שעיצבתי לפני כל כך הרבה שנים. השער היה חלוד וחרק על ציריו, והגינה היפה שלי הייתה מוזנחת, מלאה קוצים ישנים ועשבים. ככה היא נראתה כשהגעתי לכאן, נזכרתי. הדלת הייתה פתוחה, ניילונים כיסו את הרצפה, הרחתי ריח של צבע טרי, ושמעתי שיר רוסי ישן על אווזי בר ואהוב שנעלם בערבות השלג.

גילינו את ליאון בחדר השינה הישן שלנו, עומד על סולם אלומיניום, השפכטל העתיק שלי בידו, מגרד את התקרה כשהוא לבוש באוברול המרוט שסחבתי לפני המון שנים מכיבוי אש ושאפילו במבצע החזרת ציוד צבאי לא רצו לקבל אותו חזרה.

"דורי!" הוא קרא בחדווה, "מריו מסר לך את ההודעה שלי?" ירד מהסולם ונישק אותי על לחיי, וכשלא נרתעתי הניח את ידו על עורפי ונישק בחזקה את פי, מלכלך אותי באבק לבן, והניח לי רק כשהבחין בבנו הנבוך.

שתקתי, המום מכך שמגעו מרעיד אותי, מנער אפילו את הזאתי. פתאום היא שוב לבושה כמו זונה - מחשוף, מיני, עקבים, וטונות של איפור ותכשיטים. תפסיקי מגעילה, נזפתי בה, תראי איזה צורה יש לך?

היא צוחקת ומענטזת לה, מסרבת להתייחס. חשוב לה יותר להתקשט ולמרוח עוד ליפסטיק או השד יודע מה. נשים, אתם יודעים איך זה.

"איפה היית כל הזמן?" חיבק דויד בהקלה את אביו שהכתים גם אותו באבק שנשר מסרבלו.

ליאון חייך, עיניו הכחולות נוצצות בפניו הלבנים. "הייתי כאן כל הזמן." ענה בפשטות.

"לובשים כובע לעבודה כזו." נגעתי בזהירות בשערו הקצוץ והמאובק.

"ייקח לך עוד המון זמן לעשות את זה לבד." בחן דויד בדאגה את מרחבי התקרה המתקלפים.

ליאון צחק, "זמן לא חסר לי." אמר בעליצות. שטף את פניו והתנגב במגבת צבאית ישנה משובצת שהשארתי אחרי.

"מה אתה עושה אבא? איפה היית כל הזמן? דאגנו לך." ניער דויד אבק ממדיו הנקיים.

"סליחה שלא התקשרתי דויד. הייתי עסוק." ענה ליאון, זורח אלי באושר. "כבר יומיים אני מתקשר לכולם ושואל איפה אתה." נזף בי בחיבה, עיניו מלטפות את פני. "לאן נעלמתם? אימא שלך מכרה את הדירה, אחותך נעלמה, מריו ואלכס גרים בתל אביב ולא רוצים לדבר איתי. אף אחד לא רצה להגיד לי לאן נעלמת." התלונן בלי כעס.

"אם היית בא לבית החולים היית מוצא אותי מיד." עניתי, "אני נמצא שם כמעט כל הזמן, או ברנטגן, או במחלקת העיניים."

ליאון גיחך. "אני יודע. התקשרתי וגברת כעסנית מאוד בשם מינה הסכימה להודות שאתה עובד אצלם, אבל התעקשה שאסור לה למסור את הכתובת שלך, ובקושי נתנה לי לדבר עם חאמיד, ואל תשאל מה הוא אמר כשבקשתי את הכתובת שלך."

"מה הוא אמר?" שאלתי.

"הוא התרתח כהוגן ואמר שאתה עדיין מתאושש ממה שאני ונינו עשינו לך וטרק לי את הטלפון בפרצוף." הודה ליאון, "וגם מריו כעס וסגר לי את הטלפון בפרצוף." הוסיף, "אבל אני לא מוכן לוותר עליך דורי." הוא שב ואחז בידי, מביט בי בתחינה. "תכננתי ללכת לבית החולים ולחכות במסדרון עד שתסכים לסלוח לי."

"אני סולח לך ליאון. סלחתי לך מזמן." נחפזתי להרגיע אותו, מניח לו לאחוז בידי.

ליאון עמד קרוב אלי, כתפו מתחככת בכתפי, והקשיב לסיפור על הדוד מיקו שחזר בו ממעשיו הרעים ותיקן את העוולות שעשה לנו, ולחץ את ידי בשמחה כשהגעתי לסוף הטוב וסיפרתי לו על הירושה ועל הדירה שקניתי.

"אז עכשיו אתה העשיר ואני העני." חייך ומשך אותי אחריו להראות לי כמה יפה צבע את הבית. הבית היה נקי וצבוע יפה, אבל ריק, כל הרהיטים נמכרו לדיירים הקודמים. ליאון ישן בחדר השינה הקטן על מזרון ישן ואכל בעמידה ליד השיש.

למרות התנאים הללו הוא נראה מאושר מאוד. הוא גילה לנו שתכנן למכור את הבית כדי להמשיך ולממן את נינו, אבל בוקר בהיר אחד בניו יורק הוא קם משנתו, ראה את השמים הכחולים שהזכירו לו את שמי ארץ ישראל, נזכר בחלום שחלם באותו לילה, חלום שהבהיר לו ללא ספק שכל ההרפתקה של נינו היא טעות איומה, והבין שהוא מתגעגע לארץ.

"פתאום הבנתי כמה אני מתגעגע אליך דורי." סיכם, והשתלט גם על ידי השנייה.

"מה חלמת?" שאל דויד, מביט בעיניים פקוחות לרווחה באביו שנראה צנום ונמרץ כעלם, ועם זאת מבוגר ומפוקח יותר מתמיד.

ליאון חייך והניד בראשו, "זה פרטי מידי. אני לא יכול לספר. אולי פעם, אם דורי ירצה, אני אספר לו." הביט בי במבט מסור שהזכיר לי את רקס החביב זכרונו לברכה.

שמטתי את ידי מידו, והתרחקתי ממנו מעט. כל ההתלהבות והחמימות ששפעו ממנו היו קצת יותר מידי בשבילי. כמעט שנתיים חייתי לבד, רק בחברת עצמי ופתאום הוצפתי ברגשות ובמידע. "כמה זמן אתה בארץ?" שאלתי והתיישבתי על הרצפה, הייתי ער כל הלילה ולפתע חשתי עייף.

"כמעט חודש." הביט בי ליאון בעצב, "לקח לי יותר משבועיים לצאת מכל הסמים שלקחתי. אל תשאלו באיזה מצב הייתי, הקאתי ושלשלתי בלי הפסקה."

"בילית ימים שלמים על הברכיים עם הראש באסלה." השלמתי את תיאורו.

הוא הצטחק, צנח לצידי ושוב אחז בכפי. "כן. לנינו יש נטייה להשאיר במצב הזה את כל מי שאהב אותו."

הבטנו זה בזה, ותיקי מלחמה חולקים זיכרונות מכאיבים שרק הם יכולים להבין.

דויד שעמד מולנו נע באי נוחות והשתעל. "תראה אבא," אמר נבוך, "אני נורא מצטער, אבל אני צריך… הבטחתי לחברה שלי… אני צריך לחזור ביום ראשון לבסיס וכבר לא ראיתי אותה חודש שלם. אני נורא מצטער, אבל אם אתה מרגיש טוב אז אולי…"

"אולי תיקח את המכונית שלי ותיסע אליה?" התפרצתי בהשראת פתאום. "הנה," הגשתי לו את המפתחות ואת הרישיונות שלי. "קח גם כסף לדלק, תבלה יפה, תעשה חיים. אני ואבא שלך צריכים לדבר קצת. הנה, קח גם את המפתחות לדירה שלי, שיהיה לך איפה לישון בלילה. תחזור לכאן במוצאי שבת, אני אקפיץ אותך לבסיס."

"באמת? אתה באמת מתכוון לזה דורי?" התפעם דויד, "ירדן תשתגע אם אני אבוא עם מכונית חדשה." התלהב. לחץ את ידי, נישק את אבא שלו, רשם לעצמו בקפידה את הוראות הדרך לדירתי ופרח לו לדרכו, מחייך חיוך רחב ומאושר.

"רגע דויד." רצתי אחריו ונתתי לו חבילת קונדומים ששכבה בארנקי אלוהים יודע כמה זמן. הוא בחן אותם בשביעות רצון, "אני לא בטוח אם תהיה לי הזדמנות להשתמש בהם." אמר בחיוך, "אבל נעים לקוות." צחקנו יחד ואז הוא חיבק אותי ונישק את לחיי.

"אני מקווה שלא תצטער שנתת לי אותם." אמר והסמיק, "אבא ואתה… אני חושב שאתם עדיין… הייתם כל כך מאושרים פעם. אולי עוד יש סיכוי ש…" הוא היה נבוך מאוד מהניסיון לדון בחיי האהבה של אביו עם המאהב לשעבר שלו, מבוכה שהדביקה גם אותי.

"בחייך," חייכתי בביטול, "עבר יותר מידי זמן דויד. היום אנחנו שני הומואים זקנים וממורמרים, וחוץ מזה, מה כבר יש לאבא שלך לחפש אצל אחד כמוני?"

"סטופידו." התרעם עלי דויד, "להפך, מה יש לך לחפש אצל הטיפש הזה שעזב אותך בשביל אחד כמו נינו. אתה לא כועס עליו?"

שקלתי את שאלתו בכובד ראש. "לא אני לא כועס. אני זה שהבאתי את נינו אלינו, ואני זה שעזבתי אותם לבד. התנהגתי כמו טיפש חסר אחריות כשחשפתי את אבא שלך לסכנה. הוא היה אדם נחמד ותמים כשאני הכרתי אותו ובגלל נינו הוא עבר גיהינום. אני עברתי אותו דבר. אני יודע. הכל קרה באשמתי. לך ילד, תבלה, תעשה חיים."

חזרתי לליאון שחבש כובע מרוט ששלומי הביא פעם מקייטנת הכדור רגל ושב לקלף מהתקרה רצועות טיח. "על מה דברת עם דויד?" שאל, מביט בי בסקרנות ממרומי הסולם.

"על נינו. הוא מתפלא למה אני לא כועס עליך."

"גם אני מתפלא. איך זה שאתה לא כועס עלי?" המשיך ליאון לקלף, מציץ בי מזווית עיניו.

משכתי בכתפי, מותש מראש מהדיון בנושא המכאיב הזה. "אין לי זכות לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. ידעתי מי זה נינו, וגם אלכס ורינה הזהירו אותי, אני אשם שהבאתי אותו. הכל קרה באשמתי. עד היום אני לא מבין למה השארתי אתכם לבד. ידעתי שהוא יכנס בינינו. הייתי צריך להתעקש שהוא יעזוב ברגע שהוא הבריא." 

ליאון ירד מהסולם והוריד את הכובע מראשו. "אל תדבר שטויות דורי, הוא לא אנס אותי. הוא הציע לעזוב ואני סירבתי. רציתי שהוא יישאר, התפתיתי כי… טוב, אתה יודע איך הוא… הוא התחיל לדבר, ואחר כך לגעת, ואחר כך… וכשהבנתי שזו טעות, כשתפסתי שהוא מעוניין בכסף שלי ולא בי זה כבר היה מאוחר מידי, אתה עזבת… ואצלו היה תמיד מה לעשן או להריח. היו אבקות וכל מיני כדורים ו... אני אשם, לא הייתי צריך לתת לו להשתלט עלי ככה." הניח את ידיו על כתפי, מקרב אותי אליו.

הנחתי את ראשי על כתפו, נושם את ריחו המוכר. "לא ניסיתי להלחם עליך. מיד ויתרתי. ידעתי שהוא יפגע בך, אבל כל כך נעלבתי… הייתי אנוכי ופחדן ליאון. לא העזתי לעמוד בפניו, הייתי צריך להישאר ולעזור לך."

"זה לא היה עוזר. לא היית מצליח. הייתי צריך להשתחרר לבד. יש דברים שאף אחד לא יכול לעשות בשבילך, אתה צריך לעשות אותם בכוחות עצמך. חשבתי על זה הרבה ואני מבין שהכנסת אותו לחיים שלנו כדי לנסות להשתחרר ממנו, אחרת היית ממשיך לחלום ולהתגעגע אליו כל חייך. השתחררת ממנו, נכון דורי?"

"כן, הבנתי את זה ברגע שהוא ניסה לגעת בי. זה קרה בדיוק כאן, אתה היית בחוץ ו…"

"ודיברתי עם דוקטור בלום." השלים ליאון את דברי, "ראיתי איך הוא מסתכל עליך וידעתי שהוא ינסה. ברגע שנכנסתי חזרה הבנתי שהוא לא הצליח, שהעדפת אותי. הייתי כל כך מאושר וגאה, רציתי להתגרות בו קצת, להשפיל אותו, להעניש אותו על החוצפה שלו, ואז נלכדתי במלכודת שלו. הרסתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בימי חיי ושברתי לך את הלב. אני כל כך מצטער ומבקש סליחה. תסלח לי דורי, בבקשה." הוא כרך סביבי את ידיו, לוחץ אלי את זקפתו שבלטה אפילו מבעד לבד העבה של הסרבל הצבאי.

השכבתי אותו על המזרן ופתחתי לאט את הרוכסן שעבר לאורך כל הסרבל. הוא רעד והתנשם בזרועותיי כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שלנו.

"אוי." נזכרתי פתאום, "נתתי את הקונדומים לדויד." הבטנו זה בזה וצחקנו.

"נבדקתי פעמיים בניו יורק ועוד פעם אחת כשהגעתי לארץ." אמר ליאון, פושט מעלי את מכנסי, מנשק את בטני, שואף בהנאה את ריחי, "ואתה?"

"עברה כבר כמעט שנה מהפעם האחרונה שנבדקתי, ומאז לא הייתה לי סיבה להיבדק."

"כן. הבעיה הזו מוכרת לי," גנח ליאון, "מאז שסירבתי ללכת איתו למסיבות הפרטיות בסאונה של המועדון שלנו נינו איבד את מעט העניין שלו בי. הסתפקתי באקסטות כתחליף לסקס, אבל מספיק לדבר, בוא אלי."

הוא הסתובב ולקח את אברי בפיו ונאנח בקול כשהתחלתי לנשק את בטנו. זה היה נהדר, ושנינו צרחנו מרוב תענוג כשגמרנו. זמן מה נותרנו רועדים ומתנשמים איש בזרועות רעהו עד שליאון התאושש מספיק כדי ללכת להביא לנו שמיכה.

רק כשקם ראיתי שגופו נעשה צנום עד כדי כך שצלעותיו בלטו מעורו. חיבקתי אותו חזק, נצמד אליו בכל כוחי, מנשק את פניו וכתפיו. "כל כך רזית. אני אצטרך לפטם אותך קצת." אמרתי. אהבתי אותו מוצק ומלא, זה הלם אותו יותר.

"מי שמדבר, אתה ממש עור ועצמות." קנטר אותי בחיבה.

"אבל תמיד הייתי רזה." מחיתי.

"לא כל כך רזה." נישק את פי. "רואים שעברה עליך תקופה לא קלה." שב להתייסר, ושוב התנצל על מה שכינה הבגידה שלו בי, מופתע מחדש שאיני מאשים אותו.

אחר כך עשינו שוב אהבה, קצת יותר לאט הפעם, מופתעים כמה נוח הרגשנו יחד, והמשכנו לדבר ולהעלות זיכרונות מעברנו.

"אתה זוכר איך היית מבשל בשבילי?" שקע ליאון בנוסטלגיה, "בימים הראשונים לא הרגשתי בכלל מה הטעם של האוכל, רציתי רק לגמור מהר מהצלחת וללכת אתך למיטה."

"ואני חשבתי שאתה אוהב את הבישולים שלי." צחקתי.

"אני אוהב את הבישולים שלך, אבל לעשות אתך סקס אני אוהב יותר." התרפק עלי ליאון. "רוצה לדעת מה היה החלום שהחזיר אותי לארץ?" שאל, וסיפר לי איך במשך כל הזמן שחי בניו יורק חלם שוב ושוב על השעון שהחזרתי לו.

"לילות שלמים הייתי מבלה בחיפושים אחרי השעון הזה." הצטחק, "איפה לא חיפשתי אותו? חיטטתי בכל הפינות כדי לחפש את השעון הזה."

"איפה חיפשת?" הסתקרנתי, כי מאז שהחזרתי לליאון את שעוני לא קניתי שעון חדש. איכשהו הצלחתי להסתדר בלי שעון. מידי פעם הייתי אומר לעצמי שבאמת, אי אפשר ככה וצריך לקנות שעון חדש, ואחר כך הייתי שוב שוכח.

"איפה לא? בדירה של אימא שלך, במעבדה שלך, במחלקת הרטנגן, בגינה שלנו. אפילו בדירה של מריו ואלכס, לילה שלם בדקתי את כל המכוניות הקטנות של אלכס ומיששתי את כל הבובות של מריו. בסוף שאלתי את נינו והוא הודה שנתן את השעון במתנה לבחור שקנה את הג'יפ שלך. מאז היחסים שלנו לא חזרו להיות מה שהיו פעם."

"ואיך הם היו פעם, היחסים שלך ושל נינו?" העזתי לשאול, יודע שזו שאלה מיותרת ושהתשובה תכאיב לי, ובכל זאת לא מתאפק.

ליאון נאנח וכבש את פניו בכרית הדקה. "לא יודע דורי. אל תשאל שאלות כאלו. הרבה זמן אמרתי לעצמי שהוא איתי בגלל הכסף שלי, אבל… זה לא היה רק הכסף. היום אני חושב שזו הייתה נקמה בך, הוא רצה אותך ואתה העדפת אותי אז הוא… לא יודע, אולי רק נדמה לי, לא יכולתי לשאול אותו. אתה הרי מכיר את נינו, הוא נורא מבריק, יש לו תשובה מחוכמת על כל נושא בעולם, אבל אי אפשר לדבר איתו באמת. בהתחלה הסקס היה כל כך נהדר עד ש… אבל אחר כך… בגילי אי אפשר להסתפק רק בסקס, והיו סמים, ובחורים צעירים מידי, ומסיבות, ואז התחלתי לחלום על השעון שלך…" שתקנו זמן מה, ואז ליאון הסתובב והביט בי, עיניו אדומות ולחות. "איבדתי את כל הכסף שלי, הרכוש היחיד שנשאר לי זה הבית." התוודה, מביט בי במתיחות.

"לא נורא ליאון." הרגעתי אותו, "אני מרוויח מספיק בשביל שנינו. אל תדאג."

ליאון חייך למרות שדמעות גלשו לאורך לחייו, מרטיבות את הכרית. "אתה מוכן שנחזור למרות כל מה שקרה?" שאל, מתנודד בין בכי לצחוק.

הזאתי קפצה ממקומה והחלה לרקוד מרוב שמחה. מתעלמת מכך שחצאיתה הקצרה מסתחררת סביב ירכיה ומגלה את החוטיני השחור והדקיק שלה – ברגע שראתה את ליאון המלתחה שלה נעשתה כזאת זנותית שממש התביישתי בשבילה.

לקחתי את הזמן שלי לפני שעניתי. ליאון שכב לצידי, ידו לוחצת על כתפי, נושם נשימות רדודות, רוצה להאיץ בי ולא מעז.

"כן." הסכמתי לבסוף, "אני רוצה לחיות אתך ליאון, אבל יש לי תנאים."

"כל מה שתרצה, אני מסכים מראש." התפרץ ליאון לדברי, מחייך חיוך ענקי, נלחץ אלי בכוח.

"רק רגע, חכה. אולי זה לא ימצא חן בעיניך." עצרתי את ידו שהתגנבה בין רגלי, "אני רוצה שנגור אצלי בדירה. תשכיר את הבית הזה ותתחיל לחפש עבודה. אני רוצה שלכל אחד מאתנו יהיה הכסף הפרטי שלו ואת הכסף למשק הבית נחזיק בחשבון משותף. אני אבשל ואנקה והכל, אבל בגלל שאני רוצה, לא בגלל שאני חייב, וגם אתה תתחיל לעבוד בבית. אני רוצה שוויון."

ליאון הניד בראשו לאות הן. "בסדר," אמר, "אני מבין. גם אני אתחיל לעשות דברים בבית." הבטיח, "וכבר יש לי עבודה. אבא שלי רוצה שאני אחזור לפתוח את המשרד בחיפה, אבל בהיקף קטן יותר בגלל המיתון. עכשיו אני אעבוד פחות שעות. אולי תלמד אותי לבשל?" 

"טוב," הסכמתי, "ואל תציק לי בגלל התורנויות ברנטגן. אם תרצה תוכל לבקר אותי בלילות. הבית חולים ממש קרוב לדירה שלנו."

ליאון החליק את ידיו בעדינות על גופי. אחרי ההשתלמות אצל נינו הוא כבר ידע איך לגעת בי כמו שצריך ומתי לא למעוך אותי בכוח – לפחות דבר אחד טוב יצא מכל הברוך הזה.

אבל הרעבי געלט ששילמנו היה גבוה מידי, אמרה הזאתי בעצב. לא ידעתי שהיא מדברת יידיש.

רציתי אותו שוב, אבל הוא לא מיהר. "יש עוד תנאים?" חקר.

"אל תשאל אותי מה עשיתי כשלא היינו יחד. בעיקר לא איך עברו עלי המילואים ההם, אחרי שמצאתי אתכם יחד."

"בסדר," הסכים ליאון, אבל לא התאפק ואחרי ששוב עשינו אהבה ניסה בכל זאת לספר לי איך נינו לחץ עליו אחרי שעזבתי, וכמה הוא מצטער וכמה ניסה לתפוס אותי בנייד ולא הצליח, ואיך כמעט נסע לקצין העיר, אבל נינו…

"די, די, מספיק." התקפלתי סביב עצמי, מחבק את כתפי בידי מצטנף בתנוחת עובר סביב הזאתי, שרק זיכרון אותם ימים גרם לה להיכנס להיסטריה נוראית של בכי.

ליאון האפיר מבהלה והתחנן לפני שאניח לו לחבק אותי, ובאמת, ברגע שכרך את זרועותיו סביבי ומעך את גופי תחת גופו החם, נרגעתי, וחוץ מרעידות שטלטלו אותי מידי פעם הכל היה שוב בסדר.

מרוב בהלה הוא אפילו לא ביקש יותר סליחה ורק חזר ואמר שהוא אוהב אותי.

"כבר הסברתי לך שאהבה זה דבר מסוכן ליאון," חזרתי על התיאוריה הישנה שלי, "זו התמכרות קשה, רגש נוראי שצריך להיזהר ממנו מאוד. לא רוצה לדבר על אהבה, לא רוצה לשמוע עליה אף מילה יותר. אנחנו יחד כי טוב לנו במיטה, כי מברשות השיניים שלנו מרגישות נוח לעמוד יחד על השיש. יש לנו עבר משותף ואולי גם עתיד, זה הכל. מהיום שום קשקושי אהבה. לכל אחד יש את החיים שלו. אם מונוגמיות חשובה לך אז בסדר, אני מסכים, אבל רק בגלל שאתה חבר שלי לא בגלל ש…"

ליאון הטיל את עצמו עלי וחיבק אותי. "דורי, מתוק שלי, מה עשיתי לך?" קרא בצער, מאמץ אותי אל ליבו, קורא לי בספרדית יקירי, אהובי המתוק ושאר ירקות.

התחלתי למחות, אבל הוא כבר הרים את רגלי על כתפיו דחף כרית מתחת לישבני וכל מה שרציתי להגיד פרח באחת מראשי.

כל הנאום שלי נכנס לו באוזן אחת ויצא בשנייה התלוננתי לפני הזאתי. עזוב, היא אמרה, אז הוא אוהב אותך, מה אפשר לעשות? תשלים עם זה, קונטרה וונדום נון פאסונדום.

מעולם לא גמרנו לצבוע את הבית הישן. כל השבת עברה עלינו בדיבורים ובעשיית אהבה. הפסקנו רק כדי להתקלח ולאכול. כל פעם שניסיתי להסביר לליאון מה דעתי על הרגש המסוכן וההרסני הזה ששמו אהבה הוא היה מסתער עלי, מנשק אותי ומשתיק אותי בספרדית סוערת, ואחר כך בהתעלסות סוערת עוד יותר. לשכנע את ליאון שאהבה זה רגש מסוכן היה כמו להשתין נגד הרוח.

יותר לא חזרנו לשם. באותו סוף שבוע נפרדנו מהבית בו התחילה מערכת היחסים שלנו, אהבה מתעקש ליאון לקרוא לה, שממשיכה להתקיים בהצלחה גם בדירה הנחמדה שלנו הצופה אל הים התיכון.

את הבית מכר ליאון לזוג צעיר שלא הפסיק להתנשק ולהתחבק למרות שהגברת הייתה בחודש התשיעי.

נראה אותם בעוד עשר שנים. עד אז הם בטח יגבשו דעה קצת יותר מציאותית על החיים בכלל ועל אהבה בפרט.

ליאון למד לבשל ולנקות, וכיום אנחנו שווים בכל, והוא עובד פחות שעות, מרוויח פחות, אבל מאושר יותר.

מבוגרים ומצולקים יותר חזרנו לחיים שהיו לנו לפני נינו, ולפעילות שלנו בקהילה, ואני מקווה שכיום אנחנו גם חכמים קצת יותר.

אבא של ליאון שכולם קוראים לו דון אברבנאל בא לבקר אצלנו בסוף אוגוסט כדי לראות שהכל בסדר עם המשרד המחודש ועם הבן שלו. ארחנו אותו בדירתנו לארוחת צהרים ולהפתעתי גיליתי שהוא אדם נחמד והגיוני ואולי בזכות העובדה שיש לו נכדים ודויד הבכור מראה סימנים שהוא רוצה להשתלב בעסקי המשפחה הוא השלים עם העובדה שבנו חי עם גבר.

