| 12/2008
המדינה האוטופית שלי - פרק ב' (השיטה הכלכלית)
כזכורבפרק הקודם כתבתי הקדמה כללית לנושא, הגדרתי מטרות ודנתי בשיטה השלטונית.
לפני שאמשיך, אציין שלא בטוח שכל הרעיונות הם רעיונות ישימים בימינו,
כזכור מדובר על מדינה אוטופית. ברשותכם/ן, אחזור בקצרה על הגדרת המטרות של
המדינה/חברה האוטופית שלי, שפורטו בפוסט הקודם בנושא:
א. שרידות.
ב. מוסר.
ג. אושר.
ד. פערים מוגבלים.
השיטה הכלכלית
פשרה בין קפיטליזם לסוציאליזם
כולנו ודאי שמענו על שני המודלים ההפוכים-משהו זה לזה. הקפיטליזם
- שבצורתו הקיצונית, המכונה במקומותינו "חזירי" (כמדומני שמעון פרס (כיום
הנשיא) השמיע לראשונה את המושג), מוביל לפערים בלתי הגיוניים ובעיקר בלתי
צודקים ולעוד צרות ומנגד הסוציאליזם
- שבצורתו הקיצונית מעביר את כל היוזמה לידי השלטון/חברה, לא לאנשים
פרטיים, אשר בפועל לא מצליח כ"כ לעבוד ושעלול ליצור מנגנונים לא יעילים.
אפשר וצריך למצא איזה איזון, לקחת את הדברים הטובים משני הקצוות הללו
ולוותר על הלא טובים, זאת מבלי לפגוע בעקרונות אחרים חשובים (לא בהכרח
כלכליים). מצאתי לפני זמן מה כאן בישראבלוג פוסט מעניין
בנושא הקפיטליזם, בו יש פירוט של הבעיות בשיטה, מומלץ לעיין. כמו כן, ארה"ב
היא, כידוע, מודל של חברה קפיטליסטית, לכן ראוי לצפות בסירטון הזה על מידת ההצלחה (או בעצם העדרה) של השיטה שם (עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי) והמחיר (הכלכלי, במקרה זה) שאנשים משלמים בעבורה.
כשקראתי, ממש במקרה, את הערך ונצאולה
בויקיפדיה, ראיתי תיאור מילולי קצר של התפלגות הדעות של העם שם
(כ-25 מיליון איש) בנושא קפיטליזם-סוציאליזם. כמצויין שם: העניים (רובם)
תומכים בסוציאליזם, העשירים (רובם) בקפיטליזם, השאר, כנראה, באמצע. זאת
תופעה מעניינת. החלטתי להדגים ויזואלית איך אני תופס את התיאור המילולי הזה (חשוב להדגיש כי השירטוט לא מבוסס על נתונים אמיתיים, אלא הוא השערה שלי. אפשר גם להניח שציר X (הכנסה) הוא לוגריתמי ולא לינארי):
אם אכן ההשערה שלי נכונה, זה רק מחזק את הטענה שסביר שרוב האנשים יתמכו
באיזו פשרה כנ"ל. למה זה לא קורה בפועל במדינות רבות? בפרט במדינות
דמוקרטיות שבהן הרוב אמור
לקבוע? שאלה מעניינת והתשובה, אני משער: כי למרות השיטה הדמוקרטית, כנראה
שלא תמיד השלטון מייצג את דעת רוב העם. במילים אחרות יש כוחות אחרים (בעלי
הון למשל) שמשפיעים מעבר לייצוגם באכולוסיה (ע"ע הון-שילטון, תקשורת ועוד)
ייתכן גם שזה תהליך שמעצים את עצמו, בגלל שהפערים (ולכן כוח והשפעת בעלי
ההון) הולכים וגדלים עם הזמן.
צמיחה - למה זה טוב ומה לא טוב בזה?
כבר שטפו לנו את המוח עם המושג הזה, כולם מדברים כל הזמן על "צמיחה כלכלית".
אם יש צמיחה זה טוב, אם לא זה לא טוב. אז נכון שבמצב כלכלי טוב, אפשר
לקנות יותר מוצרי צריכה (שלא ברור אם באמת צריך אותם), לאכול יותר טוב, יש
לכאורה בריאות יותר טובה, תוחלת החיים ארוכה יותר ועוד, אבל מה המחיר של
אותה "צמיחה" במונחים חברתיים ו/או סביבתיים? זה כבר, לכאורה, פחות חשוב. הנזקים לסביבה (זיהום הסביבה ואפקט החממה (תהליך בלתי הפיך?))
