את עולה בסבידור ונכנסת לקרון מאוכלס עד לאפס מקום ומוצאת במזל שיא מושב שגם מאפשר מנוחת ראש וגם תצפית ישירה למזוודה שתקעת מתחת למושב ממול וכולם בוהים בך מסביב אכולי קנאה ואת פשוט נרדמת עוד לפני האוניברסיטה כי לא ישנת כבר שבועיים ופתאום את מתעוררת וכבר לב המפרץ והקרון כמעט ריק והעיניים לא נפתחות כמו שצריך ורק מהדהדת לך המחשבה שתוך מצמוץ קטן ניתן לנתר בין עולמות נפרדים של שמים ושל ארץ ושכלום לא באמת משנה כי באותה המידה היית יכולה להיות כרגע בסיני אבל הראש הולך צפונה והלב כבר לא סוחב