הוא כבר ידע על הנזקים שעשה נינו כששכנע את ליאון להעביר את עסקיו לניו יורק ולשכור משרד במגדלי התאומים דווקא. התברר שאחרי שליאון עזב בצורה כל כך פתאומית נינו הצליח להוציא מהעסק המון כספים וגרם בכך להתמוטטות הסניף. כל הבוקר רתח דון אברבנאל מכעס על טיפשותו של בנו ורק כשהגיעה שעת הצהרים נרגע מעט מעל לצלחת מרק יוגורט קר ומרענן שהגשתי לו. "ואתה לא רוצה להיכנס לעסקים?" חקר אותי בעברית איטית ויפה של תלמיד בית ספר יהודי.

"לא אדוני. יש לי את העבודה שלי בבית חולים. אני חושב שכל אחד צריך להתעסק בדברים שלו. אנחנו מבלים מספיק זמן ביחד בבית." עניתי בנימוס. 

"אתה אוהב את הבן שלי?" הביט בי בחשדנות מתחת לגבות עבותות.

"אנחנו שותפים לחיים שגרים יחד." עניתי בנוקשות, "מה שאנחנו עושים בפרטיות של חדר השינה הוא העסק שלנו בלבד."

חיוך עלה על פניו של הזקן. "בסדר מר בכר. מקובל עלי." הצטחק ואכל בתאבון את הארוחה שבישלתי. למרבה הצער ליאון קלקל באחת את הרושם הטוב שעשיתי על אביו כשהתפרץ הביתה אחרי טיול עם הכלב והסתער עלי בנשיקות, מצהיר בלי בושה על אהבתו אלי.

דון אברבנאל החליט, אחרי התייעצות עם עורכי הדין שלו, לתבוע את נינו על הנזקים הכספיים שגרם לעסק. הישיבה הראשונה עם נינו ועורכי דינו נקבעה ל - 12.9 במגדלי התאומים.

לפי העדויות נינו הגיע לשם יום קודם וכנראה שבזמן ההתנקשות היה עסוק בגריסת כל מיני מסמכים שהיו יכולים להעיד על אשמתו. באנדרלמוסיה שהשתררה אחרי שמגדלי התאומים נפגעו איש לא זכר מה בדיוק קרה. למרבה המזל מעט העובדים שהיו שם הספיקו לברוח, ורק המשרד, על כל המסמכים והמחשבים שהיו בו, נעלמו בתוך ההריסות.

היו שטענו שראו אותו נמלט, מישהו סיפר שהבחין בו רץ החוצה רגע לפני ההתמוטטות, אבל היה שם כזה בלגן וכזו מהומה עד שאיש לא יכול להיות בטוח מה באמת קרה. הביטוח כיסה את מחיר ההפסדים וקיזז מעט את ההפסדים שגרם נינו, שהוכרז כעוד אחד מקורבנות אסון מגדלי התאומים.

"נו, מילא. לפחות למדת לא לערב ביזנס עם פלז'ר." אמר דון אברבנאל בחיבה לבנו. לחץ את ידי שנינו בחום ואפילו נישק אותנו לפני שטס חזרה לארגנטינה.

בפני ליאון והזאתי אני מעמיד פנים שנינו מת, אבל לא אופתע כלל אם הוא עוד חי אי שם, לוגם יין יקר בכוסות בדולח מחוטבות, משמיע אמרות אנרכיסטיות מחוצפות שמזעזעות נשמות צעירות ותמימות, ומנגן באצבעות האמן שלו מוזיקה מענגת של תשוקה ואהבה על גוף של גבר צעיר ותמים שעוד יצטער על זה יום אחד.

במשך ששת החודשים שנינו חי אצלנו גיבשנו אורח חיים שנע כולו סביבו, סביב המחלה שלו, כאביו, החום שלו, התרופות שלו, המאבק שלו.

היינו יחידה של שלושה אנשים שלחמו באויב משותף ויכלו לו.

ליאון הנדיב וטוב הלב התמסר בכל ליבו למאבק על חייו של נינו, וכמו שקורה תמיד לאנשים חמים כמוהו שמטפלים בחולים במשך זמן ממושך הוא נקשר אליו, חיבב אותו, התיידד איתו.

פעם, כשהיינו לבד בחדרנו, הודה שכעת הוא מבין למה נשארתי עם נינו כל כך הרבה שנים למרות כל כאבי הלב והאכזבות.

"הוא אדם מרתק כל כך, מעניין כל כך, משכיל, בעל קסם אישי, אדם כריזמטי מאוד." אמר בהתפעלות שצבטה את ליבי בקנאה.

ונינו החולה היה באמת במיטבו – אמיץ, סבלני, בעל חוש הומור. מעולם לא התלונן, תמיד מתבדח על חשבון כאביו וייסוריו, והוא אכן התייסר וסבל תופעות לוואי קשות עד שהתגבר וייצב את מצבו בעזרת הקוקטייל המושיע.     

רק שלושה לא האמינו שנינו הישן נעלם ובמקומו נולד חולה אמיץ וסבלני, מופת למאבק אמיץ ונחוש באיידס.

רינה אחותי, שמטבעה הייתה נוחה לחשוד בעולם בכלל, ובגברים בפרט, גם אם היו הומואים מושבעים. אלכס, שהכיר את נינו הישן והבריא, והזאתי שלי, הזונה הזו שלמדה מעיסאם עוד בתקופת גן העצמאות לא להאמין לאף אחד ותמיד לעמוד על המשמר.

כשמצבו של נינו השתפר מעט ודלקת הראות שלו נסוגה התחילו חברים לבקר אותנו, וראשונים באו אלכס ומריו.

"כולם מדברים עליך דורי," ציין מריו בבדיחות דעת שהיה בה יותר מאבק רשעות. "כל הקהילה יודעת שאתה חי עם שני גברים וכולם שואלים מה עובר על ליאון אברבנל שהוא מרשה לחבר שלו להביא אליו הביתה את האקס המיתולוגי שלו?"

היה ברור שהוא נהנה מהסקנדל. פניו העגלגלים הבהיקו וחיוך עליז ריצד בזויות פיו הקטן והמדושן. אלכס לעומתו נותר קודר.

עיניו הכהות בחנו אותי בקפידה, "אתה נראה הרוס מעייפות דורי." אמר בעצב, "הוא חולה מאוד? אני יכול לראות אותו?"

"בטח." לקחתי אותו לחדר השינה הקטן, מול חדר השינה שלנו. ביליתי הרבה לילות על הספה בחדרו של נינו, משגיח עליו, מקשיב לקול נשימתו, דרוך להגיש לפיו את מסכת החמצן אם יעלה הצורך.

ליאון לא חסך כלום. הוא טרח לשכור את מיטב הציוד, התייעץ ברופאים מומחים, ורכש המוני כדורים שנועדו לשפר את מצבו של נינו. הייתה לנו מחברת עם רישומי התרופות שלו, ותוצאות הבדיקות שנעשו בגופו המעונה נשמרו בקפידה בקלסר מיוחד. טיפלנו בו בתורנות, מלעיטים אותו בכדורים - קוקטיילים כפי שקראו לזה הרופאים - ששבו והבטיחו לנו שאפשר לחיות עם איידס ושמצבו כחולה עשוי להיות הפיך ואם הכל ילך כצפוי הוא יחזור להיות רק נשא איידס.

נינו ישב במיטה וקרא ספר בצרפתית. הוא נראה טוב יותר, חומו ירד והיה עולה מעט רק בלילות, תאבונו שב אליו ובבקרים היה מטייל בגינה ויושב מעט על הספסל שנשקף אל הקישון ואל רכס הכרמל המכחיל באופק, לפעמים אפילו חייך. רקסי הרים את ראשו וכשכש בזנבו למראה אלכס שרכן וליטף אותו לפני שברך בנוקשות את נינו.

"שלום אנטואן." אמר ומבטאו הרוסי הקל בדרך כלל חרק פתאום בכבדות, "מה שלומך?"

"אני מרגיש הרבה יותר טוב." אמר נינו, מביט בו בחיוך קליל, "ומה שלומך סשה?"

הם באמת הזדיינו אי אז בעבר הרחוק, הבנתי פתאום את מה שהייתי תמים ופתי מכדי לתפוס אז, "מתי זה היה? הקטע הזה שלכם?" שאלתי את אלכס שהביט באומללות ברצפה ושתק.

"מה זה חשוב עכשיו דורי?" נזף בי נינו, קוצר הרוח הישן שלו כלפי קנאתי לא פחת, "כבר עברו מעל עשר שנים. בשם אלוהים עזוב את זה, אתה מביך את החבר שלך."

ככה זה היה תמיד, הוא היה מזיין, מעשן, ומשתכר בלי חשבון, ובסוף יצא שאני הוא הקנאי חסר התרבות שמביך את כולם. הזאתי הייתה משתגעת מכעס בגלל הקטע הזה.

"הוא פיתה אותי דורי." לפת אלכס את זרועי, "לא רציתי, ידעתי שאתה… אבל… אני נורא מצטער." וברח החוצה ורקסי משתרך בעקבותיו.

נינו צחק את צחוקו הקליל והמוכר, צחוק שביטל בקלות את כל מה שחשוב וקדוש לכל יצור אנושי, מטיל ספק בכל הערכים הדתות והאמונות של כולם.

"הרוסים האלו." פלט בבוז שופע חיבה, "תמיד עושים דרמה מכל דבר. תעזור לי לקום, אני רוצה להכיר את החבר שלו איך קוראים לו?"

"אתה מכיר אותו, זה מריו. הוא חושב שזה שאתה חי כאן זה סקנדל נוראי." תמכתי בו בזהירות כשיצא מהמיטה והתעטף בחלוק משי כחול כהה שמצאתי בשבילו בירכתי הארון של ליאון.  

נינו גיחך, "איזה סקנדל? אני צריך עזרה אפילו בשביל להשתין." אמר בעליצות, "וחוץ מזה דורי, הבטחתי לליאון היקר שאני ואתה… הבטחתי לו לא לחלל את קורת ביתו." וחייך ברשעות כל כך מוכרת עד שליבי התהפך בקרבי. מצבו של נינו הלך והשתפר, לא היה שום ספק בכך.

מריו ונינו הסתדרו נפלא וכמה דקות אחרי שנינו הניח את גוו הצנום על הכורסא בסלון הם כבר צחקו יחד, השמיעו בדיחות מקבריות על איידס ומוות, שתו תה וזללו עוגיות. לקחתי את אלכס למטבח שיעזור לי להכין מרק בצל.

חגרתי לו סינר ונישקתי את עורפו, מחבק את מותניו. הוא הסתובב ומעך אותי אליו בחיבוק חזק, "אתה סולח לי?" שאל בלחש.

"כן. רוסי טיפש שכמוך." צחקתי, "אבל תתרחק מליאון או שאני חותך לך את הביצים."

"מריו יעשה את זה לפניך." אמר ברצינות, "הוא נורא קנאי." התלונן בשביעות רצון,

"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך אלכס." צחקתי וליטפתי את תלתליו הכהים.

פניו הרצינו שוב, "נינו הולך למות?" שאל בפשטות ילדותית וליטף את רקסי שהניח את ראשו על ברכיו, מנסה לנחם אותו - רקסי העריץ את אלכס והיה רגיש להפליא למצבי רוחו.

"כנראה שלא. בהתחלה הוא היה נורא חולה. בחודש הראשון חשבנו שהוא גוסס, אבל הוא התגבר והשתפר. הרופאים הרכיבו בשבילו קוקטייל שמאוד עוזר לו. ספירת התאים הלבנים שלו ממש טובה והמשקל שלו עלה. אם הקוקטייל ימשיך להשפיע אולי הוא יצא מזה. הוא יוכל לחיות עוד הרבה שנים כמעט כמו אדם בריא."

אלכס לפת את פני בידיו והביט בעיני במבט רציני, "תקשיב לי טוב ילד." אמר בלחש, מועך את פני בין כפותיו החזקות, "תקשיב טוב לעזאזל!"

כן, תקשיב טוב טיפש אחד חרקה בתוכי הזונה המלוכלכת ששתקה קצת בזמן האחרון – היא תמיד העריצה את אלכס השקט הגברי והרציני ונורא הצטערה שלא ניסיתי להשכיב אותו. זה שהייתי קרוע אז לגמרי על נינו ממש לא הזיז לה.

"ברגע שהוא ירגיש מספיק טוב תעיף אותו לכל הרוחות, הבנת? תמצא לו איזה סידור, תעשה איזה סקנדל, סצנה, לא חשוב, אבל תעיף אותו. הוא צרה צרורה, הוא ישבור לך שוב את הלב. לפני שתבין מה קורה אתך תהיה עוד פעם ברחוב, שיכור ואומלל. הוא המלאך הרע שלך, תיזהר ממנו."

התרכזתי בקיצוץ בצל, שואל את עצמי איך זה שגם רינה אחותי - גרושה מרירה, אם חד הורית לשלושה, אישה עצובה כועסת וזנוחה שבכלל לא ידעה על קיומו של אלכסנדר רוסטוב בוגר הטכניון, מהנדס מחשבים, אדם רציני, הומו וציוני נלהב הגיעו, כל אחד לחוד, לאותה מסקנה בדיוק, והזהירו אותי בדיוק באותן המילים מפני נינו.

הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם הייתה אהבה חסרת אנוכיות כלפי וחיבה מסוכנת לגברים בהירים וצחקניים שלא לקחו שום דבר ללב. טיפוסים כמו נינו או כמו האקס הכלומניק של רינה.

מיד אחרי שבועות הודיע לנו דוקטור בלום – איש רציני וחמור סבר שהקדיש את חייו למלחמה באיידס שנינו שוב אינו נחשב לחולה אלא חזר למצב הנחשק של נשא בלבד.

כדי להישאר נשא נינו יאלץ לקחת כל יום מימי חייו המוני כדורים. ליאון הביא לו שעון יד משוכלל שיצלצל כל כמה שעות להזכיר לו לבלוע את התרופות שלו. היו לו כדורים לבוקר, לצהרים, לאחרי הצהרים, לערב וללילה. היו כאלו שצריך לבלוע על קיבה ריקה ואחרים על קיבה מלאה, היו איזה חמישים כדורים בכל הצורות הצבעים והטעמים. נינו צריך להימנע משתייה וסמים, מותר לו רק לעשן מעט מריחואנה כדי לשפר את תאבונו. עליו להתעמל, אבל לא להגזים, לטייל מעט ברגל, אבל לא לעייף את עצמו, לעשות בדיקות דם כל חודש, וכמובן לעולם לעולם לא לקיים יחסי מין לא מוגנים.

"אתה רק בן ארבעים ויש לך עוד הרבה שנים טובות לפניך אנטואן." אמר דוקטור בלום בקול רציני, רוכן כלפי נינו מלטף קלות את ברכו, "אני מוצא שאלו מבין החולים שלי שיש להם בן זוג קבוע, חיים מסודרים ועבודה, נהנים מאיכות חיים טובה. אין שום סיבה שאם תקפיד על כל ההוראות לא תחייה עוד הרבה שנים ארוכות וטובות. המחקר הולך ומתקדם ואולי, מי יודע?" הוא חייך את חיוכו הטוב והעצוב, לחץ את ידי כולנו והלך לדלת, מלווה בליאון המנומס שיצא איתו החוצה ונשאר אתו ליד מכוניתו, מעסיק אותו בשיחה על כל מיני פרטים טכניים של ציוד רפואי וביטוח ונכות ושאר ירקות שרק ליאון המעשי והנבון היה מסוגל להבין.

"ואתה חשבת שתיפטר ממני." הבזיק אלי חיוכו המוכר של נינו שקם בקלילות מכורסתו, מסלק מעליו את השמיכה המשובצת שליאון הניח על ברכיו, וניגש למזוג לעצמו כוס יין אדום.

"הרופא אמר בלי אלכוהול." הזכרתי לו בעצבנות. משהו בקלילות ובגמישות של תנועותיו הלחיץ אותי פתאום. נינו משך בכתפיו, תנועה נהדרת שהצליחה לבטל בלי מילים את כל החוקים והמוסכמות שכל העולם, חוץ ממנו, מקבל עליו.

"הוא אנרכיסט ואגואיסט!" שצפה רינה מיד אחרי הפעם הראשונה, שהייתה גם האחרונה, שראתה אותו, סולדת מנינו ממבט ראשון למרות שגם היא נאלצה להודות שהוא יפה תואר נבון ומקסים ביותר.

"נחש בקש." פסקה את משפטה והמתינה בקוצר רוח להסתלקותו מחיי, בלי להבין שעם לכתו הוא ייקח איתו חלק גדול מנשמתי.

"בהתחלה באמת חשבתי שאתה גוסס." הודיתי, "אתה בעצמך אמרת שאתה גוסס." נזכרתי פתאום.

נינו הציץ בי מבעד לשפת הגביע שאחז באצבעותיו הדקות והמחוטבות שנועדו להחזיק רק דברים מעודנים כמו גביעי יין מלוטשים. "מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים לגסוס." אמר בשוויון נפש, מציץ לראות מה תהיה תגובתי הפעם.

בפעם הראשונה שאמר את המשפט הזה, הכל כך נכון וכל כך מרעיש לבבות, נותרתי פעור פה וחסר מילים כעגל בן יומו. בינתיים עברו כמה שנים והחכמתי מעט.

"אף אחד לא יודע מתי הוא ימות נינו." שחתי, "לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון שלך, בלי לחשוב איך אתה משפיע על העתיד שלך ושל אחרים, זה חוסר אחריות מסוכן."

נינו צחק. "אני רואה שלמדת לחשוב דורי המתוק שלי." הניח את הגביע מידו ונעמד מאחורי, שפתיו רוחפות בעדינות, קלילות ופרפריות כל כך על עורפי, מלטפות אותי בדיוק בנקודה ההיא שערגה במשך שנים למגעו המדויק והנכון כל כך.

"הלילה, כשהאח הגדול יעצום את עינו הפקוחה תמיד, תבוא אלי לביקור." לחש חרש באזני והחליק את אצבעותיו הקרירות מתחת לחולצתי, מעביר צמרמורות של תענוג צובט לב ומרעיד נשמה על בטני וגבי.

מעבר לחלון, גבו אלינו, לחץ ליאון בחזקה את ידו של דוקטור בלום. "אני מאוד מודה לך דוקטור." אמר, מטלטל את זרועו של הרופא הצנום והעייף, לוחץ את כפו בין שתי ידיו הגדולות והחמות, ואחר מעביר בחיבה את ידו על שכמו של הרופא, מועך אותה מעט ברוב חיבה. ידעתי בדיוק איך דוקטור בלום מרגיש כשידיו של ליאון, חמות מחוספסות ונוסכות בטחון, נוגעות בו, ולפתע נתקפתי חשק עצום לחבק את ליאון, ללטף את פלומת השיער הבהירה שעל אמותיו העבות, לדחוף את אפי אל בית שחיו השעיר להתרפק עליו ולהירדם, אפוף בריחו הטוב.

כל כך טרחנו סביב מחלתו של נינו עד שההתעלסויות שלנו בזמן האחרון היו חטופות, מעטות ולא מספקות, בלי פינוקים וליטופים, בלי עיסויים מענגים ונשיקות ארוכות ורכות. עכשיו הוא כבר בריא, הגיע הזמן שנחזור לעצמנו, החלטתי, וכמעט בלי משים הדפתי מעלי את נינו. אחרי עשר שנים אין לו שום זכות לבוא ולהפוך לי את כל העולם אמרתי בתוקף לזאתי, שהסכימה איתי מיד, ובעטה ברגל קלה את זיכרונות תקופת נינו אל מתחת למיטה, שייעטפו להם שם באבק וישכחו כיאה להם.

"עזוב אותי נינו." הדפתי אותו בכוח חזרה לכורסא. "אני עם ליאון עכשיו, אל תנסה עלי את התעלולים שלך." הוא הביט בי מופתע, מחייך חיוך שנועד לכסות את מבוכתו מתגובתי הלא צפויה ושנינו הבטנו זה בזה נדהמים.

איך ביליתי עשר שנים באבל ובגעגועים לנינו, וברגע שהוא רצה בי שוב דחיתי אותו?

איך את מסבירה את זה? פניתי לזאתי. כי סוף סוף תפסת שכל ואפילו סתום כמוך הבין שליאון שווה פי עשר מהנינו הזה שבזבזת עליו את השנים הכי יפות שלך, מזל טוב.  

ליאון נכנס והתיישב מולו, זורח משמחה. "מזל טוב אנטואן!" הרעים וטפח על ברכו של נינו, "עשית זאת. חזרת להיות נשא בריא."

"טוב, אז מתי אתם רוצים שאעזוב?" שאל נינו, מסב את מבטו ממני ומחייך אל ליאון בחמימות.

"אנטואן ידידי." זרח ליאון כלפי נינו בטוב לב. "למה אתה מדבר שטויות? החוזה על הדירה הישנה שלך כבר נגמר. כל החפצים שלך אצלנו. למה שלא תישאר כאן?"

"בסדר." חייך נינו. "קבלתי הצעה מהטכניון ללמד בסמסטר קיץ עולים חדשים מצרפת, הם משלמים לא רע. מה דעתך שתשכיר לי את הדירה בקומת הקרקע?"

"רעיון מצוין." אמר ליאון בשמחה, "בטח כבר נמאס לך לגור דלת מולנו ולשמוע אותנו כל לילה." התבדח בעליצות תמימה. נינו החזיר לו חיוך שרק אני ראיתי כמה הוא מזויף, וכבר למחרת היה משוכן לבטח בדירה בקומת הקרקע, אותה דירה שליאון סירב להשכיר לי בזמנו.

"לי לא רצית להשכיר את הדירה שלך." קנטרתי אותו כששוב היינו לגמרי לבד, בלי חשש שנפריע את מנוחתו של החולה.

ליאון החליק את ידו על עורפי, גונח חרש, עורו רוטט בציפייה למגע פי על אברו הזקוף למחצה. התחלתי לינוק לתוך חלל פי את הזין שלו, מלטף תוך כדי כך את אשכיו, מניח לו כרגיל לקבוע את הקצב - אם הוא יתהפך על בטנו ויגיש לי את ישבנו אני אלטף בלשוני, ואחר כך באצבעותיי את פי הטבעת שלו, משמן אותו היטב במשחה, ואחדור לתוכו בעדינות תוך עיסוי כתפיו. אם הוא ילחץ על כתפי, מרמז לי להתהפך על גבי, אשכב תחתיו בצייתנות, מרים את רגלי אל כתפיו, ואם ישים מתחת לעכוזי כרית, אכרוך אותן על מותניו ואקבל לתוכי את אברו העבה. הוא יתקדם לתוכי בזהירות, ישאל מידי פעם אם הוא מכאיב לי ואני אכחיש, לא יכול להסביר לו שאני אוהב לחוש את הכאב המסוים הזה.

הפעם הוא הפתיע אותי וחדר לתוכי כששנינו שוכבים על הצד בתנוחת כפיות, ואז  כרך בחזקה את ידיו סביבי והתיישב כשאני משופד על אברו. ישבתי על ברכיו, נשען עליו, מניח לו לנגוס את אזני וצווארי וללטף את אברי. גמרנו כמעט יחד, אני קודם ומיד אחר כך הוא, והתמוטטנו על המיטה.

"היה לך טוב?" שאל ליאון בדאגה, "זה כאב? לנמה אתה רועד כל כך?"

"זה היה נהדר ליאון." הרגעתי אותו, "איפה למדת את זה?"

הוא גיחך בביישנות. "נינו סיפר לי שזו התנוחה האהובה עליך." לחש באזני.

אללה יסטור. גנחה הזאתי, רועדת מבהלה.

מיהרתי לקום ונחפזתי למקלחת. ליאון נשאר לשכב על המיטה, חושב בדרכו האיטית והיסודית איפה טעה ומה הבעיה.

"מפריע לך שאני ונינו מדברים עליך?" שאל, שוקל כל מילה.

"כן. מאוד." אמרתי, מקרצף את גופי מתחת למים החמים, פוקד עליה לסתום סוף סוף ולא להתערב בעסקים של גברים. היא צעקה עלי שאני דביל שלא מבין שום דבר, אבל סתמה.

ליאון עטף אותי במגבת, הושיב אותי על המיטה והתיישב מאחורי, ידיו כרוכות סביבי, ברכיו לוחצות על מותני, ראשו על כתפי ושפתיו מדגדגות את אזני הימנית.

"נינו סיפר לי שהיית די שובב בזמנו." גילה לי, "שמעתי שאהבת לעשות שלישיות וסמים. איך זה שהשתנית כל כך? איתי אתה ממש ילד טוב."

כרוך וצנוף כולי במגבת, נתון לגמרי לחסדיו, שתקתי, ממתין בסבלנות שהוא יתייאש ויניח לי.

"למה אתה לא מדבר איתי דורי? למה אתה לא מספר לי שום דבר על עצמך?" המשיך ליאון להציק.

"אין לי שום דבר חדש לספר ליאון. אתה מכיר אותי טוב." ניסיתי לשחרר את ידי, אבל הוא אחז בי חזק. "מסתבר שלא מספיק." הצטחק, מלקק את צווארי בלשונו. עוד טיפ שקיבל כנראה מנינו.

"תעזוב אותי ליאון, בבקשה," ביקשתי. "לא נעים לי להיות ככה, תשחרר אותי."

"נינו  סיפר לי שאתה דווקא די אוהב להיות קשור." נשמע שמץ רשעות בקולו החביב של ליאון, רשעות שנינו שתל בתוכו.

אמרתי לך, אמרתי לך שזה ייגמר רע, בכתה הזאתי בתוכי.

"ליאון, מה אתה עושה? תפסיק בבקשה." לחשתי חסר אונים, לא מנסה עוד להלחם. מה עשיתי לעזאזל? איך הכנסתי את הנחש לגן העדן שלי? איפה היה הראש שלי?

"מה קורה בינך ובין נינו?" שאלתי, מנסה להסב את ראשי ולהביט בפניו.

הוא הניח לי ונשכב על גבו, מביט איך אני פורש את המגבת הלחה על המוט המיועד לה במקלחת ומסרק את שערי הפרוע. ידי רעדו מעצבנות ובאור המסנוור של המקלחת הבחנתי בשני קמטים דקים שנחרטו בעורי, יורדים מכנפות אפי לזוויות פי. עם השנים הם יתעבו ויעמיקו כמו אצל אבא. באור החזק כבר רואים מניפת קמטים עדינה מקשטת את הצד החיצוני של עיני, רק שערי נשאר סמיך, שחור, ישר ועבה - שיער של צ'יף אינדיאני. כתפי עדיין ישרות ושחומות, הבטן שטוחה והגו צנום, אבל פלומת השיער הענוגה שירדה מטבורי לסבך של ערוותי התעבתה ובקרוב תפלוש אל חזי ופטמותיי.