ולמבנה החברתי (למשל הפערים הכלכליים, למשל ההשפעה על מוסד המשפחה ועוד) הם דברים שפחות מדברים
ומתייחסים אליהם בהקשר הזה. הרי ברור, אני חושב, שראשית, דבר לא יכול
לצמוח ללא סוף ושנית, בגלל שצמיחה באיזה שלב נעצרת (אבל הציפיות להמשכה,
לא), תבוא אחריה שקיעה או נפילה על כל הנזקים האנושיים שלה. אולי במקום
לדבר על מחזור של צמיחה-שקיעה, מעין "מאניה-דיפרסיה"
של הכלכלה, ראוי שהכלכלה תשאף לייצב את עצמה, כלומר לשמור על ההישגים ולא
לצמוח רק בגלל "שצריך צמיחה". עוד לא דיברנו על הקשר בין הצמיחה וגידול
האוכלוסיה (קשר שלא נדון בו עכשיו). הבעיה היא שמי שרואה את
העולם במבט צר מידי (כלכלי, במקרה זה) עלול להתנתק מהמציאות המורכבת,
כתבתי על כך כאן בבלוג בפוסט תרבות הכסף.
מספר מרכיבים בשיטה שאדון בהם כעת
1. שכר (ורכוש) מקסימום ומינימום.
2. חובת אספקת (ויצירת) תעסוקה.
3. תחרות, גם במגזר הציבורי.
4. כסף דיגיטלי בלבד.
5. קרנות הון-סיכון (גם) של המדינה.
1. שכר (ורכוש) מקסימום ומינימום
אני מודה שזה רעיון שחשבתי (וגם כתבתי) עליו מזמן, אבל אני מניח שלא חשבתי
על כל השלכותיו. אינני כלכלן ובכל זאת:
כפי שיש כיום שכר מינימום בהרבה מדינות, במדינה האוטופית שלי יהיה גם שכר
מקסימום (אין הבדל כאן בין מגזר פרטי לציבורי). אפשר לדבר על מעין רצועה,
או על תחום נייד: היחס בין שכר המקסימום לשכר המינימום יהיה קבוע, למשל
10, כלומר כוח הקנייה התיאורטי של בעל השכר הגבוה ביותר יהיה לכל היותר פי
10 מזה של בעל השכר הנמוך ביותר. מכיוון ששכר הוא רק חלק מהתמונה הכלכלית,
יוגבל בדומה רכושו של אדם לאיזה מקסימום (ברור שזה לא פשוט לביצוע). אם
מצב הכלכלה יאפשר זאת יועלה שכר המקסימום, אבל במקביל יועלה גם שכר
המינימום כך שהיחס הקבוע ישמר. באופן דומה, אם המצב הכלכלי במדינה יהיה פחות טוב,
תבוצע הורדה במקביל של שכר המקסימום ושכר המינימום (וכל תחום
הביניים). אולי במקום לנקוב בשכר, לעובדים יהיה "דירוג שכר" (למשל
מינימום, למשל שליש מהמקסימום וכד') והמשכורת בפועל תקבע
כאחוז מהמקסימום העדכני (אחוז בין 10 ל-100, במקרה זה). אפשר לראות את ה"רצועה" הנ"ל בשירטוט הבא, שימו
לב שציר Y (האנכי) הוא ציר
לוגריתמי ולא לינארי:
2. חובת אספקת (ויצירת) תעסוקה
כשהמגזר הפרטי לא מייצר מספיק מקומות עבודה, תהא חובה על הממשל ל"ייצר"
מקומות עבודה, ע"י מה שמכונה "יוזמה ציבורית", למשל: סביר להניח שבין
המובטלים
יש את מגוון בעלי המקצוע הדרושים כדי להקים מיזמים מסויימים (אנשי ניהול,
פיתוח, ייצור וכד'). תפקיד הממשל יהיה לנסות ולאגד קבוצות של אנשים כאלה
ו"להרים" בעזרתם יוזמות שלמשל (אבל לא בהכרח) המדינה חפצה בהן (תוך נניח
בעלות משותפת של העובדים במיזם). כמו כן, אפשר להפנות מובטלים לעבודות
נוספות אחרות בהן יש צורך, כמובן תוך התחשבות ביכולות ובכישורי האנשים.
השכר בתפקידים הללו, לא יהיה גבוה מידי (אבל כמובן, לפחות שכר המינימום),
כדי
לאפשר תחרות הוגנת למגזר הפרטי בגיוס עובדים) ולהיפך אם אדם מקבל קיצבה
מהמדינה (למעט אם הוא מוגבל או מבוגר מידי וכד') הוא יחוייב לעבוד לטובת
המדינה במסגרת מסודרת.