אני בן שלושים וחמש, כבר לא ילד. ליאון בן ארבעים ושלוש ונינו בן ארבעים. כולנו גברים בוגרים שהיו צריכים להיות אבות ובעלים מיושבים בדעתם, בעלי חובות ומכונית ומשכנתא ועבודה וחסכונות בבנק, במה אנחנו מתעסקים? איזה מין חיים יש לנו?

אני מכבה את האור ומשעין את מצחי הקודח על הראי הקריר, מרגיש מדוכא עד עפר, אומלל עד לעמקי נשמתי, לא שווה כלום, מכוער עני וחסר כל תועלת לעצמי ולזולת - הרגשה מוכרת עד בחילה, הרגשה שאני גורר איתי מתקופת הילדות, משנות ההתבגרות האומללות, מהקבר של אבא, מתקופת הצבא השוממת והאיומה, ומכל הכאב והכיעור של האהבה לנינו והבדידות הנוראית שאחרי לכתו.

"ליאון?" צנחתי לצידו, מתעטף בשמיכת הטלאים הדקה שלנו, מריח בהנאה את ניחוח מרכך הכביסה שהתערבב בריחו של האפטר שייב של ליאון - הריח של המיטה שלי, ריח של בית ובטחון.

"מתי לדעתך מתחילים להרגיש מבוגרים באמת? אני כבר כמעט בין שלושים וחמש ואני עדיין מרגיש טיפש ומכוער כמו שהרגשתי בגיל שלוש עשרה."

"גם אני." אמר ליאון והתרפק עלי, "אני מבקש מאוד סליחה דורי." לחש לשקע צווארי, "מאוד מאוד מבקש שנהיה כמו קודם."

איזה מתוק. תמיד הדקדוק שלו מתבלבל קצת כשהוא מתרגש וחושב בספרדית. אני אוהב את זה. "בסדר." ליטפתי את גבו, מניח רגל על בטנו השעירה והחמימה, מתחכך בו בנעימות. "רק תבין שנינו אוהב לעשות בלגאנים, להכניס לאנשים רעיונות משונים לראש, לעשות ברדק בחיים שלהם. זה משעשע אותו. תבין את זה ותזהר ליאון."

"אתה תשמור עלי." הוא כבר מנומנם למחצה, גופו מתחיל להתרפות מתחת לזרועי.

"בשבוע הבא אני הולך לחודש מילואים מאמי." הזכרתי לו, אבל הוא כבר נרדם, מחייך קצת, כפו החזקה לופתת את פרק ידי, מתהדקת עליה כל פעם שאני זז. את מי הוא יחזיק ככה כשאני לא אהיה כאן?

באורח פלא קיבלתי חופש כבר בסוף השבוע הראשון, ואחרי שבוע של שמירות מדכאות יצאתי הביתה ליומיים ורבע של חופש – מרחב עצום של פנאי לנוח, לשטוף את הגוף והנשמה מההוויה הצבאית ולחזור להיות אני עצמי, גבר שאוהב גברים, שאוהב את ליאון.

השבוע האחרון בלבנון, שאותו ביליתי לבד, רק אני והרובה שלי, ישן ביום, שומר בלילה, כמעט לא מדבר עם אף אחד, רק חושב בלי הרף, חושב על העבר ועל העתיד, שכנע אותי שזהו, התגברתי על נינו.

בזמן שנינו הבריא מהמחלה שלו אני הבראתי ממנו. האהבה המיוסרת והממושכת הזו השאירה אותי מבוגר ומצולק יותר, אבל עוד נכונו לי הרבה שנים טובות עם ליאון עודדתי את עצמי בשעות השמירה המשמימות.

הגעתי הביתה בערב אחרי שחציתי את השדה ונכנסתי מהשער האחורי, מדלג במדרגות, מחייך למראה האור בחלון חדר השינה שלנו. ליאון בטח נרדם מול הטלוויזיה, מוקף כולו בעיתוני סוף השבוע שירשרשו תחת כפות רגלי כשאגש להעיר אותו.

הבית היה חשוך, דלת חדר השינה נשארה פתוחה כדי סדק צר, מוזיקה חרישית התנגנה אי שם, וקול שיחה מתמלמל ריחף בחלל הבית, מתערבב בקול נקישת רגליו של רקסי שניגש אלי והניח את ראשו בחיקי, נגח בי קלות וחומק החוצה.

חלצתי את נעלי בזהירות, שומר על שקט מוחלט, תוהה מי מדבר, מי מאזין למוסיקה, ומי הניח לכלב להישאר בבית?

לא היה לי מושג ובכל זאת, כמו בחלום בלהות, ידעתי הכל ולא הופתעתי לגלות את נינו וליאון שוכבים פנים אל פנים במיטה שלנו, פלג גופם העליון ערום, עטופים למחצה בשמיכת הטלאים האהובה עלי, ראשו של נינו נשען על זרועו של ליאון, ידו של ליאון מחליקה קלות על כתפו הדקה והזהובה של נינו. הדלת שהקפדתי תמיד לשמן נפתחה חרש על צירה, והם חשו מיד בדמותי השקטה העומדת בפתח והתיישבו כאיש אחד, בוהים בי. נינו רגוע לגמרי, כמעט מחייך, ליאון מבועת, עיניו רחבות מבהלה, פיו פעור מעט, מושיט אלי את ידו בשתיקה, מתחנן בלי מילים להבנתי.

"ה פ ת ע ה!" קראתי בקול מתנגן, מושך ארוכות את המילה, "שבת שלום לכם!" הוספתי ופניתי למטבח, צנחתי באפס כוח על הכסא והנחתי את ראשי העייף על טבלת העץ הבהירה של דלפק ארוחות הבוקר שלנו.

ליאון חש אלי והניח את ידו על כתפי. התנערתי ממנו כאילו נגע בי שרץ מאוס והוא מיהר לשמוט אותה מעלי. "זה לא מה שאתה חושב." לחש.

מזווית עיני ראיתי את נינו לבוש רק בתחתונים, נעלי הבית שלו בידו כמין דמות קומית בפארסה צרפתית על נשים בוגדניות ובעלים מקורננים, גולש בזריזות במדרגות הפנימיות אל הקומה שמתחתנו.

אפילו עכשיו הבחנתי שהוא הקפיד על הוראות הרופא, גופו התמלא יפה, שריריו נבנו מחדש, תנועותיו שוב גמישות וקלילות. עדיין יש לו ישבן קטן והדוק, כתפיים רחבות וישרות, שערו סמיך ומלא, עורו החלק זהבהב משיזוף. מה אני מתלונן? הם נשארו לבד בבית, בעוד שאני, על פני השחורות והמכוערות וגופי הרזה השעיר והמזוות, הייתי רחוק. אם הייתי במקום ליאון הייתי מתנהג אחרת?

בטח שלא.

"זה לא מה שאתה חושב." חזר ליאון בקול חנוק, "רק דברנו קצת." הבחנתי שהוא לבוש במכנסיו הקצרים השחורים שכבר מזמן היה צריך להשליכם, אבל הוא אהב לישון בהם ואני הטלאתי כל פעם מחדש את התפרים הפרומים בהם.

"זה בסדר גמור ליאון." קמתי, מרגיש פתאום מרץ פתאומי מפכה בי, "אני מבין. רק דברתם קצת, זה בסדר גמור."

הוא הניח שוב את ידו על שכמי "אתה רעב?"

"לא. ממש לא. אני צריך לעשות קצת כביסה ולהתרחץ ואחר כך לישון."

ליאון הביט בי באומללות, "רק דברנו." שב ואמר בקול חרישי, "לא עשינו כלום. היו רק דיבורים דורי, באמת."

ככל שהוא התאמץ להכחיש ככה אני האמנתי לו פחות. חיפשתי בתוכי כעס, מנסה לגייס קנאה, זעם, אולי קצת עלבון, ולא מצאתי כלום. הייתי מרוקן לגמרי מכל רגש. שיעשו מה שהם רוצים, אני פורש, שיסתדרו בלעדי.

"תעזוב אותי. אני עייף." אמרתי לליאון שנגרר אחרי בכל הבית, מנסה לשכנע אותי להתעלם ממה שראיתי.

"אני חוזר למילואים ביום ראשון." הודעתי לו, דוחף את בגדי המלוכלכים למכונת הכביסה. "יהיו לכם שלושה שבועות לעשות מה שתרצו. מהמילואים אני אחזור ישר לדירה של אימא. תתקשר אלי לשם ותודיע לי אם אני יכול לחזור או שהכל נגמר. או. קי?"

"סליחה מאוד דורי." לחש ליאון והסתלק, אין לי מושג לאן. נינו נעלם בחדרו ואני ביליתי את סוף השבוע בשינה. ליאון חזר במוצאי שבת, ניסה לדבר ולא ידע מה להגיד.

באותו לילה אחרון, ליל אביב חמים ויפה, שכבנו במיטה שלנו בלי לדבר, בלי לגעת, נוקשים ודוממים כגויות. מתאבלים על האהבה שנגמרה לנו פתאום. ביום ראשון בבוקר הסתלקתי במהירות מהבית, מתעכב רק כדי להיפרד מרקסי, (כאילו ניבא לי ליבי שיותר לא אפגוש אותו חי), מעדיף לחזור יום קודם ללבנון, רק לא להישאר שם יותר. 

שבתי מהמילואים הישר לדירתה של אימא ומצאתי שם את כל חפצי ארוזים יפה, מונחים בחדר האורחים שלה שהיה פעם חדרי הישן.

מזל שרינה עברה עוד בשנה שעברה לדירה משלה ולאימא היה מספיק מקום בשבילי. ליאון התקשר עוד לפני שהספקתי לחבק את אימא. "תודה שארזת הכל בשבילי." אמרתי ברשמיות, קולי נימוסי וקר.

"דורי בבקשה, אל תדבר ככה." לחש ליאון, "זה בכלל לא… זה רק שהוא… שאני… זה לא שאני לא אוהב אותך יותר, אבל נינו יותר… ואתה… אולי תישאר לגור בדירה למטה עד שאני אדע מה קורה אתנו?"

"מה שקורה אתנו זה שאנחנו נפרדים ועכשיו אתה עם נינו." אמרתי בקול את מה שידעתי בלב.

"אני כל כך מצטער שזה נגמר ככה." לחש ליאון בקול רווי דמעות, "אני עדיין אוהב אותך, אבל נינו ואני… לפעמים דברים כאלו קורים דורי. בבקשה סליחה."

ניתקתי את הטלפון בפרצופו, נישקתי את אימא, התקשרתי לרינה ולחברים המעטים שלי להודיע שחזרתי, ואז חיסלתי לבד בקבוק שלם של ויסקי. כמה שעות אחר כך הייתי שוב במקומי הטבעי - עומד בשירותים על הברכיים, הראש באסלה.

ביום ראשון בבוקר אימא ששמרה על שתיקה נהדרת כל השבת הוציאה אותי בכוח מהמיטה וזרקה אותי לאמבטיה קרה. שלוש ספלי קפה אחר כך הייתי בדרך לעבודה. רינה נהגה בג'יפ שלי, שפתיה קפוצות, סוגרות בכוח על כל המילים הכועסות ששמורות אצלה בבטן. ירדתי מהרכב וביקשתי ממנה להחזיר את הג'יפ לליאון.

"אבל הוא שלך." אמרה, מקפידה להביט ישר קדימה ולא בפני, ושנינו ידענו שאם עינינו יפגשו אנחנו עלולים לפרוץ בבכי ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות הללו. ההסכם הלא כתוב שחתמנו בינינו עוד בילדות מחייב אותנו לשמור על פאסון מפני שאנחנו יודעים שנתפרק לרסיסים אם ניאלץ להשיר מבט זה אל אומללותו של זו. לבדנו, בלי אימא והילדים שיחצצו בינינו, אנחנו מקפידים לדבר מעט ככל האפשר, רק ככה אני יכול להעמיד פנים שאני לא הומו בודד ומכוער שנידון להזדקן לבד, ורק ככה היא מגינה עלי מהידיעה המרה שאחותי הגדולה והיפה הפכה לאישה נטושה שכל רכושה מסתכם בדירה הקטנה שרכשה בכוחות עצמה, כמה רחובות מבית ילדותנו, ובשלושה ילדים הגדלים בלי אבא - חזרה מדכאת על הילדות העצובה שלנו.

"ומה אם הוא לא ירצה לקחת את הרכב?" הקשתה, אוחזת בכוח בהגה.

"אל תדברי איתו, אל תסבירי כלום. פשוט תשאירי את הג'יפ ליד הבית ותסתלקי." עניתי בקוצר רוח, "תחזרי במונית, אני אתן לך כסף."

"אבל למה דורי?" התפרצה רינה, "זה הג'יפ שלך. הרווחת את הרכב הזה."

"לא הרווחתי כלום חוץ מכמה שנים טובות שנגמרו בכאב לב." עניתי ביובש, והורדתי את הבריטלינג שליאון נתן לי במתנה. "תשאירי את השעון במגרת הכפפות." הוריתי לה והסתלקתי לפני שהיא תשאל למה אני לא מחזיר לו בעצמי את השעון והג'יפ.

הנייד שלי הלך לאיבוד במילואים והחלטתי לא לקנות חדש. במשך מאות שנים האנושות הסתדרה יפה מאוד בלי טלפונים, ובכלל, עם מי כבר יש לי לדבר?

ליאון ניסה להתקשר עוד כמה פעמים, אבל אימא סיננה אותו בקשיחות והניחה רק למריו ולאלכס לדבר איתי.

הם היו המומים מהפרידה שלנו, אבל ידם קצרה מהושיע. סירבתי להזמנתם לבקר אצלם, מנתק בגסות את כל הקשרים האישיים שלי, לא מוכן לקבל שיחות אישיות בעבודה, לא מוכן לקנות רכב חדש, מסתפק באופנוע וממשיך לגור עם אימא למרות רמיזותיה העדינות שגבר שחי אצל אימא לא יצליח לעולם למצוא קשר חדש.

דבר אחד טוב יצא מכל הפרידה - אני ואימא דיברנו בכנות על ההומואיות שלי, והיא הודתה שידעה על המשיכה שלי לגברים עוד לפני שאבא מת, והבטיחה לי נאמנה שאבא לא ידע.

אפילו הזונה, שבזמן האחרון סתם שוכבת בלי תנועה ולא רוצה לדבר, הרימה את ראשה והעירה בציניות שלא נורא, אישה כל כך נחמדה ועדינה שמבשלת כל כך טוב כמו אימא שלי לא צריכה להיות גם שקרנית טובה.

פעם הייתי מנסה לחקור ולהתעמק יותר, אבל באמת, מה הטעם? הוא מת כל כך מזמן.

'קונטרה וונדום נון פאסונדום' לא ככה?

מחלקת העיניים התרחבה. פרופסור גוטמן הציע לי לעבוד יותר ימים, וגם ברנטגן הציעו להגדיל לי את המשרה. עבדתי כל יום כולל שישי ושבת, נמצא מחוץ לבית שלוש לילות בשבוע. רוב הזמן ישנתי או עבדתי, וחוץ מהמשפחה לא היו לי חיי חברה, או חיי מין.

ככה טוב לי, שמעת! צעקתי על הזונה שקמה בוקר אחד והתלוננה שנמאס כבר מחלומות על זיונים ומתי נקבל קצת את הדבר האמיתי.

כמה ימים אחר כך חאמיד הזמין אותי למסיבת סילבסטר 2000. איך שהזמן עובר? לא להאמין. סירבתי להזמנה והוא נאנח, לא נעלב, רק התעצב, והלך לדרכו.

למחרת ליאון הופיע, צץ במחלקה בדיוק כשעמדתי לסיים את משמרת הלילה וללכת לשתות קפה לפני התחלת יום עבודה חדש במחלקת העיניים. הוא רזה, ונראה שרירי ושזוף למרות החורף, לבוש על פי האופנה האחרונה - רואים שנינו עשה עליו עבודה טובה.

הבטנו זה בזה, בודקים מה השתנה. "אתה נראה עייף דורי." הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים.

"אני עובד קשה." עניתי, מפנה את מבטי לעבר החלון, בחוץ היה מעונן ונשבה רוח, הים געש והיה ברור שעוד מעט ירד גשם. בפנים הפיץ המזגן חום יבש. עיני צרבו, לא הייתי מגולח ועור פני עקצץ. "אתה נראה נהדר ליאון. רזית. רואים שאתה עובד על הכושר שלך."

הוא הצטחק, "כן, נכון. נינו אוהב שאני… שהוא… אנחנו גרים בתל אביב עכשיו. הוא מלמד שם במכללה, אני מגיע לחיפה רק שלוש פעמים בשבוע. דויד מוסר לך ד"ש." הוא הושיט לי ערמת ניירות. "אני רוצה למכור את הג'יפ. הוא רשום על שמך, אז אם אתה יכול לחתום…"

איזה מכה, חשבתי שהוא רצה לראות אותי. "בטח, רק תראה לי איפה." מיהרתי לשלוף עט, מסתיר את אכזבתי, מקווה שהוא לא מרגיש כלום.

"הייתי בא לבקר אותך עוד קודם, אבל חשבתי… נינו אמר שאתה בטח לא תרצה. נורא רזית דורי, אתה בריא?"

הנהנתי וחתמתי במהירות, מקפיד לא לגעת בידו המושיטה לי את הניירות. לא להאמין שחיינו יחד ארבעה שנים.

ההיא עומדת בגבה אלי, בוכה כמו תינוקת, לבושה בשמלה שחורה פשוטה, בלי איפור, בלי תכשיטים. היא יחפה, נעלמו נעלי העקב הזנותיים האהובים עליה. הלילה אני אחבק אותה חזק חזק ואשיר לה שיר ערש עד שנרדם.

"השכרתי את הבית שלנו." סיפר ליאון, מקפל את הניירות לתוך דפדפת. "משפחה נחמדה. הם הבטיחו לשמור על הגינה שלך."

"זו לא הגינה שלי." עניתי ביובש, "רק טפלתי בה כחלק משכר הדירה שלי."

ליאון נאנח. "חתמת כל כך מהר." הושיט אלי את ידו, "למה לא בדקת על מה אתה חותם?" הוא ניסה ללטף את כתפי ואני התרחקתי ממנו במהירות.

"זה בסדר, אני סומך עליך ליאון."

"ככה חתמת גם על החוזה של משפחה חדשה." הוא נזכר, "אם היית בודק היית מגלה שלא היית צריך להחזיר לי כלום, להפך, אני עוד חייב לך."

בכלל שכחתי מהחוזה הארור ההוא. "אתה לא חייב לי כלום, והחוזה הזה לא שווה שום דבר בלי האהבה שלנו ליאון." עניתי, והתנצלתי בנימוס קר שעלי ללכת כי אני מאוד עסוק.

הוא נאנח אנחה אומללה ומרוסקת, נשמע כמו זקן בודד ולא כמו יאפי מטופח ומאובזר היטב שישן כל לילה עם נינו. בגלל האנחה הזו נעתרתי לבקשתו וליוויתי אותו למעלית. בדרך הוא סיפר לי שנינו הבריא לגמרי ומרגיש נהדר.

"יופי, אני מאוד שמח, אבל בכל זאת ליאון, אל תוותר על קונדומים, איתו או בלעדיו העיקר הבריאות." הפרחתי חוכמה נבזית קטנה.

ליאון הצליח סוף סוף להביט לי בעיניים, פניו היו אפורות מתחת לשיזוף, "אל תדאג לי, אני בסדר. כשאנחנו הולכים למסיבות אני תמיד מקפיד על הגנה." גילה לי, עיניו בורחות ממבטי.

"יש לך מישהו חדש?" שאל ונכנס למעלית.

הנדתי בראשי לאות לא, הדלתות נסגרו והוא נעלם.

את המילניום החדש חגגתי על הספה עם בקבוק וודקה, ובחצות, במקום להתנשק, הקאתי את הנשמה לתוך האסלה.

יומיים אחר כך חאמיד סיפר שהמסיבה של מריו הייתה ממש פגז. נינו וליאון באו מוקפים בחבורת נערים יפי תואר לבושים בתלבושת תואמת, רקדו ובילו כל הלילה, וליאון שתה והסניף כל כך הרבה עד שהתעלף בשירותים.  

בשנת 1999 התחילו הדיבורים על באג אלפיים. כל מיני מומחים קפצו פתאום והתחילו להפחיד אותנו בנבואות זעם על מה שיקרה למחשבים כששנת אלפיים תגיע. קשה היה לי להתרגש מהדיבורים האלו, זה הזכיר את נבואות הזעם על שנת תשמ"ד.

גם ליאון צחק בהתחלה, אבל אחר כך, רק ליתר בטחון, הלך וקנה תוכנה שתגן על המחשבים במשרד שלו.

"רק ליתר בטחון." הסביר לי ונישק אותי על העורף נשיקה רטובה מידי וחזקה מידי, אבל כבר התרגלתי שככה הוא והתחלתי אפילו לחבב את הנשיקות שלו ולצפות להן. היינו יחד כבר ארבע שנים והיחסים שלנו נעשו רגועים מאוד.

שנינו אהבנו כמעט את אותם הדברים והשלמנו זה אצל זה עם הדברים שלא אהבנו. כמעט שלא רבנו יותר.

נכון, היו כמה ויכוחים לא משמעותיים, אבל פתרנו אותם בשקט ובהגיון כמו אנשים מבוגרים. היה לנו סקס טוב ונוח, היו אמון ואינטימיות, היה אושר שקט ונינוח. הייתי משוכנע שתקופת נינו נשארה מאחורי.

ליאון היה שונה מנינו בכל המובנים, ואני אהבתי את ההבדלים האלו, הם עשו לי טוב. נינו היה מבריק, לא צפוי, מדהים ומסעיר, החיים איתו דמו לנסיעה ברכבת שדים.

עם ליאון זה היה אחרת, לא היו יותר בילויים בשעות מטורפות של הלילה, לא זיונים לא צפויים עם זרים שצצו פתאום בשעות משונות ובמקומות מוזרים. הכל היה רגיל, יציב, רגוע, משעמם בצורה נפלאה.

חייתי כמו בורגני ממוצע - חיי מין מסודרים עם בן זוג קבוע, עבודה קבועה עם משכורת שדופקת כל חודש, בית נקי ומטופח, תכנית פנסיה נחמדה – כל הדברים שנינו בז להם. למרבה פליאתי הייתי מרוצה, יותר לא השתכרתי ועננת הדיכאון שרבצה עלי מאז לכתו של נינו התפוגגה כמעט לגמרי. רק בלילות עוד הייתי חולם עליו לפעמים וקם עם ריסים רטובים מדמעות.

בבקרים כאלו הייתי ממהר לשירותים, שוטף את עקבות החלומות על נינו בשפע מים קרים, ומתאמץ לא לזכור על מה חלמתי.

להפתעתי מצאתי נחמה ועונג לא צפויים בעבודת הגננות. כנראה שהרוחניים צודקים, החיבור לטבע וכל זה באמת עוזר.

"אתה לא משתעמם?" היה ליאון חוקר לפעמים בדאגה אחרי ששוב בילינו סוף שבוע רגוע בבית, קוראים עיתונים וספרים, אני עובד בגינה, הוא צופה בספורט, מדברים מעט מאוד, עושים אהבה איטית ונינוחה בשעות אחר הצהרים וקמים רעננים ומלאי מרץ ביום ראשון, מתחילים שוב את השגרה הנעימה, המבורכת, של שבוע עבודה חדש.

"אני אוהב להשתעמם אתך." הייתי משיב ומחבק אותו.

"אנחנו יכולים לצאת למסיבה או פאב, או אולי מסעדה?" הוא היה מנסה לפעמים, ובאמת, מידי פעם הלכנו וגילינו שאנחנו מעדיפים את הבילויים הצנועים והמשפחתיים יותר של פיקניקים וטיולים בשעות הבוקר והצהרים, משאירים את הלילה לצעירים יותר שעדיין חיפשו את אהבת חייהם בין גופות זרים, מודדים פעם את זה ופעם את האחר, ותמיד מתאכזבים, נשארים שבורי לב או שוברים לבבות בעצמם, מסכנים את חייהם ובריאותם בהרפתקאות מיותרות.

כמה טוב שכבר עברתי את השלב הזה בחיי והגעתי אל נמל מבטחים ששמו ליאון, הייתי חושב בסיפוק, ונרדם, צמוד אליו, רגוע כתינוק.

את הסילבסטר של שנת תשעים ותשע חגגנו כרגיל, אצל מריו. מריו שכר האנגר ענק וקישט אותו בצורה מרהיבה, השנה הנושא היה פיות ושדונים וכל המלצרים והמלצריות היו לבושים בהתאם. מזל שהיה חימום אחרת המסכנים היו קופאים מקור. בדרך למסיבה הצצתי שוב ושוב בשעון הבריטלינג החדש והיפה שהעניק לי ליאון ליום הולדתי השלושים וארבעה והשוויתי את מצבי היום למצבי ערב יום הולדתי השלושים. אז הייתי עצוב, עני, בלי עבודה, בלי תקווה, מדוכא ומתגעגע, ואילו היום, ארבע שנים אחר כך, הוצאתי את הראש מהאסלה וישרתי את הגב, עבדתי בעבודה נחמדה, גרתי בבית יפה וחייתי באושר עם גבר נחמד שאהב אותי בכל ליבו.

וגם אתה, מצטחקת בתוכי הזאתי, למרות שבהתחלה התעקשת כמו חמור, בעצם אוהב אותו. נכון, היא מודה בלחש, זה לא הטירוף שהיה עם נינו, אבל האהבה לנינו הכתה בך כמו ברק, שורפת כל מה שבא איתה במגע, והאהבה של ליאון היא כמו שתיל צנוע שמכה שורשים, גדל ומתחזק מיום ליום. אני מסכים והיא מחייכת בתוכי בערמומיות של מאדם מזדקנת - כל אדם שפוי יודע שמוטב לטפח עץ מאשר לחטוף מכת ברק, ומאחר והברק לא מכה פעמיים באותו מקום אתה יכול להירגע ולשבת בשקט היא מסכמת בשלווה. לפעמים אפילו הזונה צודקת אני חושב, ומלטף את ירכו של ליאון, הוא מעיף אלי מבט, מחייך לעצמו ומחזיר את מבטו אל ההגה.

"ליאון, אני יודע שאני לא בן אדם קל, אבל אני מאוד מאושר אתך. הפגישה אתך הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים." השתפכתי, רואה בסיפוק כמה אושר גורמים לי דבריו.

בחצות התנשקנו נשיקה ממושכת מלאת רוך ואהבה ואחר כך הלכנו הביתה, ונרדמנו חבוקים. שבוע אחר כך הברק הכה שנית - נינו חזר.

מכל המקומות בעולם נפגשנו דווקא במחלקת הרנטגן. כמו רוב החולים שהגיעו בלילה הוא הגיע מהמיון. בהתחלה הבטתי בטופס שלו בלי לקרוא את השם.

חשד לדלקת ראות היה כתוב שם בכתב ידו הבלתי קריא של הרופא התורן, ולמעלה, באותיות אדומות קטנות ומסודרות כתבה האחות -HIV  חיובי, אזהרה דיסקרטית בשביל כל עובדי בית החולים שידעו ויזהרו. כבר חלפו הימים בהם היו ניגשים לחולי איידס עם כפפות גומי ומסכות, היום כבר כולנו נבונים יותר, אבל עדיין יש עובדים שמנסים להתחמק מלטפל בחולי איידס.

רוב חולי האיידס מגיעים משום מה בשעות הקטנות של הלילה, השעות בהן אני עובד עבדתי כטכנאי רנטגן. אהבתי את האווירה בבית החולים בלילה, המסדרונות הרחבים והריקים מוארים בניאון קר, אנשים משוטטים כרוחות רפאים, צעדיהם מהדהדים על הרצפות הנקיות. לפעמים הלילות היו רגועים, חסרי אירועים, משעממים אפילו, ופתאום מבול של תאונות ונפגעים. תפקידי היה לעזור לרופאים ולחולים, להרגיע, לדבר רכות עם אנשים כואבים ומבוהלים, לחייך חיוך נעים כשאני מגיש את המעטפה עם הצילום וחוות הדעת של הרנטגנולוג, לאחל בריאות והחלמה לאנשים מודאגים, ולראות את ההבעה המבוהלת על פניהם מפשירה מעט למראה פני הידידותיים. נהניתי להיות ער כל הלילה ובבוקר, כשכולם הולכים לעבודה להתמוטט במיטה, מרגיש אדם טוב ומועיל – כמעט גיבור.

ליאון שנא את העבודה שלי ברנטגן, וניסה הכל כדי לשכנע אותי לוותר עליה, ואפילו הציע שבמקום אבוא לעבוד איתו במשרדו. דחיתי אותו בתקיפות מנומסת. "אני לא מתערב לך בקריירה ליאון, לא מתרגז ששוב אתה נוסע לישיבות בתל אביב, או לפגישות עסקים באירופה." הזכרתי לו בנחת כשהוא התלונן על הלילות הבודדים בבית. "אני אוהב את העבודה שלי, אני טוב בה, אני עוזר לאנשים חולים ופצועים ואני מרוצה מזה. למה אתה לא מבין?"

ליאון רטן בזעף, ביקר את המשכורת הדלה שלי, שלא שווה את המאמץ לדעתו, ולבסוף, אחרי הרבה התפתלויות הצליח להסביר מה באמת הטריד אותו - הוא חשש שאפגוש גבר אחר ואתאהב בו.

התפוצצתי מצחוק, מחבק אותו ומקנטר אותו שבטח יש לו נקיפות מצפון בגלל הבילויים שלו בנסיעות העסקים לחו"ל ובגלל זה הוא חושב שגם אני…

ליאון הסמיק ומחה בתוקף. "אני נאמן לך לחלוטין." הצהיר, כאילו שאי פעם חשבתי אחרת. סיימנו את הויכוח המופרך הזה במיטה והוא השלים עם עבודתי כתורן לילה ברנטגן, מתנחם בכך שאני זמין כל הזמן בנייד.

חאמיד, הסניטר הערבי שמתייחס תמיד ברגישות לחולי איידס הביא לי את התיק של נינו הצביע לכיוון המסדרון לרמוז לי שהותיר שם את החולה ואץ לדרכו. יצאתי למסדרון וקראתי את השם שהופיע בטוש שחור על גבי התיק העבה והמרופט - סימן לחולה ותיק. "אנטואן צ'זארה!" צעקתי בלי להרים את הראש מהתיק שבידי, ואז תפסתי מה אני אומר וסקרתי בבהלה את המסדרון הריק.

"נינו?" לחשתי מבוהל. לא יכול להיות, זה לא הוא, זה בטח אחד אחר באותו שם, לא יכול להיות שנינו שלי יצוץ ככה, עשר שנים אחרי שעזב, ועוד כחולה איידס. אני מדמיין, זה בטח… חריקה מוכרת נשמעה מעבר לפינת המסדרון ואז הוא הופיע, מתגלגל לאיטו על כסא הגלגלים הרעוע של המיון, ראשו מושפל כלפי מטה, כבוחן את מידת ניקיונם של המרצפות הכהות. למרות שראיתי רק את פדחתו שהאפירה ואת רבע הפרופיל היפה שלו, זיהיתי אותו מיד. "נינו!" צעקתי וכרעתי על ברכי לפניו, מניח את ידי על כתפיו, בוחן בדאגה את פניו, משווה במהירות את הזיכרון שנותר לי ממנו למציאות של היום.

הוא רזה מאוד, גם קודם לא היה שמן, אבל עכשיו נעשה ממש שקוף, מין רוחניות מלאכית שרתה על פניו החיוורים, אופיינית מאוד לחולי איידס שעברו משלב הנשא לשלב החולה. עיניו נותרו נהדרות כתמיד, כחולות ירקרקות צלולות וחודרות, והפה היפה, הדק והאכזר, נותר מפתה כשהיה. עצמות הלחיים המגולפות שלו, גבוהות וחדות עוד יותר, השיער עדיין סמיך מאוד, אבל קצוץ ומאפיר, המצח אולי מעט גבוה יותר, ושני קמטים, שפעם הופיעו רק בשעת כעס, נחרטו לתמיד בין הגבות היפיפיות דמויות כנף שחף.

כן, אין ספק, מבוגר מעט יותר, חולה ועייף, אבל עדיין נינו היפה והמכשף שלי.

רגע ארוך הבטנו זה בזה, "דורי הקטן שלי," אמר לבסוף נינו בקול משועשע, רגיל לגמרי, "נעשית ממש גבר לעניין." חייך אלי, ועשר השנים האחרונות נמוגו, ושוב הנחתי את ידי על לחייו, ממסגר את פניו היקרות בכפות ידי, מחליק בעדינות את אגודלי על שפתיו – ככה הייתי מלטף אותו תמיד - אם הוא היה נושך את אצבעי המלטפת את פיו ידעתי שעוד רגע יטיל אותי למיטה ויכבוש אותי תחת גופו הדק והבהיר.

הפעם הוא רק הביט בי, חסר מבע, ופיו נותר קפוץ בחזקה, מסרב להיעתר לאצבעי המפצירה, אולי שכח? שמתי לב שהיו יותר קמטים סביב עיניו, ופניו היו חמות מידי בכפות ידי.

"נינו שלי," אמרתי חרש, מתאפק לעצור את הדמעות שצצו פתאום בעיני. ואז, בצורה מאוד לא מקצועית, עשיתי דבר המנוגד לכל כללי האתיקה הרפואית, וההיגיון הפשוט, ונישקתי את פיו, מחדיר את לשוני בין שפתיו, נלחץ אליו בכל כוחי.

עשיתי זאת למרות הכתובת האדומה שהופיעה על התיק שלו, למרות שהוא היה חולה ואני פרסונל, למרות שהוא ישב בכסא גלגלים ואני הייתי בריא. זכרתי הכל, כלום לא נשמט מזיכרוני, ובכל זאת נישקתי אותו.

הוא הדף אותי מעליו. "תפסיק עם זה מיד." נזף בי בכעס וטלטל מעט את כתפי.

ילד בן עשר היה מפעיל יותר כוח, הוא היה חולה וחלש והיה לו חום. לפתי בעדינות את פרק ידו ומששתי את הדופק שלו שהיה מהיר מדי. "לדעתי יש לך קצת חום." אמרתי, "איך אתה מרגיש?" שאלתי כאילו לא נישקתי אותו רק הרגע.

"אני גוסס מאיידס." ענה בפשטות, מביט לי ישר בעיניים, "אל תנשק אותי יותר טמבל, ואל תבכה." הוסיף בזעף, "כל אחד מת פעם ועכשיו תורי."

הוא שב והתיישב בכיסאו החורק, "תתנהג יפה דורי." הזהיר אותי, כמו שהיה עושה תמיד לפני שהיינו נכנסים לעוד אחת מאותן מסיבות שהיו בעצם אורגיות פרועות שבהן היה עלי לציית לדבריו ולהניח לזרים לגעת בי, לחדור אלי, לרגש אותי, בעוד אני רואה זרים אחרים נוגעים בו, גורמים לו עונג.

היה עלי לראות הכל ולהמשיך לחייך ולהתנהג יפה, בעוד שכל מה שרציתי היה לחטוף אותו משם ולברוח. אף פעם לא עשיתי מה שבאמת רציתי במסיבות ההן, תמיד התנהגתי יפה - השתכרתי, סיממתי את עצמי, צחקתי, נישקתי, חיבקתי, הזדיינתי, והתעלמתי מהבכי שצבט לי בפנים - לא חשוב כמה שתיתי וכמה עישנתי, תמיד היה בפנים ילד אומלל שביקש ללכת עם נינו הביתה, להתכרבל במיטה ולישון רק איתו, בלי אף אחד אחר.

גלגלתי אותו עד לפתח חדר ההלבשה ופתחתי את הדלת. "בוא, אני אעזור לך להתפשט," אמרתי והכנסתי אותו פנימה.

החדר היה קטן ולבן, מואר באור ניאון חריף. היה שם רק ספסל עץ קטן ומתלה מתכת פשוט מוברג לקיר.

"מספיק שתוריד רק סוודר וחולצה," אמרתי ופתחתי את הרוכסן של הסוודר האפור שלו. מתחת לבש חולצת פלנל משובצת באדום וירוק, רחבה מידי ודהויה מכביסות. פעם הוא היה מעדיף למות ולא ללבוש בגדים כל כך סרי טעם, חשבתי בעצב, ופרפתי את הכפתורים.

הוא הניח לי להפשיט אותו כאילו היה ילד חסר אונים, מקפיד להביט אי שם מעבר לכתפי, מתחמק מעיני שביקשו לשווא את עיניו. תליתי את בגדיו על המתלה ופשטתי מעליו בזהירות את הגופייה המרופטת - עורו היה חיוור מידי, שקוף כל כך עד שראיתי את הורידים הכחולים על גופו הצנום. כל שריריו הדקים והחזקים נעלמו, צנום כשלד עמד לפני, מכנסיו רפויים ואחוזים בחגורה בלויה שאיכותה הטובה עדיין ניכרת בה.

לפחות הבגדים שלו נקיים חשבתי, תולה גם את הגופייה על הקולב. מין זמזום מוזר היה בראשי, הרגשתי כאילו אני בוער כולי, אבל ידי היו קפואות. עכשיו, כשהיה ערום למחצה, גם אני לא רציתי להביט בפניו, לא רציתי לבייש אותו יותר מהנחוץ. 

"כפי שאתה רואה אבדתי קצת משקל בזמן האחרון." אמר בקול מבודח ואיום, כאילו מחלתו היא רק עניין של מה בכך שאין טעם להתרגש ממנו יתר על המידה.

הנהנתי בלי מילים, מבחין בזעזוע שדמעות זולגות על לחיי. גופי הבין עוד לפני שאם אנסה לדבר תתפרץ ממני יללה נוראית, והרי הבטחתי להתנהג יפה.

"דורי, חמוד שלי," אמר ברוך והרים את סנטרי באצבע דקה ומטופחת. ידיו נותרו עדיין הידיים היפות ביותר בעולם. הבטתי בפניו, פני מלאך שנפל ממרומים, ושוב עשיתי את זה, התעלמתי מכל ההוראות, שלחתי לכל הרוחות את כללי הזהירות וחיבקתי אותו, מצמיד את הגוף הדקיק אל חזי, מחליק בידי על הצלעות הבולטות, מנשק את הכתפיים והצוואר המוכרים והאהובים כל כך, מרטיב אותן בדמעות רותחות. הוא ליטף אותי ברוך, מחכך את מצחו בכתפי, אומר לי מילים רכות באיטלקית וברומנית, נוהג בי כבילד עצוב, מנחם אותי כאילו אני החולה.

"אני כל כך מצטער דורי," לחש, "אני מבקש סליחה, אתה סולח לי?"

"בטח." הופתעתי, "על מה?"

"שעזבתי, שלא התקשרתי, שלא חזרתי לקחת אותך. וגם על כל מה שקרה בתל אביב. הבילויים והמסיבות … אתה זוכר את המסיבות?"

הנהנתי, מוחה את דמעותיי בשרוול. "לא הייתי צריך לקחת אותך, לא אהבת את המסיבות הללו." הוא חייך, "תמיד היית כל כך שקט וטוב, אבל ידעתי שלא רצית להיות שם."

אז הוא כן ידע ובכל זאת… לא חשוב, עזוב את זה עכשיו, עברו עשר שנים מאז והוא חולה כל כך, עזוב את זה דורי. לחשה הזאתי, מנסה להפסיק לבכות ולא מצליחה – נשים, אתם יודעים.

"איך חלית?" שאלתי. הוא נאנח ליטף את לחיי ושתק. מגעו בפני היה עדין כל כך, זהיר כל כך, ומיד משך בבהלה את ידו ושילב את זרועותיו על חזהו.

"בוא נעשה את הצילום הזה." אמרתי ודחפתי אותו בעדינות מחדר ההלבשה לחדר הרנטגן. צילמתי אותו בזריזות, מניח לאישיות המקצועית שלי להשתלט על המצב, מסרב לחשוב את מי אני מצלם ומה עלול להתגלות בצילום.

בזמן שהוא התלבש לקחתי את הקסטות לחדר הפיתוח. נאבק בבהלה הפתאומית שתקפה אותי ברגע שהוא נעלם מעיני דחפתי במהירות את הצילומים למכונת הפיתוח, ובלי להמתין שיצאו מהצד השני חזרתי אליו במהירות, שם לב שאני רץ את המרחק הקצר בין חדר הפיתוח  לחדר ההלבשה, חושש מתקלה או מאסון נורא שיקרו אם אסיר ממנו את עיני לרגע.

לרווחתי הוא היה איפה שהשארתי אותו, יושב על הספסל בחדר ההלבשה, נאבק בכפתורי החולצה. "בוא, אני אעזור לך." אמרתי ומיהרתי להלביש לו את החולצה והסוודר. היה חם בבית החולים, החימום עבד בלי הפסקה כל החורף, אבל הוא רעד מקור. הייתי בטוח שיש לו דלקת ראות וכמובן שצדקתי.

הושבתי אותו על הכסא שלו במסדרון ורצתי להביא את הצילומים. בדרך בדקתי אותם ומיד ראיתי את הקו העדין של הנוזל מתחת לפסגות הריאות – דלקת ריאות כפולה.

לא רציתי להניח לנינו להמתין לבד לאבחנה, בזמן שהרנטגנולוג עבד על הצילומים ישבתי לצידו ועדכנתי אותו במה שקרה בחיי בשנים שהוא נעדר מהם.

"אז אתה בסדר, יש לך בית ועבודה ובן זוג. אתה מסודר." סיכם נינו את חיי במשפט אחד קצר.

"כן. בעצם זה נכון. יש לי חיים טובים." הסכמתי, שואל את עצמי למה אני לא מרגיש אפילו שמץ של שביעות רצון מהתיאור המדויק הזה של חיי.

"אז מה הבעיה דורי?" שאל והניח יד דקיקה ולוהטת על פרק ידי.

הזאתי השתגעה לי בפנים מרוב בהלה - לא טוב דורי, תשתוק, אל תמשיך בכיוון הזה. הוא חולה מידי. למה הוא צריך לדעת על החלומות שלך, על איך נשארת עם הראש באסלה במשך שנים אחרי שהוא עזב? יש לו די צרות משלו. אני יודע, אל תדאגי. טיפשה.

"אין שום בעיה, הכל טוב נינו." הצהרתי בעליצות. שלפתי חיוך, מדביק אותו בכוח לפרצופי. "הכל בסדר. באמת." הנחתי את כפי על כף ידו ולחצתי אותה בעדינות.

"טוב לראות אותך נינו, נורא התגעגעתי." אמרתי בפשטות.

הוא נאנח ומשך את ידו ושוב שילב את זרועותיו על חזהו. "צריך להיזהר דורי." לחש בעצב. עכשיו הוא נזכר להזהיר אותי, איפה הוא היה לפני עשר שנים? רגע, בעצם הוא הזהיר אותי כבר אז, אני זה שלא רצה לשמוע.

נו, ומה עוד חדש? 

עזבתי את הבעיות שלי ובפעולת הסחה מזהירה הצפתי אותו בשאלות – "מי מטפל בך? איפה אתה גר? יש לך ביטוח רפואי? עם מי אתה חי? איך הגעת לבית החולים?"

"אני חי לבד ילד." הצטחק נינו, "שכרתי דירה ישנה ברחוב מסדה ואני מתכוון לחיות שם עד שלא אוכל יותר ואלך להוספיס. אני לא רוצה להתאשפז עד שלא תהיה לי ברירה אחרת, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית."

רעיון פרוע החל מתגבש במוחי, מטורף לגמרי, אבל … נינו תמיד עורר אצלי את הצד הזה. "נינו, אם אתה חי לבד," התחלתי, ואז חאמיד הופיע ואני השתתקתי.

"באתי לקחת את מר אה … " הוא הביט ברשימה שלו, מתלבט איך לבטא כהלכה את השם הזר.

"שמו אנטואן צ'זארה." אמרתי "ולדעתי יש לו דלקת ראות. בוא נבדוק את התשובה." בלי היסוס פתחתי את המעטפה החומה הגדולה של הצילומים והוצאתי את התשובה של הרנטגנולוג. חאמיד הרים את גבותיו בפליאה לעומתי – התנהגותי לא הייתה מקובלת ואולי גם לא חוקית - התעלמתי ממנו וקראתי את הכתוב במכתב - דלקת ריאות כמובן.

החזרתי את המעטפה לנינו ובקשתי שלא ילך לפני שיודיע לי איפה הוא מתאשפז.

"הם יכולים להכריח אותי להישאר בבית חולים?" שאל נינו, מביט בי בדאגה.

"לא, אבל אני מבקש שתקשיב לעצה של הרופאים נינו." הפצרתי, כורע על ברכי לפניו. זרועותיו נותרו שלובות על חזהו ומבטו סירב לפגוש את שלי.

שוב היה עלי לכבוש את דמעותיי. למה הוא מתנהג ככה? הוא לא רואה שאני רוצה לעזור לו? הבטתי בחאמיד שפניו הביעו רחמים על נינו והשתתפות בצערי.

"בפנימית אין מקום. בטח יעבירו אותו להוספיס." ניבא ממרומי ניסיונו, "כמה זמן אתם מכירים?" חקר בסקרנות.

"היינו יחד ארבע שנים. אחר כך נסעתי לאמריקה. חזרתי רק לפני חודש כדי למות בין היהודים." אמר נינו, ובלי לרחם עלי פרץ בצחוק, לא מבין כלל שכרגע הוא הוציא אותי מהארון.

"אתה מבין חאמיד, לא היה לי נאה לחיות עם היהודים, אבל החלטתי שבשביל למות אצלם הם מספיק טובים." הסביר בנימה אירונית משועשעת.

החלפתי מבט עם חאמיד שלא נראה נרעש כלל מהבשורה שאני הומו, ובשתיקה חזרתי לחדר הרנטגן, מניח את נינו בידיו הנאמנות של  חאמיד.

הוא חזר אחרי רבע שעה לספר לי שהוחלט לאשפז את נינו למשך הלילה במיון. "מחר, אם הוא יסכים ואם יהיה מקום, יאשפזו אותו בהוספיס של חולי האיידס."

"יפה מצדך שאתה לא אומר כלום." ציינתי בקול שקט, מתבייש להביט בפניו.

הוא משך בכתפיו בשוויון נפש. "גם אני הומו," אמר בנחת, "ועוד ביום הראשון שראיתי אותך הגיי ראדר שלי השמיע אזעקה, אבל הבנתי שאתה בארון אז שתקתי." הוא חייך אלי חיוך קונדסי שהאיר את פניו העגלגלים.

"גם אני יצאתי מהארון רק אחרי שהתאהבתי. אני חי עם החבר שלי כבר שנתיים." בישר לי בגאווה. כמה טבעי ורגוע הוא נשמע, כאילו לחיות עם גבר זה הדבר הכי נורמאלי בעולם. חבל שלא כולם כמוהו.

הודיתי לו בחום. לחצנו ידיים והוא חזר לעבודתו, משאיר אותי להמשיך בעבודתי. כל דקת פנאי רצתי למיון לראות מה שלום נינו. הוא ישן שינה לא רגועה, מחובר לאינפוזיה של סיילין ואנטיביוטיקה, נראה קטן וחיוור בפיג'מה הכחולה של בית החולים. על הגיליון שלו הייתה הפניה להוספיס של חולי איידס, או לחילופין לבית החולים האיטלקי - מקומם של הטרמינלים חסרי התקווה.

"למה אתם שולחים אותו מכאן?" תקפתי את דוקטור ישי, התורן העייף של המיון.

הוא נאנח, "כי הפנימית מלאה והוא חולה איידס." אמר, כאילו זה הסבר מספיק. "חבר שלך?" שאל, ונשען על המשקוף, חונק פיהוק.

"כן." אמרתי בקול, "הוא חבר טוב שלי, וכן, אם זה מה שמטריד אותך, גם אני הומו. ואין לי איידס. אני חי עם אותו גבר כבר כמה שנים ולא מזיין מהצד." עכשיו כבר צעקתי ממש חזק, מושך מבטים משתאים מכל עבר.

דוקטור ישי, צעיר שמנמן ופיקח, נאנח. "ואני לא מזיין בכלל." אמר בעצב וטפח על כתפי, "ודרך אגב, כל הכבוד על היציאה הדרמטית מהארון." הפטיר בחיוך ופנה לדרכו, אדיש לגמרי להתרגשותי.

השתרכתי חזרה לרנטגן, מלווה במבטים של האחיות. המיון הוא צומת מרכזית בבית החולים ועד מחר בבוקר כולם כבר ידעו שאני הומו.

אף אחת לא אמרה כלום, אבל המבטים שלהן דקרו לי בגב. שעה אחר כך מינה, האחות הכי נחמדה במיון, תפסה אותי יושב לצידו של נינו ומביט בו והניחה יד קלילה על כתפי, "תמיד הרגשנו שבנות לא מעניינות אותך," רחשה בקול שקט, "לא באמת הופתענו. והחבר שלך…  דוקטור ישי צודק, עדיף שיתאשפז בהוספיס."

"ואם אני לא רוצה?" הפתיע נינו, עיניו עדיין עצומות, "ואם אני מעדיף לחזור הביתה?"

"אתה לא יכול." חתכה מינה בקול תקיף, "במצבך אתה צריך מישהו שיטפל בך."

היא קמה והלכה, מותירה אותי עם נינו שפקח עיניים והביט בי בחיוך קל. "לא ידעתי שהיית בארון עד עכשיו." לא התנצלות הייתה בקולו אלא לעג.

משכתי בכתפי, "זה בסדר, מסתבר שכולם ידעו. איך זה שאין לך אף אחד שיטפל בך?"

הוא צחק. "תפסת מרובה לא תפסת." אמר ועצם שוב את עיניו.

"מרוב חברים נשארת לבד." פירשתי את דבריו. הוא הניד לאות הן ומשך את השמיכה הדקה עד מעל לראשו. "אל תדאג לי, לך לעבוד, אני לא הולך לשום מקום."

ליטפתי את פניו וחזרתי לרנטגן. סוף סוף הגיע הבוקר והמשמרת שלי נגמרה. ביום שישי בשבע בבוקר העברתי בזריזות את המשמרת לתורניות היום ודהרתי חזרה למיון. נינו כבר היה לבוש בבגדיו ונאבק עם המעיל שלו, ששרוולו התחמק מזרועו המגששת. תנועותיו שפעם היו כל כך חינניות וקלילות נעשו כבדות ומגושמות כאילו היה שתוי או מסטול. מיהרתי לתפוס את השרוול הסרבן ולכוון את זרועו של נינו לתוכו.

"לאן אתה הולך?" נזפתי בו בעדינות וכרכתי את ידי על מותניו.

הוא התנער ממני בחיפזון, "רוצה הביתה." אמר בזעף.

דוקטור ישי הציץ מעבר לוילון שהקיף את מיטתו. "הוא מסרב להתאשפז." מסר לי, כאילו אני המבוגר האחראי ונינו הוא ילד קטן או זקן חרש וסנילי.

נינו הזעיף את פרצופו, הוא שנא את היחס הזה כלפיו. "אני אדם מבוגר דוקטור וזכותי להחליט על גורלי." אמר בקול צלול, והמבטא הזר שלו מתנגן בחדות מכל הברה.

"נינו בבקשה," התחננתי, "אני אקח אותך להוספיס ואשאר אתך כל הזמן. אתה צריך לקבל עוד שלוש מנות אנטיביוטיקה לפחות. נכון דוקטור?"

דוקטור ישי משך בכתפיו. "הוא יכול לקבל אנטיביוטיקה גם פר אוס (דרך הפה)." הפטיר ונתן לי חבילת מרשמים, "תדאג שהוא לא יישאר לבד, שיאכל וישתה בצורה סדירה ושיבוא למעקב בשבוע הבא." הורה בקול מקצועי, מביט בי ולא בנינו, והסתלק.

החלפתי מבט חטוף עם נינו שמיהר להסב ממני את מבטו. אז ככה זה להיות חולה איידס - להיחשב למת מהלך שאפילו הרופא לא רוצה לדבר איתו, להפסיק להיות אדם אמיתי עם עבר ועתיד אלא להפוך לגוויה נושמת שתופסת מקום מיותר - כמה נורא שזה קרה דווקא לנינו היפה והגאה בכיתי בתוכי, והסבתי את עיני ממנו כדי שלא יוכל לקרוא את רגשותיי. הלוואי וליאון היה כאן כדי לחבק אותי ולנחם אותי חשבתי פתאום, קולט שזו הפעם הראשונה מאז שראיתי את נינו שנזכרתי בליאון.

הסעתי את נינו לדירתו בג'יפ שלי, שואל את עצמי איך ליאון ירגיש אם לא אשוב הביתה עד שמונה בבוקר. בדרך כלל הוא לא עבד בימי שישי שאותם הקדשנו לבילוי משותף, אולי יותר מאוחר אתקשר אליו, אבל לא עכשיו, עוד לא, אני עדיין לא בטוח מה להגיד לו.

הדירה ברחוב מסדה הייתה קטנה מאוד ומלוכלכת מאוד. דירת שני חדרים מוזנחת, חסרת אור ואויר בקומה העליונה בבלוק ישן מתקופת המנדט שהיה דחוק בין עוד כמה בלוקים ישנים ומרופטים. המקרר היה ריק, החלונות סגורים, לא היה חימום והאוויר הסריח מעוני עתיק וחסר תקווה. רציתי לצאת עוד לפני שגמרתי להיכנס. לכל הרוחות, אפילו פנלים לא היו שם, רק פס צבע שמן מטונף מרוח לאורך הקיר – גם ג'וק בעל טיפת כבוד עצמי היה מסתלק משם בבוז.

"יש לך כסף?" שאלתי בדאגה. הוא משך בכתפיו והטיל את עצמו על המיטה הצרה – מיטת סוכנות חלודה שלא הייתה מוצעת בסדינים אלא מכוסה בשמיכה צבאית מאובקת. גם שאר הרהיטים היו ישנים, מאובקים ומרוטים. זה היה מקום איום, גם אדם בריא היה מקבל דלקת ראות בדירה הזו.

"נינו אתה חייב לצאת מכאן, לנשום אויר נקי, לאכול טוב, לקבל טיפול. בוא נלך להוספיס." בקשתי והתיישבתי לצידו, נוגע במצחו, חומו שוב עלה. הוא ניסה לענות אבל השתעל ונחנק, כובש את פניו בכרית דקה ומרופטת.

"לך תקנה לי בבקשה תרופות ותסתלק מכאן." אמר בקול חנוק, "לך בבקשה, החבר שלך בטח דואג, לא הודעת לו לאן נעלמת."

בעיתוי מופלא הנייד שלי השמיע קול, ליאון היה על הקו. "איפה אתה דורי?" התפלא.

"אני עם חבר חולה שמסרב להתאשפז. יש לו דלקת ראות." הסברתי, "אני צריך לטפל בו ליאון."

"מתי תחזור? מי החבר הזה? אין לו מי שיטפל בו?" הציף אותי קולו, מושך אותי חזרה לחיים השלווים והנורמאלים שנסוגו מאחורי הקלעים ברגע שנינו חזר.

"ליאון זה… זה מסובך קצת…" התפתלתי. אני בדירה שלו. אני לא יכול לעזוב אותו ככה."

ליאון החל להביע את פליאתו באזני, מודאג נוכח שתיקתי, ואז נינו הדהים אותי כשהסתובב ופשוט חטף את הנייד מכפי. "הלו ליאון." אמר בקול נמרץ, "מדבר אנטואן צ'זארה. אני חולה איידס, יש לי דלקת ראות, אני חי בדירה קרה ומטונפת והילד מסרב להסתלק כי פעם היינו יחד. אולי הוא סיפר לך עלי? פעם קראו לי נינו."

ליאון ענה מה שענה, ונינו הקשיב רוב קשב וחייך, נראה לרגע כמעט כמו פעם. "אין צורך בקונדומים ליאון. אני כבר גמרתי את מכסת הזיונים שלי בחיים." אמר משועשע, "בוא, קח את הילד, אין לי מספיק כוח להיפטר ממנו בעצמי," ושוב אחז בו שיעול.

לקחתי ממנו את המכשיר, "ליאון אני מצטער," אמרתי בשקט, "אני לא יכול לעזוב אותו. הוא לגמרי לבד ואין לו עוד הרבה זמן, אני חייב להיות איתו, אני מבקש שתסלח לי."

שתיקה ארוכה השתררה ואז ליאון נאנח אנחה ארוכה ושאל מה בדיוק הכתובת של הדירה. "חכה לי שם." אמר בקול עייף, "אני בא במונית."

רצתי לבית מרקחת וקניתי את התרופות, וכשליאון הגיע הייתי שקוע באריזת בגדיו של נינו. הוא שכב עצום עיניים, רועד קצת מתחת לשמיכה הדקה מידי, משתעל מידי פעם, מתעלם ממני.

ליאון סקר את הדירה במבט אחד מהיר, ואחר הביט בסקרנות במזוודה עם מעט הבגדים הדלים שארזתי - קצת לבנים, שתי פיג'מות, חלוק, נרתיק כלי רחצה, כמה חולצות טריקו שני ג'ינס וטרנינג ירוק ובלוי. הכל היה נקי אבל מהוה. בכלל לא מתאים לנינו שהקפיד להדר בלבושו. "איפה הוא?" לחש, מביט סביבו בעצבנות.

"שוכב בחדר השינה. הוא חולה מאוד ליאון, אני לא יכול…" ניסיתי להסביר, כובש את רצוני להתחבא בין זרועותיו המנחמות.

ליאון הניד בראשו, "הבנתי, אסור לו להישאר לבד, בטח שלא כאן. ניקח אותו הביתה ונטפל בו."

"אתה בטוח ליאון?" הבטתי בו מודאג, "הוא חולה איידס ואני… אנחנו, אני…"

"אתה אוהב אותו, אף פעם לא הפסקת לאהוב אותו." פסק ליאון בביטחון.

הנדתי לאות הן ושוב זלגו הדמעות מעיני. בלי לחשוב על מעשי נפלתי בזרועותיו של ליאון שחיבק אותי בנוקשות כאילו הייתי זר שהתנפל עליו פתאום.

"סליחה ליאון." התנצלתי באומללות. "היית כל כך טוב אלי, אבל אני ונינו... אנחנו…" לא ידעתי מה עוד להגיד והשתתקתי.

האם יש בכלל אנחנו ביני לבין נינו שמתכווץ כל פעם שאני מנסה לגעת בו? למה אני עושה שטויות כאלו? מה יקרה לחיים שלי עכשיו?

ליאון ליטף את כתפי. "אני מבין." אמר בפשטות, "בוא ניקח אותו הביתה."

"אתה לא חייב ליאון, הוא הבעיה שלי לא שלך. אני יכול לקחת אותו להוספיס."   

"תזרוק אותו להוספיס ותלך?" שאל והגיש לי ממחטת נייר.

"לא, בטח שלא. אני אשאר אתו. אני חייב להיות איתו." הסברתי.

ליאון הניד בראשו בלי שום פליאה. "אני מבין." חזר ואמר ביובש ופתח את דלת חדר השינה, מביט בנינו שנרדם בינתיים וישן, מכורבל מתחת לשמיכה ורק חצי מפניו מציץ החוצה.

"קח אותו ונלך." חזר ואמר.

כרעתי על ברכי וליטפתי את כתפו, "בוא נינו, הולכים הביתה." טלטלתי אותו בעדינות.

הוא התיישב והביט בליאון במבט בוחן ואז נעמד והושיט לו את ידו ללחיצה. ליאון לחץ את ידו ממושכות מביט מהורהר בפניו. עומד בין שני הגברים המבוגרים ממני שבחנו זה את זה חשתי כילד קטן.

"אני רוצה להזכיר לך אדוני שאני חולה באיידס." אמר נינו בהדרת כבוד.

"אני יודע." אמר ליאון בנחת "ולמרות זאת אני מקווה שתקבל את הזמנתי ותבוא לגור אצלנו."

"אני אשמח מאוד ליאון. תודה לך." אמר נינו בענווה, מחייך אליו, מתעלם ממני.

שעה אחר כך כבר היה נינו רחוץ ומגולח ולבוש בפיג'מה הכי חמה שלי ושוכב לבטח במיטה בחדר השינה הקטן, אחרי שלקח את התרופות שלו ואפילו שתה מעט תה ממותק בדבש. ישבתי לצידו מנסה לשכנע אותו לאכול משהו, אבל הוא סירב בנימוס, מבטיח לי שאולי אחר כך בצהרים... לחץ את זרועי ושוב נרדם.

הבטתי בו עוד קצת, הטבתי את השמיכה שציפיתי למענו בסט הפלנל החביב עלי - הכחול עם הציורים של כבשים לבנות – ויצאתי חרש מהחדר.

ליאון ישב במטבח, מרפקיו נשענים על השולחן ובהה באוויר. התיישבתי מולו ושתקתי.

"איך הוא נדבק לדעתך?" שאל ליאון אחרי שתיקה ארוכה.

משכתי בכתפי, "לא יודע. הוא תמיד היה פרוע מאוד, אהב סקס עם זרים, אהב אורגיות, רץ ממסיבה למסיבה, אבל היה זהיר מאוד. השתמש בקונדומים, אולי הייתה תקלה? אולי קונדום נקרע? לא יודע. מה זה חשוב? הוא חולה והוא עומד למות."

הדמעות שוב זלגו בלי שליטה.

"כולנו עומדים למות. חלק מאתנו יותר מוקדם מאחרים." היגג ליאון. זה לא ניחם אותי, המשכתי לבכות וניסיתי שוב להודות לו על טוב ליבו.

"זה גם הבית שלך." אמר ליאון בעדינות, "ברור שאתה צריך לעזור לחבר שלך. גם אני הייתי עושה אותו דבר. אני רק רוצה לדעת דבר אחד דורי, אם הוא היה בריא אז…"

מחיתי את דמעותיי, "אם הוא היה בריא הוא לא היה חוזר לארץ. הוא לא רצה לחיות כאן. הוא בא למות בין יהודים ליאון, אבל הוא לא מוכן לחיות איתם. וגם אם הוא כן היה חוזר הוא לא היה צריך אותי. הוא לא היה נוגע בי, הוא לא אוהב אותי, לא כמו שאתה אוהב. אני והוא, זה בכלל לא היה אותו דבר… לא היינו ממש זוג, הוא תמיד היה לבד ועכשיו הוא ימות לבד."

"לא. הוא לא. יש לו אותך." ניחם אותי ליאון, "וגם אני אעזור לך." הבטיח.

"למה ליאון? למה אתה עושה את זה?" הטלתי את עצמי עליו, משתוקק לחוש את חמימותו הדובית השעירה.

"מאהבה, הכל מאהבה." ליאון גיחך בעצב ולקח אותי למיטה. "לך לישון דורי, אתה הרוס."

נצמדתי אליו. "אל תלך," בקשתי, "תחבק אותי. כל כך עצוב לי."

הוא נשכב לצידי וחיבק אותי, מערסל אותי בזרועותיו עד ששקעתי בשינה.

אחר כך, כשחשבתי על כל מה שקרה וניסיתי להבין מתי הכל התחיל להסתבך, הגעתי למסקנה שזה התחיל ביום בו הוא קינא לי. בזמנו בכלל לא שמתי לב שאני גולש לאט לאט ליחסים שנשבעתי להתרחק מהם. זה לא היה אמור להיות ככה, חשבתי שיש לנו הסכם ברור, אני נותן את גופי ומה שנשאר מנעורי ומקבל בתמורה מגורים בבית יפה, רכב, ושפע של אוכל. הרגשתי נוח עם הסידור הזה ולא באתי בטענות לאיש. מי שהתחיל לסבך הכל היה ליאון שפתאום קפץ ואמר שהוא אוהב אותי. אולי הייתי צריך לדבר איתו גלויות ולא לצפות שנבין אחד את השני בלי מילים, אבל בשבילי אז, לבוא ולהגיד מה אני חושב וצריך היה קשה נורא – חסרון שאני נאבק בו עד היום.

את יום ההולדת השלושים שלי חגגנו בצניעות רבה. ליאון הביא עוגת שוקולד, ונתן לי את הניירות לג'יפ שהועבר על שמי. היה ויכוח קצר וענייני על הוצאות הרכב, אני חשבתי שהכל צריך להיות על חשבוני מעכשיו וליאון רצה שאמשיך לקנות דלק בכרטיס האשראי שלו. התפשרנו על זה שהוא ישלם ביטוח וטסט בשנה הראשונה והדלק יהיה על חשבוני.

ככה נראו כל הויכוחים הכספיים שלנו, הוא מנסה לשלם עלי ואני מודה בנימוס ולא מסכים. חשתי שאם הוא יחשוד שאני מעוניין בכספו יותר מאשר בו הוא יבוז לי, ונורא רציתי שהוא יכבד אותי. לא היו לי שום אשליות על אהבה אבל כיבדתי אותו ורציתי שהוא יכבד אותי באותו אופן, ובכך מבחינתי היה די.

אכלנו את העוגה המצוינת והלכנו למיטה לחגוג את המאורע המשמח. נרדמנו עייפים אך מרוצים. יומיים אחר כך רבין נרצח. זה היה ערב חורפי ואנחנו שכבנו במיטה, מתבוננים בכתבה על עצרת השלום, מחייכים למראה רבין ששר על הבמה את שיר השלום, ופתאום יריות וצעקות וכמה דקות אחר כך מודיעים שרבין מת.

"עכשיו אתה בטח מצטער שלא נסענו לתל אביב כמו שהצעתי." אמר ליאון, מחליף ערוצים בתזזית וממשיך לראות בכל ערוץ את אותו הדבר.

בשבוע שעבר הוא הציע שניסע להשתתף בעצרת, ורק אז התברר לי שיש לו דעה פוליטית מוצקה ושהוא מה שקוראים מהשמאל. בעצם גם אני חושב שאני בצד השמאלי, אבל לליאון אמרתי שאין לי דעות פוליטיות, שאני מבין את כולם ולא מזדהה עם אף אחד, ושאני שונא עצרות מכל סוג צבע ומין. ליאון ליטף אותי במבט מודאג ושאל אם אני לא מתגעגע לחיות שוב בעיר, ואם אני לא משתעמם בלי מסיבות ופאבים ובילויים.

"לא תודה. היה לי מספיק ודי מתל אביב ומהבילויים שלה." נפלטה לי תשובה שחריפותה הפתיעה את שנינו, "זה שוק בשר ליאון. אם אתה מעוניין לך בלעדי ושיהיה לך לבריאות, אני לא קנאי, וכבר היו דברים מעולם, רק אל תבקש ממני להשתתף, אני, את השלב הזה בחיים, השארתי מאחורי."

ליאון שתק ובחן את פני בעיון. "ככה זה היה עם נינו?" שאל ברוך וניסה לגעת בלחיי במעין ליטוף.

"תעביר הילוך ותן גז ליאון." סיננתי בקשיחות, מסיט את ידו מפני. הייתי מעדיף אגרוף ישר בפנים במקום הרחמים שהסתמנו על פניו הטובים.

הוא נאנח והניח לנושא, אבל זה לא עזר. ההתעקשות שלי להתחפש לאיש ללא עבר הבליטה עוד יותר את העובדה שיש לי מה להסתיר, וזה שליאון הלך סביבי על בהונות כדי לא להכאיב לי רק הרגיזה אותי עוד יותר. פיל לבן עמד באמצע הסלון שלנו ולמרות שהתאמצנו להתעלם ממנו הוא עדיין היה שם.

ליאון לעומתי היה הרבה יותר גלוי וסיפר לי בלי בעיות על החיים שלו. הוא דיבר גלויות על הפחד והתיעוב שחש כלפי עצמו בגלל המשיכה הלא מרוסנת שלו לגברים, משיכה שבארץ כל כך מצ'ואיסטית כמו ארגנטינה הייתה אסון נורא וסוד מביש. על הנישואים בגיל צעיר מידי כניסיון נואש להלחם בנטיות שלו, ועל הגעגועים לשלושת הילדים שלו, שאולי כעת הם די מבוגרים להבין.

הוא סיפר בכנות מביכה על הגירושים המכוערים שבגללם נשלח אחר כבוד לארץ כדי לנהל את המשרד של העסק המשפחתי שעסק ביבוא מדרום אמריקה. "אולי הם חשבו שהאוויר של ארץ הקודש ירפא אותי." אמר בגיחוך מריר, "אנחנו מייבאים בעיקר בשר בקר, אבל גם דברים אחרים שקשורים לתעשיית המזון." סיפר בקול משועמם שהבהיר לי שאין לו שום חשק לדון בענייני עבודה כשהוא יכול להעסיק את פיו בדברים הרבה יותר מרתקים ומגרים, כמו הזין שלי למשל.

ליאון הודה בגילוי לב שאחרי שגמר להתרגש מהעיניים שלי הוא העביר את תשומת ליבו אל הזין שלי ומהמקלחת הראשונה שעשיתי אצלו גמלה בליבו ההחלטה להכניס אותי למיטה.

אחרי חצי שעה בערך של מעבר בין ערוץ לערוץ תוך האזנה לרדיו הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אימא, לחוצה ועצבנית עד כדי כך שהעברית שלה התבלבלה לגמרי, ומזל שאני עניתי ולא ליאון שבטח היה חושב שזו טעות במספר. היא התנפלה עלי באורדו, שפת האם שלה, שאני, מה לעשות, דובר אותה על בוריה, והפציצה אותי בשאלות.

אימא לקחה ללב את הרצח והייתה חייבת לדבר איתי על מה שקרה ועל זה שרינה נסעה לעצרת השלום עם שלומי והשאירה אותה לבד עם התאומות, ומה יהיה אם היא תתקע עם הילד בתל אביב ו… ומיד החלה לפתח את הרעיונות המטורפים שלה שכולם באים מהטראומה ההיא של המוות של אבא שיצא לכמה שעות ולא חזר עד היום.

נורא הביך אותי לדבר אורדו לפני ליאון."אימא אימא, בבקשה, תירגעי." ניסיתי בעברית. היא המשיכה להיות היסטרית באורדו, אטומה לדברי ההרגעה שלי בעברית. בלית ברירה לקחתי את הטלפון האלחוטי למסדרון ודברתי בקול שקט ככל האפשר, מנסה להרגיע אותה שהכל יהיה בסדר ורינה ושלומי בטח מנסים להתקשר אליה ולא מצליחים כי היא מדברת איתי. מעבר לקיר הרגשתי איך ליאון מקשיב, דרוך כולו, ולא מבין למה אני מתחבא ומה זה השפה המכוערת הזו שיוצאת לי מהפה, והכי משונה מה פתאום אני מדבר עם אימא שלי אחרי שהצהרתי בפניו שכמעט אין לי קשר עם המשפחה שלי מה שהיה שקר גס, הקפדתי לדבר אתם כל כמה ימים ולבקר פעם בשבועיים, וכבר בררתי בקשר לתורנות לילה ברנטגן כדי להרוויח די כסף לקנות לילדים אופניים חדשים. שלומי בן אחת עשרה והקטנות בנות שמונה והדביל, הלשעבר של רינה, עסוק במשפחה החדשה שלו ככה שאני צריך לדאוג להם במקומו.

אם לא הייתי חי עם ליאון בטח הייתי נמצא שם קצת יותר, הילד מתקשה בחשבון והתאומות צריכות נוכחות גברית בבית ורינה צריכה עזרה כספית ומוראלית, אבל לא רציתי שליאון ידע על המשפחה שלי.

צליל של שיחה ממתינה נשמע וזו באמת הייתה רינה. אימא נרגעה סוף סוף ואני חזרתי אל ליאון שישב במיטה והעמיד פנים שהוא מעיין בספר.

"אימא שלי נעשית קצת היסטרית לפעמים." התנצלתי, "היא יודעת שמותר לה להתקשר לכאן רק במצב חירום, אבל לפעמים היא מתבלבלת ו…"

"מה עשיתי לך שאתה מעליב אותי ככה?" שאל ליאון, נעלב ופגוע עד עמקי נשמתו, וסגר את הספר.

"מה?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון? רק דברתי עם אימא שלי? במה זה מעליב אותך?" 

"אתה מעליב אותי בזה שאמרת לאימא שלך להתקשר לכאן רק במצב חירום. אף פעם לא אמרתי לך שאני לא מרשה לך לדבר עם המשפחה שלך." הבהיר ליאון את כוונתו. "אתה אוהב את אימא שלך?" תקף אותי בלי לתת לי זמן לחשוב על תשובה לשאלתו הראשונה.

"אה…" התבלבלתי, "אני..." איך אני יכול להתחיל בכלל להסביר את סבך הרגשות שהמילה אימא מעוררת אצלי – רגשות אשמה מעורבים באהבה מתבלבלים לי עם רגשות של כעס ובושה.

אני מתבגר והיא מזדקנת ואני רוצה לפצות אותה על שבמקום להביא לה כלה נחמדה ונכדים אני מתרחק ממנה ומסתיר חלק כל כך חשוב של חיי מפניה. "אני חושב שכן." אמרתי בקול חלוש והתביישתי להביט בפניו.

"אני בטוח שכן." אמר ליאון בקול חמור. "לא הבנתי מה אמרת לה. אני אפילו לא בטוח באיזה שפה דברת, אבל מהקול שלך אני מרגיש שאתה אוהב את אימא שלך. למה אתה מתבייש בה?"

"כי היא הודית חסרת השכלה עם פרצוף שחור שמסתובבת בסארי עם קישוטי זהב ומבשלת אוכל הודי משונה ו…" השתתקתי וברחתי למקלחת, בהיתי בראי, רואה שם את העיניים של אימא ואת הפה והשיער שלה והעור שלה ואחר כך גם את הדמעות שלה. ליאון נכנס אחרי, חיבק אותי חזק, החזיר אותי למיטה והכריח אותי לספר לו על המשפחה שלי. סיפרתי לו על המוות של אבא, ועל דוד מיקו שהסית את המשפחה לזנוח אותנו, על העבודה של אימא כמבשלת בקיטרינג הודי, על רינה והדביל שעזב אותה עם שלושה ילדים, וכל שאר הבעיות והצרות המשעממות שמהוות את המשפחה שלי.

הוא שכב מאחורי, מחבק אותי חזק, פניו טמונות בגבי, ידיו כרוכות על חזי.

"הם יודעים עליך?" שאל ברוך, נשימתו מדגדגת את השערות על עורפי.

"לא, כן, אולי, לא יודע... יודעים ולא יודעים אני חושב." עניתי תשובה מבולבלת שגרמה לו להיאנח בהזדהות. שפתיו רפרפו על קצה עורפי, בדיוק בנקודה הרגישה שרק נינו הכיר, רק הוא היה מסוגל להביא אותי לאכסטזה במגע ענוג של קצה לשונו בעורפי והמגע הלא מכוון של ליאון היה תזכורת למה שאבד ולא יהיה לי עוד והדמעות שחשבתי שיבשו אחרי השנה הראשונה בלי נינו, שוב זלגו מעיני.

"אתה בוכה?" שאל ליאון, מגשש בזהירות בקצות אצבעותיו העבות והמחוספסות על חזי, מלטף את פטמותיי. הרגשתי כאילו הוא משייף אותן בנייר זכוכית, אבל שתקתי, אני לא בנוי לחלק הוראות.

"נעים לך שאני נוגע בך ככה?" שאל ליאון בעקשנות, מנסה לעורר אותי בתנועות מגושמות מידי שגרמו לי רוגז, שגרם לי לחוש אשמה על הגעגועים לנינו שמגע רך של קצות אצבעות הפסנתרן שלו העיר בי מקהלות רועמות של הנאה. על מי הוא מנגן כעת? ממי הוא מפיק היום צעקות של תענוג ותשוקה?

"למה אתה לא אומר לי אף פעם כלום? למה אתה עצוב?" משך אותי אליו ליאון, מועך אותי אל גופו החם והשעיר, מנסה לנחם אותי בספרדית רכה ומתנגנת.

הנחתי לו לסחוף אותי להתעלסות מגושמת שאחריה התמוטטתי, שדוד מעייפות, וחלמתי על קסם האהבה האוורירית של נינו שהשאירה אותי תמיד רעב לעוד.

כל מאמצי להפריד בין הרשויות התמוטטו אחרי רצח רבין, ליאון התחבר אל משפחתי בטבעיות, פולש בלי היסוס אל הדירה הקטנה והמצוחצחת ברחוב שמשון, מציף אותה בקולו הרועם במבטאו הארגנטינאי הדשן, מחלק מתנות יקרות לכולם, והופך בקלות מעוררת קנאה לחביבם של אימא ורינה העורגות לנוכחות גברית בטוחה שאני לא מסוגל לספק להן.  

ליאון נקשר בעיקר אל שלומי שנהנה להשתחרר מהשלטון הנשי של אימא וסבתא ולבלות קצת בין גברים. הוא הלך עם ליאון למשחקי כדור רגל, למד לצפות באגרוף וקיבל במתנה שפע צעצועים ומשחקים יקרים. ובכל פעם שליאון קנה משהו מיותר לגמרי לשלומי הוא צירף מתנות גם לבנות.

שנאתי את נדיבותו ושנאתי את עצמי בגלל שידעתי שחלק גדול מהתנגדותי נבע מקנאה. למה אני לא יכול להיות פשוט, לבבי ונטול תסביכים כמוהו? ולמה אני לא עשיר מספיק כדי לפנק אותם במתנות יקרות?

נינו לימד אותי שקנאה היא רגש מתועב, כשהייתי איתו עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להפסיק לקנא, והנה הכל חוזר שוב, ומה שיותר גרוע היה שהן התנהגו כאילו ליאון הוא עולה חדש ובודד שמתגעגע למשפחתו. זו הייתה בעיקר אשמת ליאון שהרבה לספר על געגועיו לילדיו, מודה להן על החברה המשפחתית הנעימה שהן מספקות לו. 

ומה עם החברה שאני מספק לך? התחשק לי לצרוח כל פעם שהוא הודה להן על האירוח הנדיב. ומה אני? אני לא בן אדם?

המריבה פרצה כשליאון שאל אותי אם נעשה את סדר פסח בביתו המרווח או בדירה הצפופה של אימא, והוסיף חטא על פשע כשהעיר שאולי בנו הבכור יבוא בקיץ לארץ, ומה דעתי שנפגיש אותו עם שלומי שעושה רושם קצת מדוכא בזמן האחרון?

"לא נעשה שום דבר עד שנספר להן שאני ואתה חיים יחד." פסקתי בזעם.

"בסדר, למה אתה כועס?" היתמם ליאון, מחייך בנעימות אל פרצופי הזועף.

"תגיד, אין לך מספיק צרות? למה אתה צריך את הבעיות של המשפחה שלי על הראש?" התפרצתי.

"כי אני אוהב אותך." אמר בקול חרישי, "והבעיות שלך הן הבעיות שלי. אתה לא אוהב אותי?" שאל, מביט בי פגוע.

ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש, וכל הכעס שחשתי נמוג. "הקשר שלנו ליאון." אמרתי, לוקח את ידו, "הוא העסק שלנו. למה אתה צריך לערב בו את המשפחות שלנו, בשביל מה זה טוב?"

"אבל דורי," ליאון מעך את ידי בכפותיו הגדולות. "אם אנחנו זוג אז ברור שהמשפחות שלנו צריכות להיות בקשר. ככה זה אצל כל זוג."

שוב התפוצצתי מכעס, תולש את ידי מידיו, "אנחנו לא זוג צעיר ונחמד ליאון. אנחנו הומואים מחורבנים שמשחקים בנדמה לי. תתחבר כבר למציאות, אני חי אצלך על תקן של נער שעשועים, אני הזונה שלך, הג'יגולו להשכיר שלך!" צרחתי בטירוף, מסרב להאמין להבלים הרגשניים שלו.

מה את רוצה ממני? אני צועק עליו לטובתו, עניתי לזאתי, שפתאום נעשתה לי צדקנית והביטה בי במבט מזועזע.

ליאון הסתובב בחטף וברח החוצה. שמעתי את השער האחורי חורק ואת נביחתו של רקסי, הכלב שליאון קנה למען שלומי שגילה לו בסוד שיותר ממחשב, מאופנים, ומסוני פליסטיישן הוא רוצה כלב הסקי סיבירי.

אחרי חצי שעה נשברתי, עליתי על הג'יפ והתנעתי בעוד רקסי נובח, מושך בשרשרת ומביט בי בתחינה. נכנעתי, התרתי אותו והנחתי לו להתיישב לצידי. הוא התעקש לשבת לצידי, עיניו הכחולות הצרות, דומות מאוד לעיניו של ליאון, סקרו בערנות את הכביש, לשונו משתרבבת מפיו. הערב היה חם מהרגיל בגלל חמסין של תחילת האביב, ואני הזעתי, מקלל בשקט את ליאון, את רקסי ואת הפה הגדול שלי.

מצאתי את ליאון נשען על מעקה הגשר שנמתח מעל נחל הקישון, בהתחלה הוא ניסה להתעלם ממני, מתעקש כמו דביל לא להיכנס, אבל גם אני התעקשתי ולא זזתי, וכשהוא ראה את הפקק שנוצר על הגשר הצר ושמע את צפירות הנהגים העצבניים הוא נכנע והתיישב לצידו של רקסי שעשה לו ג'סטה וזז קצת לעברי, מפריע לי לנהוג.

"אולי תעבור לשבת אחורה רקסי?" שאלתי, רקסי רק הרביץ ליקוק קליל על לחיי כאומר – בחייך, אל תהיה אידיוט, והמשיך ליהנות מהנסיעה.

עשיתי סיבוב פרסה ברמזורים של יגור וחזרתי,

"יכולת לחזור דרך צומת מגידו." הציע ליאון.

"אני רוצה לעצור בפרק הקישון, לתת לרקסי להשתולל קצת." הסברתי, ורקסי נבח קצרות כמאשר את הרעיון.

"אם רקסי לא היה מתעקש לא הייתי בא לחפש אותך." העפתי לעבר ליאון מבט מלוכסן, מנסה לצוד שמץ של חיוך. הוא שתק והבחנתי בדמעה קטנטונת מחליקה מזווית עינו אל לחיו הלא מגולחת, נבלעת בין זיפי זקנו הבהירים.

שתקנו עד שהחנתי את הג'יפ. רקסי זינק החוצה והסתלק, מניח לנו לטפל לבד בבעיותינו, המשכנו לשתוק עד שהגענו לספסל חבוי למחצה בין עצי האיקליפטוס.

"אם הייתי קופץ מהגשר לקישון הייתי פותר לך את כל הבעיות." זרק לי פתאום ליאון בקול חנוק.

הבטתי בו נדהם, ואז התנפלתי עליו, חובט באגרופים על חזהו וכתפיו עד שהוא נאלץ לחבק אותי חזק ולהדק את ידי אל צידי גופי. "תירגע. לא הייתי עושה את זה באמת, אבל נפגעתי מאוד ממה שאמרת דורי. מההתחלה אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה כל הזמן מתעקש לא להאמין לי, אתה לא הזונה שלי, אתה אהובי." הצהיר, מועך את ידיי הכלואות בידיו. "למה אף פעם לא אמרת שאתה אוהב אותי." התלונן, ועוד דמעונת החליקה בין זיפי זקנו.

"כי אני מנסה להגן עליך." הצמדתי את פני אל פניו, מחכך את לחיי בלחיו הדוקרת. "אתה צריך להתגלח ליאון." אמרתי והוא נאנח, שיחרר את ידי ונישק אותי על פי.

זה היה רגע יפה של פיוס שזוגות זוכרים שנים אחר כך, רגע של אהבה ואינטימיות, רציתי ליהנות מהנשיקה שלו, אבל לא הצלחתי. לא שהוא עשה משהו לא טוב, אבל הוא פשוט לא היה נינו. הנשיקה שלו הייתה פולשנית ורטובה מידי והמגע שלו חזק מידי וחם מידי, ואני רציתי את נינו, את הקרירות של שפתיו הדקות, נוגעות לא נוגעות בשפתי, מתגרות, מרפרפות.

אם נינו הוא בד משי מעודן קריר ונדיר, ליאון הוא ג'ינס עבה ומחוספס. חזק ואמין הרבה יותר ממשי, אבל אני, אני רציתי את נינו. מתי כבר אשכח את מגע המשי של נינו? מתי הגוף הטיפש שלי ישלים עם זה שהוא לא ישוב עוד?

"תגיד שאתה אוהב אותי." נהם ליאון לתוך אזני, מועך אותי אליו בכוח, "תגיד את זה."

"אני קרוע עליך ליאון." עניתי, "אתה הדוב החמוד שלי. רק תשחרר אותי כבר, אני מעוך."

הרגשתי שהוא מאוכזב מתשובתי, אבל הוא הבין שאין טעם ללחוץ עלי והניח לי.

"אז מה בדיוק הרגיז אותך?" שאל ליאון אחרי שחזרנו הביתה, וצחק כשאמרתי לו שאי אפשר ככה יותר, וכמה זמן הוא חושב שנוכל לספר לכולם שהוא רק בעל הבית שלי?

"זה מה שמציק לך?" שאל בשמחה, "ואני כבר חשבתי… היו לי כאלו חששות איומים." הוא חיבק אותי בכוח. "טיפש קטן שלי, הם יודעים הכל, אפילו שלומי יודע, הוא שאל אותי למה אימא הזהירה אותו לא לדבר על זה שאנחנו ישנים באותה מיטה."

המחשבה שרינה ושלומי יודעים שאני הומו גרמה לי מבוכה איומה. הסמקתי וליאון ליטף אותי בעדינות וכדי להסיח את דעתי סיפר לי איך אשתו תפסה אותו עם איזה צעיר שהוא אסף ברחוב והביא הביתה.

הוא חשב שהיא תישן אצל אימא שלה, אבל היא חזרה מוקדם מידי וכשהבינה מה היא רואה היא צרחה כמו מטורפת, עשתה מהומה ענקית, ועוד באותו יום כל העולם ידע מה קרה כולל ההורים שלה ושלו, כל הדודים והדודות וגם השכנים. שבוע אחר כך הוא כבר היה בארץ.

"לקח לי המון זמן להתאושש מהבושה שהייתה לי." הוא נאנח, "אבל התגברתי. להיות הומו זה לא מחלה ולא פשע. אין לנו במה להתבייש דורי." הביט בי, מצפה שאסכים.

למרבה הבושה לא יכולתי, ידעתי שהוא צודק, אבל לא יכולתי להתגאות בזה שאני אוהב לעשות סקס עם גברים.

בימי חמישי הייתי בחופש מהעבודה, מנצל את הזמן לעבודות הבית, וככה קרה שעניתי לטלפון מבנו הבכור של ליאון. דויד דיבר עברית טובה למדי והתאכזב לשמעו שאבא לא בבית.

"אז מי אתה?" חקר בחוסר נימוס של נער צעיר.

"אני דורון בכר, החבר של אבא שלך, אנחנו חיים יחד." עניתי, ומיד התחרטתי על גילוי הלב.

הנער שתק רגע ואז התעשת, "אז אימא צודקת. אבא שלי הומו." קבע בעצב, "חשבתי שהיא סתם ממציאה."

"לא, אבא שלך באמת הומו, אבל הוא עדיין אבא שלך, והוא מתגעגע וחולם שתבוא לבקר עם אחיך ואחותך הקטנים." עניתי בעדינות, מנסה לזכות באמונו ובחיבתו.

"כן. גם אני מתגעגע." ענה דויד בביישנות, "אבל אימא…"

"תראה דויד," מיהרתי להציע, "מה דעתך לבוא לכאן הקיץ?"

"אימא לא תרשה לי לגור אצל שני גברים ש… שישנים יחד." גמגם.

"זו לא בעיה," השבתי בחופזה, "אני אסתלק ואתה ואבא שלך תוכלו להיות יחד."

"תסתלק לאן?" שואל דויד בחשדנות, נשמע לרגע בדיוק כמו אבא שלו.

"חלק מהקיץ אני עושה מילואים." הסברתי, "ואחר כך אני אלך לגור אצל אחותי או אצל חברים. אולי תתקשר למשרד של אבא שלך? הוא מאוד ישמח." נתתי לו את המספר, מבטיח לו שזה יהיה בסדר גמור אם הוא יתקשר בגוביינא.

חצי שעה אחר כך ליאון התקשר אלי, רותח מזעם, ושטף אותי בצעקות - איך העזתי להציע להסתלק כדי שהבן שלו יוכל לבקר אותו.

"חשבתי שאתה רוצה שגרושתך תרשה לדויד לבוא לארץ." ניסיתי להסביר, "בין כה וכה אני במילואים ביולי, אל תכעס עלי ליאון, התכוונתי לטובה." הצטדקתי, אבל ליאון רתח מזעם והמשיך לצעוק עלי בספרדית. כל מה שהבנתי מדבריו זה שאני סטופידו.

בסוף נמאס לי, סגרתי את הטלפון והסתלקתי לאלכס שבינתיים עבר לגור עם מריו.

הם גרים בהדר, בדירה ישנה גבוהת תקרות עם מרצפות ערביות מצוירות.

רועד מעלבון התפרצתי אליהם לדירה, מוצא אותם מבשלים יחד. הם הקשיבו בשתיקה אוהדת לתלונותיי על ליאון ולמרבה הפלא צידדו דווקא בו.

"אסור היה לך להתערב בבעיה משפחתית." טען אלכס ברכות, ומריו הנהן בהסכמה ולא קיבל את טענותיי שבכלל לא ניסיתי להתערב, נהפוך הוא, ניסיתי לתת להם אפשרות להתקרב.

"ליאון עשה מאמצים גדולים לשכנע את המשפחה שלו לקבל אותו כהומו." ניסה מריו להסביר לי, "וההצעה הנדיבה שלך מעליבה אותו, הרי אם הוא היה חי עם אישה אף אחד לא היה מעז לדרוש שהיא לא תכיר את הבן שלו." הסביר, מביט בי בתחינה. מריו חיבב מאוד את ליאון וחשב שהוא נהדר בשבילי. הוא הכיר גם את נינו ולמרות שתמיד היה מאופק ודיסקרטי ידעתי שהוא לא התלהב ממנו. גם אלכס פגש את נינו והוא, בניגוד למריו, מאוד חיבב אותו.

"כן. אני מבין. בטח שאני מבין, אני הרי לא סטופידו." עניתי, מוקנט, ואז ליאון נכנס, כתמי צבע מסמיקים על עצמות לחייו וקמט חרוץ במצחו, סימן בדוק להתרגשות. הוא לחץ בחמימות את ידיהם של אלכס ומריו בעוד אני עומד בגבי אליהם, בוחן את השטיח הירוק שכבר ראיתי מאה פעם, מנסה לכבוש את הדמעות. הרי מריו ואלכס הם החברים שלי, ורק אחרי הרבה היסוסים הפגשתי אותם עם ליאון. כל כך שמחתי שהם מצאו שפה משותפת, והנה, כבר הם יוצרים קואליציה נגדי, ואני שוב במיעוט.

הזאתי, הבת ברית שלי לשעבר, לא יותר טובה מהם, מתחננת ומפצירה שאבקש סליחה ושלא אהרוס את הסיכוי היחיד שלי להסתדר בחיים. מה כבר אפשר לצפות מזונה? היא כבר שכחה את המגע הפרפרי הקסום של נינו, לא אכפת לה שלליאון יש ידיים קשות וכבדות וגוף עבה ושעיר.

אז הוא רק ג'ינס גס ולא משי חלקלק ומעודן. אז מה? היא יורקת על הזיכרון של נינו, תתבגר כבר דורי! היא צועקת אצלי בפנים, הזונה הזקנה.

ליאון גמר לברך את המארחים שלנו ואחר כך פנה אלי והסביר בנוקשות שהוא צעק עלי בגלל שהבן שלו הפתיע אותו והוא התרגש והתעצבן.

זו אמורה להיות התנצלות? שילך לעזאזל! התנצלתי בחזרה בנימוס על ההתערבות חסרת הטקט שלי, וביקשתי שייתן לי זמן עד השבוע הבא כדי להתארגן ולמצוא לי דירה חדשה. ליאון החוויר והתיישב על אחת הכורסאות, מחבק את עצמו כאילו הכנסתי לו אגרוף בבטן, ועצם עיניים.

אלכס ומריו החליפו מבט מהיר ומריו הניח יד מגוננת על כתפו של ליאון ולחץ אותה באהדה. "בוא נלך למטבח אלכס." אמר, וירה בי מבט נוזף לפני שהם הסתלקו.

איך קרה שבסוף כולם כועסים דווקא עלי?

עמדנו זה מול זה, מחפשים מילים. "אז לא הייתי צריך לצעוק, בסדר?" נהם לבסוף ליאון. "אבל זה לא סיבה לעזוב." הוסיף בקול קצת יותר רך.

"זה בסדר, בין כה לא הבנתי כלום." עניתי, "אבל אני לא סטופידו." הוספתי.

ליאון חיבק אותי חזק מידי, כרגיל, והבטיח שידבר עם גרושתו ועם אביו והכל יהיה בסדר. האיום הטיפשי שלי לעזוב את הבית התפוגג ונעלם, וליאון אציל הנפש לא הזכיר אותו יותר לעולם.

"דויד יבוא לבקר בקיץ וכולנו נהנה מאוד." הבטיח לי.

"אני עושה מילואים ביולי." נזכרתי.

"אבל בטח תבוא מידי פעם לישון בבית." חיבק אותי ליאון שלא הבין את משמעות המילים - תעסוקה מבצעית בלבנון.

"אולי יתנו לי לצאת לסוף שבוע אחרי שבועיים," הסברתי בזהירות. "אבל אתה מבין שזה די סיפור לצאת מלבנון."

ליאון קפא בזרועותיי, "אבל אתה בחיל אוויר." מחה בבהלה. הסברתי לו שנכון, הייתי צלם בחיל אוויר כשהייתי בסדיר, אבל עכשיו, במילואים, אני עושה בעיקר שמירות בלבנון.

הוא החוויר והתיישב. "ומה אם יקרה לך משהו?" נלחץ.

ניסיתי להרגיע ולהסביר שלא יקרה לי כלום, אני סתם שומר והכל יהיה בסדר. ליאון נצמד אלי בשתיקה, הנהן בעצבנות ולא האמין לאף מילה שיצאה מפי.

רק כדי לקצר, אני צדקתי ואלו היו סתם מילואים שגרתיים חסרי אירועים. בסוף אותו יולי חזרתי בשלום מלבנון ועוד הספקתי לבלות כמה ימים עם דויד, אבל ליאון טוען עד היום שבאותו קיץ החל שערו להלבין.

אני לא יודע אם זה נכון, אולי. אני די מחבב את הכסף שנזרק ברקותיו ומשווה לו הופעה מכובדת, ומקפיד, גם במריבות הכי סוערות שלנו, לא לאיים יותר בעזיבת הבית.

הביקור של דויד עבר בשלום וגם המילואים שלי היו בסדר גמור. למזלי אני משרת במילואים עם חבר'ה מאוד נחמדים שלא מדברים יותר מידי על מה הם עושים עם נשים במיטה. השיחות הצבאיות המקובלות הללו נורא מגעילות אותי גם אם אני יודע שרובן רק המצאות דמיוניות ומשאלות לב. אם אני נקלע שלא לטובתי לשיחה כזו אני משחק אותה ביישן ומשתמט בתקווה שאף אחד לא ינחש שאני לא בעסק.

לשקר שאני נשוי אין לי אומץ למרות שבעצם אני מרגיש נשוי לליאון, אבל אני מעדיף למות בעינויים קשים ולא להתוודות על האמת בפני חברי למילואים.

ליאון ידע שמלבנון אין אפשרות לדבר בנייד בגלל בעיות קליטה וחוסר האפשרות לשוחח איתי הלחיץ אותו עוד יותר.

במקום להתרכז בבנו, נער שחרחר, עדין ומנומס, שלא דמה כלל לאביו, הוא הניח אותו לטיפולם של אימא ושל שלומי שהתחבר אליו בקלות, מדלג בלי בעיות על משוכות של הבדלי גיל ומנטליות.

חזרתי אחרי שבועיים לחופשה וליאון התנפל עלי בנשיקות, מביך את הנערים שהסתלקו חיש לבריכה וחזרו רק בערב. אחרי שהשלמנו את החסר בנשיקות ובחיבוקים ליאון הניח לי להתקלח וגרר אותי למיטה. אהבנו זה את זה שוב ושוב עד שהתמוטטתי מותש, והתעוררתי רק לפנות בוקר לקול בכיו של ליאון.

הוא בכה בשקט ומה שהעיר אותי היה הרעד של גופו שהרעיד את המזרון. מנומנם הושטתי אליו את ידי, מנסה להרגיע את בכיו במגע גופי, ורק אז קלטתי כמה הוא סבל מהעדרי וכמה הוא אוהב אותי.

"גם אני התגעגעתי ליאון. כולם סיפרו על הנשים שלהם וכמה שהן חסרות להן ואני חשבתי עליך. אני מרגיש קצת נשוי לך." הצטחקתי.

הוא הסתער עלי בנשיקות, "אני כל כך שמח דורי," מעך אותי בחיבוק עז, והוציא ממני הבטחה שאחרי המילואים נחתום על חוזה של העמותה למשפחה חדשה.

זו הפעם הראשונה ששמעתי על העמותה הזו, וליאון הסביר ופירט על המעורבות שלו באגודת הלהטבי"ם, ועל אלכס שמתנדב בוועד לחולי איידס, ומריו שפועל בעזרה לנוער שנזרק מהבית עקב הנטיות המיניות שלו, ושהם תמיד צריכים עוד מתנדבים בקו החם שיענו לשיחות של הומואים ולסביות שזקוקים לאוזן קשבת.

לאט לאט נסחפנו לכל הפעילות הזו של הקהילה שכללה השקעה של זמן וכסף, אבל גם המון סיפוק, מסיבות ופיקניקים של הקהילה המורכבת ברובה מאנשים צעירים ומלאי שמחת חיים.

מלך המסיבות הוא מריו, בן זוגו של אלכס. בחור עגלגל ועליז ממוצא ברזילאי שמוצא כל יום סיבה למסיבה. כל סילבסטר הוא עורך מסיבה ענקית וכל שנה הוא ממציא אטרקציה חדשה ונוצצת יותר. הוא מאיים שאלו רק חזרות גנרליות למסיבת המילניום שתהיה המסיבה האחרונה שהוא יארגן.

אף אחד לא מאמין לו, מריו יעשה מסיבה נהדרת אפילו בלוויה שלו. אני לא מבין איך אלכס הרציני והשמרן מצליח לחיות עם בחור ראוותני ותוסס כל כך, אבל עובדה שהם חיים יחד יפה מאוד. כנראה שיש משהו בתיאוריה שהפכים נמשכים.

נינו עזב את הארץ כמה ימים אחרי שהתחילה האינתיפאדה הראשונה. כבר בסוף שנת שמונים ושבע הוא הבין ששום דבר טוב לא יצא מהבלגן המדמם הזה שהתחולל בשטחים, וכשבארץ עוד ניסו להבין מה זה האינתיפאדה הזו, הוא נחפז וקיבל את ההצעה מהאוניברסיטה בבוסטון ונסע לשם כדי לעבוד על הפוסט דוקטורט שלו.

אני זוכר היטב איך הוא סיפר לי, אחרי הסקס הוא נשכב על גבו ואימץ אותי אליו, "יש לי כרטיס טיסה לרביעי בינואר." אמר חרש, מביט בתקרה.

נשימתי נתקעה בחזי, לרגע לא יכולתי לדבר. "כל כך מהר?" נחרדתי. הוא דיבר כבר מזמן על האופציה של חו"ל, אבל כל זמן שחשבתי שהנסיעה שלו נמצאת בעתיד הדחקתי את המחשבה עליה. רק בשבוע האחרון של דצמבר קלטתי שבעוד עשרה ימים הוא עוזב אותי.

לא ניסיתי לשכנע אותו להישאר, ידעתי שאין בכך טעם, כבר מזמן ידעתי שהוא מואס במדינת ישראל והצרות שהחלו לא מזמן בשטחים לא שיפרו את דעתו על המדינה המטורפת הזו שלנו.

'קונטרה וונדום נון פאסונדום' – אל תשתין נגד הרוח - זו הייתה פילוסופית החיים של אנטואן צ'אזרה שנולד ברומניה, התחנך באיטליה, והגיע מאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה כדי לעשות דוקטורט בטכניון, ואולי למצוא כאן מנוח מתאוות הנדודים היהודית שפיזרה את משפחתו בכל רחבי אירופה. "אנחנו נודדים בעולם מאז גירוש ספרד." סיפר לי, מפגין ידע נרחב בהיסטוריה היהודית למרות שהתחנך כאתיאיסט ואפילו לא נימול – הזין הערל הראשון שראיתי בימי חיי.

"רביעי בינואר, זה ממש עוד מעט." לחשתי לתוך הכרית. הוא ליטף את כתפי ושתק. אחר כך היו דיבורים על זה שנכתוב זה לזה ואולי בשנה הבאה או בעוד שנתיים… אחרי שמצבו יתברר והוא יתחיל להרוויח כסף אני אוכל לבוא אליו... אמרנו, יודעים בלב שזה שטויות, הוא לא רצה לחיות כאן ואני לא יכולתי לעזוב, וזה פשוט נגמר.

דברים כאלו קורים כל הזמן ועוד יקרו בעתיד - אנשים נפגשים, אוהבים, חיים יחד, או זה לצד זה, ואחר כך ממשיכים בדרכם

יכולתי להגיד הרבה דברים כדי לנסות לעצור בעדו. יכולתי להפציר, להסביר, לתת שיעורי ציונות ממבחר הפרקים שלמדתי בבית הספר, להגיד שכאן המקום של כל היהודים, ולתת דוגמאות של כל מיני שואות ופרעות, אבל לא אמרתי כלום כי 'קונטרה וונדום נון פאסונדום' וכל מה שהייתי אומר היה בבחינת השתנה נגד הרוח הרעה שנשבה בארץ וסחפה ממני והלאה את נינו שלי.

בשנים הרעות שבאו אחר כך חשבתי עליו הרבה, על החוש שלו לזהות צרות וסכנות ועל הכישרון היהודי שלו לשמור מרחק ולברוח בזמן  – כשרון שאבד לנו, ילידי הארץ.

אני הצבר הראשון במשפחה שלנו, משפחה של מהגרים עניים שמעולם לא ניטעו כראוי בארץ אוכלת יושביה זו. אבא שלי איזקו בכר בא מבולגריה, ואימא מבומבי שבהודו, הם נפגשו ביפו ואחרי כמה גלגולים הגיעו לקריות והתיישבו בשכונה קטנה ודלה של מהגרים עניים. אבא נהרג כשהייתי בן חמש עשרה, הוא ושני אחיו נסעו לאזכרה של אימו ובדרך חזרה הרכב שלהם נתקע על פסי הרכבת בין חיפה לתל אביב. הרכבת דרסה את מכוניתם. אבא והדוד שלום נהרגו, שתי הדודות נפצעו קשה, ורק דוד מיקו נשאר בחיים. איש מלבדו לא ידע מי נהג ברכב, ובגלל כל מיני בעיות עם הביטוח דוד מיקו סיפר שאבא היה הנהג, למרות שאימא שלי מחתה בתוקף שזה לא יכול להיות כי אבא שהיה אחרי משמרת לילה בבתי הזיקוק, לא היה לוקח הגה ליד כשהוא עייף כל כך. מובן שאיש לא הקשיב לה. דוד מיקו קיבל פיצויים יפים ובנה לו וילה יפה בהרצליה, ואנחנו נשארנו לגור בדירה הקטנה והדחוסה בקריות. אחרי התאונה ניתק הקשר בינינו לבין משפחתו של אבא ובגיל חמש עשרה הפכתי לגבר של המשפחה, ולכן לא יכולתי לעשות מה שכל כך מקובל לעשות כיום ולהצהיר קבל עם ועדה שאני הומו. עד שהייתי בן עשרים וחמש בערך אימא עוד שאלה על חברות ועל חתונה, והזכירה מדי פעם חבר זה או אחר שהתחתנו והולידו בנים ובנות, אבל בשנים האחרונות היא הפסיקה גם עם זה. אולי רינה רמזה ואולי היא הבינה לבד, אף פעם לא העזתי לשאול.

למה להשתין נגד הרוח? שום דבר טוב לא יצא מזה, עדיף ולשתוק.

בחודשים הראשונים עוד היו כמה גלויות מנינו וגם שיחת טלפון קצרה וקטועה אחת, ומאז שום דבר. כמה שנים אחר כך עוד קיוויתי שהוא יחזור. חיכיתי לטלפון, למכתב, נתקעתי בעבודה ב'לין' עוד שלוש שנים מיותרות רק כדי שהוא יוכל לאתר אותי בקלות, אבל בסוף גם אני התייאשתי. התפטרתי מהאונקולוגית, עבדתי בהמון עבודות מזדמנות, וניסיתי בכל כוחי להתאהב שוב, או לפחות למצוא חבר שיצליח לגעת בי קצת, אבל לא הצלחתי, זה לא עבד. נינו השאיר אחריו שממה, בלעדיו הייתי מרוקן, שרוף ושרוט, ואז פגשתי את ליאון שהציל אותי ומאז אני איתו.

הפגישה הראשונה שלי עם ליאון הייתה מאוד לא רומנטית. נפגשנו בנקודת שפל בחיי, היית כמעט בן שלושים, שיכור ומסומם, ראשי תקוע באסלה של שירותים מצחינים בפאב הומואים נידח אי שם בתל אביב, מקיא את נשמתי, ואז הוא נכנס, גבר אלגנטי, נקי ורציני – נראה לגמרי מחוץ להקשרו במקום העלוב והמסריח ההוא.

בהתחלה לא שמתי לב אליו, הייתי עסוק מידי בלהקיא את הנשמה. אני אוהב לשתות, אבל הגוף שלי לא. למזלי הוא הרבה יותר חכם ממני, אחרי שאני משתכר הוא ממהר לפלוט את הרעל שהכנסתי לתוכו.

אני זוכר שלא הבנתי למה האדון הזה מביט בי ברצינות כזו, ולמרות שהייתי על הברכיים החזרתי לו מבט חצוף ומשום מה הוא עזר לי לעמוד והוציא אותי מהשירותים המסריחים לאוויר הצח. הוא סיפר לי אחר כך שלא הצלחתי להיזכר עם מי באתי למסיבה ההיא ולא רציתי להגיד לו איפה אני גר ופתאום התחיל לרדת גשם, ולכן הוא החליט לקחת אותי הביתה. הקאתי בדרך, את זה אני כן זוכר, עצרנו איזה שלוש פעמים כדי שאוכל להקיא, יותר אני לא זוכר כלום.

התעוררתי בבית יפה על ראש גבעה שנשקפה אל נחל קישון מאז פשוט נשארתי שם.

בהתחלה זה היה סידור עסקי, בארוחת הבוקר ליאון סיפר לי שהוא גר בבית רק כמה חודשים והוא עדיין משפץ, והתלונן ששוב עשו סגר ואין לו פועלים שיגמרו את העבודה על הקומה התחתונה.

"החדר למטה לא מחובר לחשמל ולמים ואני לא יכול להשכיר אותו, ועל הגינה אני בכלל לא רוצה לדבר." אמר בעצב.

סיפרתי לו שאני אמנם טכנאי רנטגן במקצועי, אבל גם שיפוצניק לעת מצוא, ומיד בדקתי את חיבורי המים והחשמל של החדר שהיה בעצם דירה קטנה ונחמדה עם כניסה נפרדת. הצעתי את עצמי כשיפוצניק וגם ניסיתי לברר כמה יעלה לי להשכיר את הדירה ההיא, שהנוף הנשקף ממנה היה אמנם פחות יפה מאשר מחדר השינה של ליאון, אבל הייתה לה יציאה לגינה מוזנחת ומגודלת פרא, אבל בעלת פוטנציאל. ליאון סירב לדבר על השכרת הדירה ובמקום זה הציע לי סכום כסף מוגזם עד גיחוך על העבודה הצנועה של חיבור הדירה לחשמל ומים.

"גם אם אני אקנה את החומרים בעצמי," אמרתי, "זה יותר מידי כסף. אתה מגזים, אבל מצד שני הגינה מאוד מוזנחת וצריכה עבודה רצינית, אז מה דעתך?"

ליאון אמר שעליו לחשוב על הגינה, אבל הוא מסכים שאתחיל לעבוד על החדר בתנאי שאמשיך לגור אצלו. "כדי שלא תעלם לי כמו הפועלים מהשטחים." אמר בחיוך נעים ונגע בעדינות בזרועי, איכשהו נושא השכר שלי התפוגג ולא עלה שוב.

מהיום הראשון הוא התייחס אלי יותר מידי יפה, הביא לי אוכל, נתן לי יותר מידי כסף לקנות חומרים, וגם נתן לי את הג'יפ שלו שאסע לקנות אותם. המום מנדיבותו ומהאמון המופרז שנתן בי התאפקתי רק בקושי לא לנזוף בו שלא נותנים סתם כך כסף ומכונית לאדם זר.

בערב הוא התעקש שאתקלח במקלחת של חדר השינה שלו כי המקלחת למטה לא הייתה מוכנה עדיין. כשגמרתי להתקלח הוא נכנס פתאום עם מגבת גדולה וירוקה והגיש לי אותה בידיים רוטטות, מתאמץ לא להסתכל עלי, ובכל זאת לא יכול להתאפק ומציץ.

היה מצחיק לראות בן אדם מכובד כמוהו מתנהג כמו ילד חרמן. גמרתי לנגב את השערות, וחייכתי אליו. "רוצה לנגב לי את הגב?" שאלתי בהתגרות, הייתי די חוצפן בתקופה ההיא.

הוא האדים קצת ואז לפת את עורפי בשני ידיו, קירב את פניו לפני ונישק אותי על הפה נשיקה עמוקה וחזקה, ולפני שהספקתי להגיד לו שלא מתנשקים ככה עם אחד שאתה בקושי מכיר, מצאנו את עצמנו במיטה שלו.

בפעם הראשונה ההיא הנחתי לו לקבוע את הקצב ואת התנוחה, והדבר היחיד שהחלטתי להתעקש עליו היה קונדום, אבל לא היה צורך, הוא שלף אותו ביזמתו וצירף אליו משחה טובה, כזו שלא הורסת את הגומי של הקונדום.

הזיון הראשון היה די בסדר, אבל מה שבאמת הרשים אותי היה איך הוא ישר לקח אותי למיטה שלו, מכניס אותי בלי היסוס לבית שלו ולחיים שלו.

לא עושים דבר כזה עם איזה פרחח שמצאת בשירותים ציבוריים, בפעם הראשונה אפשר להסתפק באיזה חפוז בעמידה, ובטח שלא לתת מיד נשיקה על הפה שזה דבר שפשוט לא עושים עם זרים הערתי לו, ובמקום להודות לי על העצה הוא צחק צחוק דובי ועמוק והצמיד אותי לגופו הרחב שהיה חמים ושעיר ונוסך בטחון, אמר שאני ילד פראי ומתוק ונישק אותי שוב.

"בחודש הבא אני אהיה  בן שלושים." ניסיתי לגייס מעט עלבון גברי, "ואני לא פראי, להפך אני מאוד זהיר."

"כן אני רואה." חייך ליאון בעליצות, "וזה בדיוק מה שאני צריך, בחור זהיר ומנוסה."

לא נעלבתי מלגלוגו טוב המזג כי מגע גופו בגופי היה פרוותי חמים ומנחם, והוא דיבר במבטא ארגנטינאי נעים שתמיד התקשר אצלי לקקאו חם ולחיוך טוב ולעוגיות השוקולד של רוזי, השכנה הארגנטינאית שלנו הזכורה לטוב.

במקום להשיב לו תשובה שנונה ודוקרנית נשארתי לשכב במיטתו הגדולה, מניח לו לכסות אותי בנשיקות, ואפילו סיפרתי לו מתי חל יום הולדתי, בטוח שעד שאהיה בן שלושים, ליאון כבר יהיה זיכרון רחוק. טעיתי, חגגנו יחד את יום הולדתי והוא העניק לי במתנה את הג'יפ שלו, מעביר אותו על שמי בפשטות נדיבה שהעלתה דמעות בעיני. 

ככה זה היה אצלנו מההתחלה, הוא לא קלט אותי ואני לא הבנתי אותו, ולמרות זאת שררה  בינינו מין נינוחות לא מוסברת, מעין הרגשת חמימות ביתית חסרת מתח.

אחרי שגמרנו רציתי לקום ולחזור לעבודה, אבל ליאון לא הניח לי. "תישאר איתי." פקד ולפת את כתפי, מדביק אותי למיטה. ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק מידי, עורו היה חמים ומלטף, הסדינים היו נקיים ורכים, המזרון היה בדיוק במידת הקושי הנכונה, והשמש שזרחה מבעד לוילונות הירוקים הטילה צל ענוג בגוון ירקרק מימי על עורנו, היה קל יותר להיכנע וזה בדיוק מה שעשיתי.

ליאון התנהג כאילו שאני עושה לו טובה ענקית שאני נשאר איתו בחדרו היפה והנוח ואפילו הדהים אותי והתנצל שהחזיק אותי בכוח וביקש סליחה אם הכאיב לי.

פעם ראשונה שמישהו ביקש ממני סליחה שהכאיב לי, ותאמינו לי, הכאיבו לי ועוד איך.

נשארנו במיטה כל אחר הצהרים, נמנמנו ועשינו סקס, ואחר כך אכלנו פיצה ושוב חזרנו למיטה וישנו מחובקים יחד. איתו הרגשתי מנוחם ומפונק כמו ילד שמחלים ממחלה, ואהבתי את ההרגשה הזו.

למחרת בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל, עושה מאמץ להפגין שאני לא חושב שבגלל הסקס שעשינו אני יכול לתפוס תחת ולא לקיים את ההסכם שלנו. משום מה היה לי נורא חשוב שהוא ימשיך לחשוב עלי טובות. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, בפעם הראשונה מאז שנינו הסתלק התחשבתי בדעתו של אדם אחר עלי.

לא שהשתניתי בבת אחת, זה היה תהליך שארך זמן מה. בהתחלה עוד המשכתי לחשוב כמו נווד ותכננתי שאחרי שהקטע עם ליאון יגמר אחזור לגור אצל אימא. במקום זה מצאתי את עצמי, יומיים אחר כך, נוסע אל אלכס ולוקח ממנו את שתי המזוודות שלי כשאני מחייך חיוך מסתורי ומסרב להסביר לאן מועדות פני. מודע לכך

שזו הפעם הראשונה מאז שנינו עזב שהוא לא ידע איך למצוא אותי גם אם יחקור את כל מכרינו המשותפים, למרות הכל לא השתגעתי לגמרי והשארתי על המקרר של אלכס את מס' הנייד שלי.

בחודשים הראשונים שלי אצל ליאון ניסיתי לא להניח לזאתי - הבת זונה הבוגדנית שגרה בתוכי – לטמטם אותי. היא עוד לא הבינה שהתקווה המטופשת, חסרת ההיגיון הזו שמחר יהיה טוב הורסת אותך יותר מהר מסמים ומאלכוהול, ושבן אדם צריך להיזהר ממנה כמו מנחש ארסי.

ידעתי את זה היטב ובכל זאת קיוויתי לדחות את השיבה לבית אימא. לא שיש לי בעיה עם אימא שלי, היא די בסדר, יחסית לאימא, אבל מאז שהדביל שלה הסתלק אחותי גרה אצל אימא עם הילדים שלה שהם נחמדים והכל, אבל הבית פשוט צפוף מידי. כמו כל בן אדם סביר גם אני אוהב את המשפחה שלי, אבל לגור עם אימא ואחות ושלושה אחיינים קטנים בדירה של שמונים מ"ר זה לא לעניין בגילי. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, כשהשוויתי בין הדירה של אימא לבית של ליאון, נדחפה הזאתי - הבת אלף הבוגדנית – וניסתה לטפטף לי את הרעל שלה.

ולא שחשבתי ברצינות שאני וליאון נהפוך לזוג, לא היו לי שום פנטזיות בכיוון הזה, הוא היה עשיר ומכובד והיה לו בית יפה ועבודה מסודרת, כזו שהולכים אליה לבושים בחליפה ועניבה, ואני? טוב, אני סתם פרחח חסר בית וחסר עתיד וחסר תקווה. מה כבר יכולתי להציע לאחד כמוהו חוץ מידיים טובות בעבודות שיפוץ, גוף רזה, פרצוף אינדיאני מכוער ושערות בצבע זפת? 

ליאון היה בדיוק הפוך ממני, בעל גוף מוצק ושרירי של גבר שמיטיב לשמור על עצמו, לא גבוה, אבל עם יציבה זקופה ופנים רחבים בעלי תווים רבועים וגבריים עם עצמות לחיים חזקות ועיניים כחולות בהירות, צרות ומעט מלוכסנות שמעליהן התקמרו גבות עבות, כהות משערו החום בהיר.

במיטה היה מתחשב עד להפתיע והרבה לנשק אותי וללטף אותי ולא התנגד להניח לי להיות אקטיבי מידי פעם, דבר שהעיד על בטחון עצמי רב ועל החיבה שרכש כלפי.

גם אני חיבבתי אותו מאוד, וחיבבתי גם את ביתו המרווח והנאה ששכן על ראש גבעה, מבודד מעט מבתי השכנים, מוקף בגינה גדולה תחומה בחומת אבן מקומית. במורד הגבעה היה בוסתן קטן של עצי הדר זקנים, ובחזית היו כמה שיחי ורדים מוזנחים.

מתחתי את העבודה ככל האפשר עד שלא יכולתי לחשוב עוד על שום דבר חדש לעשות, ואחרי שבוע, כשישבנו לאכול ארוחת ערב תפסתי אומץ ושאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה מחר.

"למה אתה מתכוון?" שאל ליאון, מרים את ראשו מעל צלחת הפסטה שהכנתי.

"גמרתי את כל העבודה בבית וגם ניקיתי את כל הקוצים והעשבים מהגינה." אמרתי, "מה אתה רוצה שאני אעשה מחר?"

הוא הניח את המזלג שלו והביט בצלחת כאילו חיפש את התשובה בתוכה.

בעודי ממתין לתשובתו הבנתי פתאום שמאז שנינו עזב לא הרגשתי כל כך טוב עם מישהו כמו שהרגשתי עם מר ליאון אברבנל וקיוויתי בכל לבבי שהוא יגיד לי להמשיך לטפל בו ובגינה שלו. אם הוא רק ירצה לחשה לי הזאתי - הזונה שאף פעם לא מתייאשת - תוכל לחיות כאן כמו בגן עדן.

הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט הישר בעיני, "מה היית רוצה לעשות בעתיד עם עצמך?" שאל ברצינות רבה.

"לא יודע." עניתי וחייכתי את החיוך הסתמי הזה שאני מחייך תמיד כששואלים אותי מה יהיה איתי. מאז שנינו הלך אבדתי עניין בתכנון העתיד שלי, אבל בכל זאת התחלתי לקשקש, "הייתי שמח לטפל בגינה. אולי אפשר עוד להציל את עץ התות הזקן, וחשבתי שיהיה נחמד לשתול כמה שיחי יסמין רפואי ליד המטבח, ואולי כדאי לשתול גינת תבלינים ליד המדרגות שיורדות מהפטיו?"

הוא הביט בי במבט מרוכז מאוד, וכשניסיתי, נבוך מעצמת מבטו, להסב את פני, אחז בסנטרי מאלץ אותי להמשיך ולהביט בו.

"בסדר." אמר בקול חרישי, "אבל אחרי שתגמור לשתול הכל תצטרך להמשיך לטפל בגינה וחוץ מזה התרגלתי לבישול שלך, אז מה דעתך?"

"מה דעתי על מה?" שאלתי, כאילו בתמימות, ורק הבת אלף השקרנית הזו קפצה על רגליה ונדמה לי שמרוב שמחה אפילו עשתה איזה סיבוב קטן סביב עצמה.

ליאון חייך, קצת נבוך. "מה דעתך שנמשיך לישון יחד?" פלט, כאילו באדישות, אבל ראיתי שהוא מביט בי בדריכות.

להצעה כזו, פשוטה וישירה, באמת לא ציפיתי. "אז אתה מציע לי… כאילו… כאילו לגור אצלך? למה?" חקרתי בחשדנות, והדפתי מעלי את המופקרת לפני שתספיק לפתות אותי לעשות שטויות.

בשביל מה הוא צריך אותי? לחשתי לה בשקט, מזכיר לה את כל מגרעותיי, כשהייתי ילד קראו לי מוגלי וצחקו ממני כי הייתי הכי רזה והכי שחור בכיתה ועד היום עוד לא התאוששתי מזה. אף אחד לא מצליח להשתחרר ממה שחשבו עליו כשהיה ילד, זה נשאר צרוב עליך עד יומך האחרון. כשנינו אהב אותי עוד האמנתי שאני כמעט בסדר, אבל אחרי שהוא הלך אפשר היה לנגב עם הביטחון העצמי שלי את הרצפה.

"למה אתה מתכוון למה?" שאל ליאון והמשיך לאכול בתאבון את האוכל שהכנתי.

"נו, טוב. אני לא ממש יפיוף." ציינתי את המובן מאליו וחייכתי, תמיד טוב לרדת על עצמך לפני שאחרים יעשו את זה. "ואני מבוגר מידי בשביל להיות החתיך הצעיר שלך."

ליאון נאנח והניח שוב את המזלג שלו. "אני לא מבין למה רק מי שדומה לבובת ברבי נחשב ליפה?" העיר בנחת, "יש כל מיני סוגים של יופי. ואגב, הייתי מעדיף גבר מבוגר יותר ממך, הבדל של שמונה שנים זה יותר מידי לדעתי, אבל מה לעשות, אי אפשר לבחור במי להתאהב." אמר, ומיד קם והלך לשים את הצלחת שלו בכיור. "מה דעתך שנקנה מדיח כלים?" שאל בעוד גבו מופנה אלי.

"רעיון טוב." עניתי, "יש כאן מקום למדיח גדול, אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים אחד כזה."

"אני מעדיף מדיח גדול." ענה ליאון אחרי שיקול דעת. "אולי אשתי לשעבר תסכים לשלוח אלי את הילדים בקיץ ואז מדיח גדול יהיה שימושי מאוד, אתה יודע שיש לי שלושה ילדים? שני בנים ובת, הראיתי לך תמונות?"

"לא, עדיין לא." עניתי ונגשתי אליו בחוסר רצון, מניח יד על כתפו, "אמרת שאתה אוהב אותי ליאון?" שאלתי בטון מסויג מאוד, מקווה שהוא יכחיש או יגיד שזה סתם נפלט לו.

הייתי מוכן לשמוע כל הסבר או תירוץ רק כדי לחסוך מעצמי הצהרות אהבה דביקות. אפילו הזאתי נעשתה עצבנית כששמעה את המילה הזו, והתחילה ללעוס בעצבנות את הציפורנים ולחפש את הדלת.

נינו נהג להגיד שאהבה רומנטית זו הדרך של נשים לשלוט בסטרייטים המסכנים שזקוקים לסם הזה כדי להחזיק מעמד בשעבוד למשפחות שלהם, אבל אנחנו, ההומואים, למה לנו את זה?

ליאון לא ניצל את ההזדמנות ובמקום להתחמק הוא הניד לאות הן, מביט בי במבט לוהט. "זה בגלל העיניים שלך." ניסה להסביר, "ברגע שראיתי אותן הן גנבו לי את הלב."

הבטתי בו בפליאה ולא ידעתי מה להגיד. לדעתי יש לי סתם עיניים שחורות רגילות לגמרי והוא שראה שאני לא מבין על מה הוא מדבר ניסה להסביר לי איך, ברגע שראה אותי, הרגיש שאני צולל לו לנשמה וכאילו רואה אותו מבפנים, ועוד כל מיני הבלים רוחניים כאלו שגרמו לי לשאול את עצמי אם הוא לא עישן משהו לפני האוכל.

בסוף הוא נואש מהסברים וגרר אותי למיטה, ובזה סיימנו את הדיון בנושא.

אחרי ששנינו גמרנו הוא לקח את פני בכפות ידיו הגדולות והקשות וכיסה אותן בנשיקות. "אני יודע שאתה חושב שאתה מכוער," אמר ברוך, "אבל אני אוהב כל דבר בגוף שלך, מכפות הרגלים ועד לשערות, הכל בך מוצא חן בעיני מאוד." הצהיר והביט לי ישר בעיניים.

החזרתי לו מבט ישיר ויכולתי להגיד לו בכנות גמורה שגם הוא מוצא חן בעיני.

"למרות שאני זקן שמן ושעיר." הוא שאל וצחק חרש.

"אתה לא זקן." מחיתי, "ואתה לא שמן, אתה מוצק, בדיוק כמו שאני אוהב, ואני אוהב שאתה שעיר ולא חלק כמו הילדים האלה שיוצאים מהארון עוד לפני שהם התחילו להתגלח, כאילו שלהיות הומו זה מין טרנד אופנתי כזה ולא… לא…" גמגמתי קצת ונתקעתי.

"לא מה?" שאל ליאון בסקרנות. הוא תמיד הקשיב למה שאמרתי בתשומת לב גם אם לא תמיד הסכים לדברי.

"טוב," ניסיתי להסביר במבוכה, "היה לי חבר שטען שלהיות הומו זה ללכת נגד הסדר הטבעי של הדברים ונגד הרוב. אני יודע שהומוסקסואליות זה לא חטא או איזה מחלה, אבל מצד שני למה לנופף בזה ולצאת מהארון ולעשות מצעדי גאווה וכל זה? במה יש לנו להיות גאים כל כך? בזה שלא יהיו לנו אף פעם ילדים? זה לא כבוד כל כך גדול, וההומואים האלה שמתנהגים כמו נשים? זה פשוט דוחה. הרי להיות הומו אומר להיות עם גבר כמוני לא עם אישה בעלת זין."

"ומה דעתך על נשים?" שאל ליאון, "שכבת פעם עם אישה?"  

"לא, אבל יש לי דעה טובה על נשים." עניתי. "בתור שותפות לחיים הן עדיפות על גברים, וכמובן שרק הן מסוגלות להביא ילדים, אבל אני לא מאמין שאוכל למצוא מישהי שתרצה לחיות איתי ולגדל איתי ילדים, בכל אופן לא בחורה נורמאלית שתרצה יחסי מין רגילים עם גבר שיאהב אותה. אני יכול להציע לאישה ידידות, נאמנות, תמיכה וחברה, אבל לא את הדבר הזה שהופך שנים לזוג."

"הדבר הזה הוא אהבה." חזר ליאון לנושא החביב עליו וסקר את פני בחשש קל.

"אני לא מאמין באהבה ליאון. יש קשר מיני שאחרי כמה שנים ממצה את עצמו ונגמר, ואז הולכים הלאה. למזלנו אנחנו הומואים ככה שאין לנו סיבוכים של ילדים, משכנתא, רכוש וכדומה. נגמר אז נגמר, אומרים יאללה ביי והולכים הלאה."

ליאון הניד את ראשו לשלילה וניסה להיכנס לדברי, אבל כבר הייתי בתנופה, "ואל תספר לי על הזוגות האלה שחיים יחד באושר כבר שלושים שנה, ברוב המקרים הם פשוט פוחדים להיות לבד, או שהם הגיעו לאיזה הסכם נוח שכל אחד מזיין מהצד והם רק ידידים טובים. אני תמיד חושד שחלק מהזקנים האלו שנשואים כבר מאה שנה עושים הצגה לכולם ובעצם שונאים אחד את השני בדם וזה מה שמחזיק אותם בחיים."

ליאון פרץ בצחוק, "איך נעשית ציני כל כך בגילך? זה בגלל נינו?"

"מה אתה יודע על נינו?" נדהמתי, "מי סיפר לך עליו?"

"שאלתי פה ושם וסיפרו לי עליכם. כמה זמן היית איתו? ארבע שנים, לא?"

הרגשתי איך שפתי נעשו קרות ונוקשות מרוב בהלה. לא רציתי להסביר אותו ואותי, ואת כל מה שקרה ולא קרה.

"אין לך שום זכות לחקור עלי ליאון." אמרתי בקול שקט, מצווה על עצמי להישאר מאופק למרות שבתוך הגוף שלי השתוללה תזמורת שלמה של בהלה.

"אתה צודק לגמרי." הסכים ליאון. "ואני מבקש את סליחתך, אבל תבין, אני כבר לא ילד, ואני בא ממשפחה עשירה מאוד. יש לי הרבה כסף, ובנסיבות בהן נפגשנו, ברור שאני חייב לנקוט בכמה אמצעים…"

קמתי מהר, זרקתי על עצמי ג'ינס וסוודר והתחלתי לארוז במהירות את מעט החפצים שלי. זה לא שנעלבתי, אבל במקרים כאלו עדיף ללכת לפני שיעיפו אותך בבעיטה. אפילו הזונה, שאין לה טיפה אחת של כבוד עצמי בגוף הבלה שלה, הסכימה איתי בזה.

ליאון נעמד לידי עירום, מביט בי בעצב, "אני מבין למה אתה רוצה ללכת," אמר בקול מתון, מנסה לשמור על קור רוחו, אבל ראיתי איך העפעף התחתון בעינו הימנית רוטט ממתח, "אבל אני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרתי ולנסות להבין ש…"

במקום ליפול על צווארו ולהגיד שאני מבין המשכתי את המשחק של אחד שהגאווה שלו נפגעה, "ואני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרת ולהיזכר שהצעתי לך עוד בהתחלה לשלם על המגורים אצלך בעבודה או בכסף. אתה זה שהעדפת לקחת אותי למיטה, ועכשיו אתה מדבר פתאום על הכסף שלך. מעניין את התחת שלי. לא בגלל זה אני מזדיין אתך ואם אתה לא מבין את זה אז אני פשוט מרחם עליך למרות כל הכסף שלך." טרקתי את המזוודה שלי בכוח כדי להדגיש כמה אני כועס וכמעט שהאמנתי בזה בעצמי. אם הוא לא היה עוצר אותי עוד הייתי מתפרץ החוצה בגאון כמו איזה דביל.

ליאון אחז בזרועי, הושיב אותי על המיטה, כרע על ברכיו לפני וכבש את פניו בברכי, אוחז בחזקה בירכי.

"בבקשה רבה," אמר בקול מתחנן, "מאוד מבקש דורי, אל תלך." הלב כאב לי לשמוע איך מרוב התרגשות המבטא שלו נעשה סמיך יותר והדקדוק שלו מתבלבל.

על כורחי הושטתי את ידי וליטפתי את מברשת שערו הקצוץ על עורפו העבה והשזוף. "אנחנו צריכים לדבר ליאון."

הוא הנהן וכפות ידיו החלו להחליק בין ירכי בניסיון לפשק אותן. "ליאון, קום." הפצרתי, אבל לשווא, המעמד הזה, שהוא כורע לפני על ברכיו, גירה אותו מאוד, וכבר ידעתי מניסיון קודם שכשליאון היה נעשה מיוחם שום דבר לא עזר, לא תחנונים ולא פניה להגיון שלו. הוא רצה לזיין ורצה לעשות את זה עכשיו, וזה בדיוק מה שעשה, זוכה לשיתוף פעולה מלא שלי, כי גם אני מצידי מצאתי את המצב הזה, שהוא מתחנן לפני על הברכיים, מאוד מגרה.

אחרי שגמרנו ונרגענו החלטתי שאני נשאר, אבל אנחנו עושים הסכם ג'נטלמני שאני משלם על המגורים שלי בטיפול בבית ובגינה שלו, טיפול שיכלול בישול, קניות, ניקיון ועבודות תחזוקה בגינה ובבית.

"ודמי כיס." הוסיף ליאון שתמיד היה נדיב יותר מהרגיל אחרי זיון מוצלח. לא שהיה קמצן חלילה, אבל כמו כל גבר נטה להיות פזרן יותר אחרי ארוחה טובה או זיון. נאמן להחלטתי לא לוותר על העצמאות שלי אמרתי מיד שאני לא מסכים ואני מתכוון לחפש משרה חלקית, וליאון, שהיה קצת מנומנם אחרי כל ההתרגשות, עשה כן עם הראש, חיבק אותי חזק ונרדם, שוכח מכל הסיפור.

הוא שב ונזכר בדברי כשהודעתי לו, שבועיים אחר כך, שאני מתחיל לעבוד בבי"ח כרמל במעבדת הצילום של מחלקת העיניים.

"אני אעבוד רק במשרה חלקית, ארבע ימים בשבוע, משמונה עד אחת בסך הכל." בישרתי לו בשמחה, מרוצה שמצאתי עבודה כל כך מהר. נכון, שוב עבודה בבית חולים, אבל לפחות לא עם חולי סרטן גוססים ונשים כרותות שדיים עם עיניים עצובות. לא ספרתי לו על החוויות שלי מהאונקולוגית והסתפקתי בכך שציינתי שליאון חוזר מהמשרד שלו בחיפה רק בשעות אחרי הצהרים המאוחרות, ולפעמים אפילו בערב, כך שלא ירגיש בכלל שאני עובד.

דברי לא עשו עליו שום רושם. "מה אתה מבין בצילום?" שאל בקול מסויג.

הסברתי לו שלמדתי צילום בבית הספר התיכון וגם שירתי כצלם בחיל האוויר.

"חשבתי שאתה טכנאי רנטגן." אמר בקול חשדני.

"נכון, אחרי הצבא לא מצאתי עבודה בצילום אז למדתי טכנאות רנטגן על חשבון קופת חולים תמורת התחייבות לעבוד שנתיים אחרי הלימודים איפה שהם יחליטו. ככה הגעתי לעבוד ב'לין' במחלקה האונקולוגית."

"ומתי פגשת את נינו?" שאל ליאון בזהירות, מציץ בי מזווית עינו.

איך הגענו לדבר על נינו? חשבתי שאנחנו דנים בעבודה שלי, אבל הרי אני לא יכול להמשיך לא לספר על עצמי, לא יקרה כלום אם אני אזרוק לו כמה עובדות, שום פרשנות מיותרת, רק עובדות יבשות, שיירגע קצת.

"פגשתי אותו באוטובוס 901 כשחזרתי בסוף שבוע מהלימודים הביתה." עניתי מהר, ושוב זה קרה, המכה הזו בלב כל פעם שנזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם נינו, איך התיישבתי לידו סתם במקרה ונרדמתי על כתפו בתמימות של ילד עייף, וכשהתעוררתי אחרי נתניה נכנעתי מיד ובלי תנאי לעיניים הבהירות שצחקו אלי והנחתי לו לפרוש על ברכנו מעיל ולגעת בי מתחתיו כל הדרך ממחלף כפר יונה עד למבואות חיפה.

זה היה בערב ראש השנה תשמ"ד, הייתי אמור לבוא הביתה כדי לחגוג עם אימא ורינה ההרה מהדביל שלה, שכל הזמן רק דיבר על שנת תשמ"ד האיומה ועל שנת 1984 מבשרת הרעות, כולם תהו איזה אסונות יקרו בשנה הזו, אבל שום דבר רע במיוחד לא קרה חוץ מזה שפגשתי את נינו שבמשך ארבע שנים שבר וכתש את ליבי בצורה יסודית והשאיר אותי עומד על ברכי, ראשי תקוע באסלה מסריחה של שירותים ציבוריים.

הנחתי לנינו ללטף את ירכי ואת הזין שלי מתחת למעיל, וכשהוא קם לרדת בשכונת עין הים ירדתי בשתיקה אחריו, לופת בכוח את התרמיל שלי, מביט בדבקות בגבו הארוך ויודע שבעד עוד ליטוף מידיו הדקות והחזקות אני מוכן לוותר על נשמתי.

הוא פסע לאיטו במעלה הגבעה הצופה אל הים התיכון, לא מביט אחורה, מתעלם ממני, אבל אני ידעתי שהוא יודע שאני בעקבותיו. עברנו דרך שער ברזל עתיר סלסולים חלודים שכמה ימים אחר כך שפשפתי בדבקות בניר זכוכית וצבעתי בלבן ובזהב, ונכנסנו לבית אבן קטן וישן שהתנאה בחלונות מקומרים עם משקופי עץ מתקלפים. עד היום אני שומע את חריקת המפתח בדלת העץ המגולפת, ואחר כך את קולו החם בעל המבטא שהיה קצת איטלקי וקצת צרפתי וכולו נינו.

"אתה בטוח שאתה רוצה לבוא איתי ילד?" שאל והביט בעיני.

הנהנתי בלהיטות, מביט כחולם בפניו הנאים בהירי העור ודקי התווים. עיניו הכחולות האירו את פניו המזוותות באור רך, וברכי רעדו מתשוקה לנשק לפה הזה, דק השפתיים והאכזרי.

"כשתצא מפה כבר לא תהיה אותו הילד." אמר נינו, סוקר את פני, מחפש כנראה אותות לפחד או להיסוס.

במקום תשובה השלכתי את התרמיל שלי על הסף וכרעתי ברך לפניו, מצמיד את פני אל קדמת הג'ינס המהוה שלו.

"נו טוב," אמר בהשלמה רכה, "אם זה מה שאתה רוצה." ומשך אותי פנימה.

"הוא היה הראשון שלך?" שאל ליאון ונגע בזרועי כדי להחזיר אותי אליו.

"לא מה פתאום." התנערתי, "הוא התנהג כאילו שאני ילד תמים, אבל הייתי בן עשרים ואחת וידעתי שאני הומו עוד לפני שאבא מת. מזל שלא סיפרתי לו כלום, לפחות עגמת הנפש הזו נחסכה ממנו."

ליאון חיבק אותי מחביא את פניו בכתפי. "אז מי היה הראשון?" שאל אחרי שתיקה קצרה.

"הראשון שלי היה מוטי - גרוש אחד ששכר דירה מול הדירה שלנו. הייתי בן שבע עשרה בערך והוא קלט אותי עוד לפני שהמובילים גמרו להכניס לדירה את הכמה רהיטים עלובים שאשתו הרשתה לו לקחת. הוא לימד אותי איך לעשות מה, לפני זה רק פנטזתי. היום אני בקושי זוכר איך הוא נראה. אחרי כמה חודשים נמאסתי עליו וזה נגמר. הוא הראשון שלקח אותי לברים של הומואים ולימד אותי איך להתנהג בגן העצמאות וכל זה."

"היית בגן העצמאות?" הזדעזע ליאון והבעת גועל עלתה על פניו. "למה?"

ידעתי שזה מה שיקרה בסופו של דבר - אסור להאמין לאף אחד, ואסור לספר שום דבר, ואסור להראות מה אתה מרגיש, והכי טוב לא להרגיש כלום, זה רק עושה צרות. אפילו את השם האמיתי שלך אסור לספר - ככה היה עיסאם משנן לי בהפסקות שעשינו בין קליינט אחד לשני.

לא אהבתי את זה, אבל הלימודים עלו המון  – הנסיעות, הציוד, הפילמים, הספרים - הכל עלה המון המון כסף שלא יכולתי לבקש מאימא, אבל לך תספר דבר כזה לליאון שכל מה שמטריד אותו זה אם אוהבים אותו רק בגלל הכסף שלו, או בגלל שהוא אדם נחמד.

זה לא חוכמה גדולה להיות נקי ונחמד כשיש לך המון כסף ליאון, חשבתי לעצמי בלב, ונחפזתי להבטיח שרק הלכתי לשם מסקרנות ואחרי פעם פעמיים נורא נגעלתי ולא חזרתי יותר.

האמת היא שנגעלתי כבר אחרי חמש דקות. שנאתי את האווירה המלוכלכת חשאית ואת הצורה המגעילה שבה הגברים האלו התייחסו זה אל זה ואל עצמם - החושך הסמיך, הלחישות בין השיחים, המבטים והמגעים בין זרים - אני מעדיף לקבור את הזיכרון של גן העצמאות ולא לדבר עליו ואם לא סיפרתי לנינו אז בטח שלא אספר לליאון.

במשך כל י"ב הייתי הולך בימי חמישי לגן העצמאות ואחרי כמה זמן היו לי כמה קבועים שכבר חיכו רק לי ולעיסאם. היה גם אחד שלקח אותנו אליו הביתה ללילה שלם. הוא דווקא היה נחמד - גרמני מבוגר, נשוי - אשתו הייתה נוסעת פעם בחודש ומשאירה אותו לבד והוא היה מנצל את זה טוב טוב.

היינו עושים יחד אמבטיה והוא היה משתולל אתנו במיטה, מעשן חשיש שופך על הגוף שלנו יין ומלקק, ועוד כל מיני שטויות שגם אותן לא אספר לליאון, או לאף אחד אחר. הוא נורא הצטער כשנפרדתי ממנו בסוף אותו קיץ כשהלכתי להתגייס.

עיסאם הבטיח לו שימצא לי תחליף והכל ימשיך כמו קודם, ואחר כך צעק עלי שאני דביל ומספיק שאגיד שאני הומו בלשכת הגיוס ואפטר מכל הצרה הזו.

"מה המדינה נתנה לך שאתה מבזבז עליה שלוש שנים." נזף בי בעברית הגרונית שלו, "אני נורא אתגעגע אליך, טיפש אחד." פרץ בבכי כשהמתנו יחד לאוטובוס.

הוא נהג לישון אצלי בבית באותם ימי חמישי ואחר כך היה חוזר לכפר שלו בצפון בעוד אני הולך לבית הספר כאילו אני סתם תלמיד רגיל ותמים. נפגשנו בגן העצמאות ומיד התחברנו ושמרנו אחד על השני, היינו חברים ואף פעם לא עשינו כלום זה עם זה חוץ מאשר לפעמים אצל הגרמני ההוא שאהב לראות אותו מזיין אותי – הגרמני היה מבוגר, בערך בן שישים, וזה היה מחרמן אותו משום מה.

עיסאם היה בחור עדין ולמרות שהיה ערבי מוסלמי היו לו עיניים כחולות נהדרות, עור בהיר וחיוך מתוק.

אימא חיבבה אותו וקנתה את הסיפור שהוא עובד בבית מלון על הכרמל וישן אצלי כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון לגליל. היו לי מעט מאוד חברים והיא שמחה שאני מביא חבר הביתה אפילו שהוא ערבי, ועיסאם היה באמת נורא נחמד ומאוד מאוד מנומס.

הוא היה ממלצר מידי פעם באיזה מסעדה, אבל בלילות היה מסתובב בגנים ציבוריים. אם המשפחה שלו הייתה יודעת הם היו רוצחים אותו בלי היסוס. הוא ישן לצידי על הספה הנפתחת ששמשה לי כמיטה  ובדרך כלל היינו אומרים לילה טוב ונרדמים מיד, הרוסים מעייפות, אבל בפעם האחרונה שישנו יחד הוא היה מוטרד מכדי להירדם וניסה לשכנע אותי שאולי אוותר על הגיוס ואחיה איתו.

"אתה לא תצטרך לעבוד ולא כלום." ניסה לשכנע אותי בלהט, "אני אביא כסף. רק תישן איתי אחרי שאני אחזור, בסדר?" הביט בי בתחינה שהפכה את מעי מרוב רחמים עליו.

ניסיתי לשכנע אותו לעזוב את הזנות ואולי ללכת ללמוד או משהו, אבל הוא לא יכול היה לוותר על הקליינטים שסיפקו לו כסף קל, וכשהראה לי את זרועו המחוררת דקירות - איך לא שמתי לב לזה קודם? – הבנתי גם למה.

שכבנו חבוקים, התנשקנו ובכינו כל הלילה, אבל איש לא הצליח לשכנע את חברו לזוז מעמדותיו.

בבוקר הוא נסע ויותר לא ראיתי אותו. מאז לא חזרתי לגן העצמאות, מראה זרועותיו מכוסות סימנים שחורים ועיניו המתחננות רודף אותי עד היום, מזהיר אותי שאסור להיות תלוי בשום דבר ובאף אחד. לכן התעקשתי למצוא עבודה ולא להניח לעצמי להיות תלוי בליאון, לא כספית ולא רגשית.

אם הייתי יכול להסביר לליאון את הלקח שלמדתי מהסיפור של עיסאם, ואת היחסים המסובכים שלי עם הזונה הרקובה הזו שחיה אצלי בפנים - לא מניחה לי לשכוח כלום, מקווה כל הזמן שיום אחד גם אני אהיה עשיר ומאושר - אולי הוא לא היה מתעצבן כל כך מהעבודה שלי, אבל אני שונא לדבר על עצמי ולהסביר מה אני מרגיש וכל זה – זה לא שאני כל כך מסובך, אני סתם פחדן שלא רוצה שיצחקו עליו - המופקרת טוענת שאם אדבר עם ליאון בכנות הוא יבין הכל, ואני צוחק ממנה ושואל אם היא למדה את השטויות האלה מסרטים מצוירים או מטלנובלות, אבל היא, הסתומה הזו, לא מתייאשת - רק תראה מי אתה באמת וכולם יאהבו אותך – היא משננת לי.

כן בטח, ממש.

במקום זה נתתי לו נאום לעוס ומשעמם על הצורך שלי בעצמאות כלכלית ועל חוסר הרצון שלי לבקש ממנו כסף כל פעם שבא לי לקנות זוג גרביים.

"אני אתן לך קצבה חודשית …" התחיל ליאון וכשראה את פני מתעוותים בחוסר רצון החליף את המילה קצבה במשכורת.

"משכורת על מה?" שאלתי, ובאמת לא הבנתי למה הוא צריך לתת לי משכורת נוסף על כך שהוא מניח לי לגור אצלו חינם, ולישון במיטה שלו, ולאכול מהאוכל שלו, שלא לדבר על זה שהוא גם מזיין אותי בהתנדבות, ואפילו מתעקש לחבק אותי אחר כך ולהירדם כשזרועותיו החמות כרוכות סביבי – את זה לא אמרתי לו כמובן - אבל חשבתי ככה בלב.

"משכורת על זה שאתה מבשל ומנקה ומטפל בבית ובגינה ובי." הסביר ליאון וליטף אותי, מתחיל בנגיעה קלילה בפרק ידי וממשיך משם לאורך הזרוע אל הכתף והעורף. "הגופייה הזו נורא סקסית," אמר בחיוך מלא זימה, "אני אשלם לך משכורת של סוכן בית, או. קי?" התנשם והצמיד אותי אליו, דוחף ידיים מתחת לגופיה שלי שהייתה סתם גופיית חאקי ישנה שנשארה אצלי מהצבא.

הנחתי לו ללטף אותי ולהדק את זקפתו אל ישבני, אבל המשכתי להתווכח, טוען שאת כל העבודות האלו הייתי עושה גם אם הייתי חי לבד.

ליאון נאנח והטיל אותי על המיטה, נשכב עלי, ובין נשיקה לנשיקה ניסה להמשיך ולשכנע אותי שאם לא הייתי חי אתו הוא היה צריך לשלם לעוזרת בית ולטבח ולגנן, ובגלל שאני עושה הכל חינם הוא חושב …. ואז הוא הצליח להתגבר על התנגדותי הסמלית ולפשוט מעלי את מכנסי, וברגע שהזין שלי היה בפיו הפסקנו לדבר ופשוט הנחנו לנושא.

למחרת בקשתי מליאון טרמפ לחיפה, הוא נהג לצאת לפני שבע בבוקר כדי לא להיתקע בפקקים, והיה מגיע למשרד שלו בעיר ליד הנמל כבר בשבע וחצי.

"אז אתה בכל זאת הולך לעבוד?" שאל והקדיר את פניו מעל לאספרסו שלו.

הנהנתי ולגמתי מהנס קפה עלית הפושטי שלי שבלעדיו אני לא יכול להתחיל את היום.

"בוא, אני אקפיץ אותך." השלים ליאון באנחה עם החלטתי, והסיע אותי במרסדס השחורה שלו עד לפתח בית חולים כרמל.

כשעצר לי מול השער נגעתי בזרועו לאות תודה, "אני יודע שאתה לא מסכים, אבל חשוב לי שיהיה לי משהו משלי." ניסיתי להסביר שוב, הוא הניד את ראשו, מביט ישר קדימה.

"אתה צודק." אמר בלי להביט בי וליטף את ברכי כתחליף לנשיקת פרידה. היה לנו הסכם שבשתיקה שנשיקות וחיבוקים הם מחוות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בציבור.

"להתראות בערב ואל תעבוד קשה מידי." אמר ונסע.

העבודה במחלקת העיניים לא הייתה קשה. קבלתי מעבדה קטנה ונחמדה עם חדר חושך מאובזר בכיורי כרום מבהיקים ומכונת הדפסה 'דורסט' מיושנת מחוברת לטיימר עתיק ומטרטר.

תפקידי היה לצלם את קרקעית העין של החולים ולהדפיס תמונות שנראו כמו מפות עגולות. הנהרות והנחלים היו כלי הדם בעיני החולים.

את המעבדה ניהלתי לבדי, והממונה הישיר שלי היה מנהל מחלקת העיניים - פרופסור גוטמן החביב, מלומד גדול עם נשמה של ילד סקרן ומלא אמון שהתנהג באותה מידת נימוס פזור נפש אל כולם, ממנהל בית החולים ועד לאחרונת המנקות הערביות שהסתובבו כל היום בבית החולים עם דליים ומגבים ושטפו את הרצפות ללא הרף. בסוף יום העבודה הראשון הוא בא למעבדה וחקר אותי בדאגה אם לא עצוב לי להיות לבד בחדר החושך.

נחפזתי להרגיע אותו שהעבודה במקום שקט וחשוך נעימה לי מאוד ופרופסור גוטמן חייך בשמחה וחיבק את כתפי, "אולרייט." פרע את שערי בחיבה ונחפז משם אל משרדו, שמח וטוב לב.

ברגע שהוא הסתלק צץ פתאום ליאון מעבר לפינת המסדרון, נעץ בי מבט קשה והדף אותי בכעס אל דלתו של חדר החושך. מאחוריה הייתה עוד דלת ובין שתיהן חיבר מסדרון קצר ומפותל צבוע שחור שנועד לחסום את קרני האור. ליאון לא ידע מה נמצא מעבר לדלת התמימה למראה והופתע. "מה קרה? איפה אנחנו?" שאל בבהלה ונצמד אלי, שוכח זמנית את כעסו.

"זו רק הכניסה לחדר החושך," מיהרתי להרגיעו ודחפתי בגבי את הדלת השנייה, "הנה, כאן אני עובד." משכתי אותו למעבדה הקטנה שלי, שכעת, בסיום העבודה, הייתה מוארת בשלושה ניאונים שאורותיהן השתקפו בכרום של הכיורים והדלפקים המבהיקים.

הוא העביר מבט סביב, נרגע קצת ואז התנפל עלי בזעם בגלל החיבוק התמים שהעניק לי פרופסור גוטמן.

עמדתי המום, מנסה להבין מה קורה כאן, ורק אז קלטתי פתאום שליאון הלבוש חליפה יפה, ועניבת משי יקרה חובקת מעדנות את צווארון חולצתו ההדורה, עומד מולי, עיניו הכחולות רושפות מזעם, ומקנא בגלל חיבוק תמים של פרופסור גוטמן הזקן שבקושי יודע אם אני בחור או בחורה, ומי יודע אם הוא מבין בכלל מה זה הומואים.

התנהגותו הייתה כל כך לא במקום עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי, יותר מהקלה מאשר משעשוע. ליאון התעצבן נורא, התנפל עלי, לחץ אותי אל כיור המתכת הקר שחתך במותני, והטביע נשיקה נשיכה בצווארי. "תזכור, אתה רק שלי." רשף באזני, "ועכשיו קח את התיק שלך ובוא. גמרנו עם המקום הזה!"

אם הייתי יכול לחזות את העתיד אולי עדיף היה שהייתי עושה כדבריו, אבל אני לא נביא ומובן שלא עלה בדעתי לעזוב מקום עבודה שרק היום התחלתי לעבוד בו ושמצא חן בעיני מאוד. "אני לא עובד אצלך ולא שייך לך." התרסתי בפניו, "והחיבוק הזה, שכל כך הרגיז אותך, היה תמים לגמרי." הוא העווה את פניו בחוסר אמון ואני עשיתי כמיטב יכולתי להסביר לו את אופיו המיוחד של פרופסור גוטמן ולמה אין לו שום סיבה לדאוג בגללו.

להפתעתי ליאון האמין לי מיד, ובכל זאת לא נרגע. "למה אתה עובד במקום החשוך הזה." מחה כשהראיתי לו את תאורת אורות הביטחון. "והאור האדום הזה, זה כמו בית זונות. בטח כל מי שנכנס לכאן שם עליך ידיים." התחיל לפתח פרנויות.

"לא כל אחד. רק עשרה אחוז מהגברים." התבדחתי.

ליאון לא מצא שזה מצחיק, "אני מודה שאני קנאי." אמר בעצב, "אני רוצה אותך רק לעצמי."

"אל תדאג." אמרתי בעודי נועל את המעבדה. "אני מבטיח לך שאם אני אתך אז אני רק אתך, ותצטרך לסמוך עלי בנושא הזה. גם אני לא יודע מה אתה עושה כל היום מחוץ לבית."

ליאון צחק, "דוחף ניירות מפה לשם." אמר ובחן בדאגה את הסימן שהשאיר על צווארי, "כואב?" שאל ונגע באצבע זהירה בכתם השחור סגול.

"זה בסדר." אמרתי, למרות שזה כאב קצת, "מחר אני אלבש גולף. בוא הביתה."

"אני מבקש סליחה." אמר ליאון בדרך הביתה

"זה בסדר." חזרתי ואמרתי, אבל ליאון לא היה שותף לדעתי וסיפר לי בהתנצלות איך היה ילד בודד, בלי חברים אמיתיים, ורק כשפיתה ילדים בצעצועים ובממתקים הם הסכימו לבוא ולשחק איתו.

"אז היית ילד עשיר ומסכן?" שאלתי וליטפתי את ברכו בזהירות, מתאמץ להשתתף בצערו. אני לא אוהב כשאנשים מצדיקים את ההתנהגות שלהם בכל מיני סיפורים עצובים על ילדותם העגומה. לו לפחות היו אמצעים לפתות ילדים שישחקו איתו, לי לא היה כלום חוץ מאחות בוגרת שלא התייחסה אלי, ואימא שלבשה סארי הודי ובשלה אוכל משונה, ואבא שדבר עברית במבטא מוזר ועבד כפועל ונהרג כשהייתי צעיר מידי.

ליאון הרגיש שאני לא מתרשם מילדותו הנוגה ואמר בבדיחות הדעת שהוא חייב להפסיק לתרץ את ההתנהגות הטיפשית שלו בסיפורי ילדותו העצובה וצחק, ושוב התנצל, ואני חזרתי והבטחתי לו שהכל בסדר וכולם עושים את זה, גם אני, אבל לא סיפרתי לו בתמורה שום דבר על הילדות המדכאת שלי למרות שהייתה לי הרגשה שהוא ציפה לשמוע ממני איזה סיפור.

ברגע שנכנסנו לחדר השינה הוא הטיל אותי על המיטה. "בוא אני אפצה אותך." אמר בקול עבה מרוב תשוקה, הפך אותי על בטני ודחף כרית מתחתי. הוא פישק את ישבני בכפות ידיו והעביר אל לשונו בחריץ, מתעכב ממושכות על פי הטבעת.

זה היה כל כך טוב, כל כך נעים. הרגשתי איך עורי מצטמרר והשערות הקטנות על עורפי ולאורך גבי נעמדות מרוב הנאה.

"אני יכול?" שאל בקול חנוק, "אפשר?"

"כן, כן, בוא." קיפלתי את ברכי כדי להקל עליו את הגישה. הוא גנח וחדר לתוכי בזהירות וכמנהגו תמיד החל לוחש לי מילות אהבה וזימה בספרדית, מלקק את עורפי וצובט קלות את פטמותיי עד ששנינו גמרנו.

"אני רוצה שנעשה בדיקת איידס." אמר מיד אחר כך, "אני רוצה להתחיל לעשות אתך אהבה בלי קונדום."

"בסדר." הסכמתי, וליאון המאושר מעך אותי בחיבוק חזק ונרדם מיד כשרגלו מכבידה על ירכי.