3. תחרות גם במגזר הציבורי
הרבה אנשים תומכים בתחרות בשוק החופשי. יש בתחרות (במידה) הגיון, היא
מייעלת תהליכים ומקדמת חדשנות. אחת הטענות כלפי מגזרים ציבוריים היא שאין
בהם מספיק מהנ"ל. במדינה האוטופית שלי, בתחומים בהם זה ניתן (כנראה שלא
בצבא) יהיו שני מנגנונים של בקרה של הציבור על המגזר הציבורי. מנגנון אחד,
הקמת אירגונים מקבילים המספקים אותו שרות והמתחרים זה בזה (אין צורך בהכרח
בכפל כח אדם, אפשר למשל לנסות לחלק אירגון קיים לשניים). המנגנון השני שיכול
להשתלב עם הראשון, הוא מנגנון המשוב: פעם בפרק זמן מסויים (נניח שנה)
ימלאו האזרחים המשתמשים בשירות הציבורי הנדון (או במקרה שזה לא רלוונטי,
גוף בקרה אחר), חוות דעת על איכות השירות (או התיפקוד) שהם קיבלו. נתונים
אלה יאספו ע"י גוף בלתי תלוי. אם רמת שביעות הרצון של הציבור (או מערכת
הבקרה) תרד מתחת לסף מסויים, יחל תהליך של פירוק אותו ארגון ויוקם תחתיו
אחד אחר ולהיפך אם הביצועים יהיו טובים יקבלו עובדי הארגון הציבורי
בונוסים על-כך.
4. כסף דיגיטלי בלבד
במדינה האוטופית שלי, לא יהיו שטרות או מטבעות. לכל אדם במדינה יונפק
כרטיס מגנטי מיוחד (עם אמצעי אבטחה משופרים מהקיים, אולי בשילוב אמצעים
ביומטריים מתקדמים ועוד) שישמש גם כתעודת זהות וגם כאמצעי לביצוע העברת
כספים (סביר שיונפקו גם כרטיסים כאלו לחברות או גופים כלכליים אחרים).
לצורך העברת הכספים תוקם רשת תקשורת (ממוחשבת) ייעודית ע"י המדינה ועמדות (רבות)
להעברת
כספים. כמובן שזו חייבת להיות רשת בעלת רמת אבטחה בסטנדרטים הגבוהים ביותר
(נא לא להשוות לאינטרנט). מה טוב בזה? ראשית אם כל העברות הכספים מתועדות
ברשת ממוחשבת של המדינה, המדינה יכולה למסות את אזרחיה באופן אוטומטי ללא
צורך בדיווח (מה שיכול לייעל ולהגדיל את הפעילות הכלכלית) ושנית זה אולי יקשה על גנבת כסף ממשי (כי לא יהיה כזה). מצד
שני, אני מניח שיהיו מי שיכולים לנסות לעקוף את השיטה ו/או ינסו "לגנוב
זהות" של אחרים. אני משער גם שלנושאים הללו אפשר, אם מתאמצים מספיק, למצא
פתרונות. כמובן שיש כאן בעיה לא פשוטה עם צינעת הפרט (אפשר לעקוב אחרי כמעט
כל פעילות האזרחים), אבל... זו כאמור מדינה
אוטופית ולאנשים אין שם מה להסתיר...
5. קרנות הון-סיכון (גם) של המדינה
רעיון שיכול להשתלב עם סעיף 2 לעיל. קם לו אזרח יצירתי יום אחד וחושב על רעיון. רעיון ממש טוב שיכול לעזור ללא
מעט אנשים. כדי לממש את הרעיון, סביר להניח שהוא יזדקק להשקעה כספית
ולמערך לוגיסטי לא קטן. הוא יכול, בימינו, לפנות לגורמים פרטיים (בנקים,
קרנות הון-סיכון, משקיעים פרטיים וכד'). מה שסביר להניח יניע את אותם
הגופים לגבי השקעה ברעיון, הוא האם ההשקעה תחזיר את עצמה? באיזה פרק זמן
ומה יהיה הרווח? כאשר סביר שהעדפה תהיה לזמן הקצר ביותר ולרווח הגדול ביותר
(בהשוואה לאפיקי השקעה אלטרנטיביים). לא בטוח שטובת הציבור (אם להשתמש
בביטוי מעט כוללני) מתיישבת תמיד עם השיקולים הללו, למשל ייתכן שרעיון
שיכול להיטיב עם הציבור, לא יהיה רווחי או שיהיה בו רווח קטן מאפיקי השקעה
אחרים או שאולי יקח להחזיר את ההשקעה זמן ארוך "מידי". לשם כך במדינה
האוטופית שלי, יוכל האזרח הנ"ל לפנות לקרן הון-סיכון של המדינה.
כמובן שזו קרן שתוכל להשקיע משאבים וסכומים משמעותיים. האנשים שיחליטו אם
לאשר השקעה ברעיונות, יהיו בעיקר אנשי מדע וחברה שיבחנו יותר את הצורך של
הרעיון מבחינת התרומה לחברה ופחות בשל שיקולים של רווחיות (אם כי זה לא
פסול לשקול גם שיקולים
כלכליים). הדבר יאפשר לקדם רעיונות שהתרומה האמיתית שלהם לחברה תהא, אני
משער, גדולה בהרבה מזו שיש היום במודל הקפיטליסטי ה'טהור'. בנוסף בקרן
שכזו, לא יחוייב בעל הרעיון לנהל ולהוביל את המיזם, מספיק שיבוא עם רעיון וחזון,
בזה יכולה להתבטא תרומתו. אם הרעיון יעבור את כל תהליך האישורים, תגייס
המדינה אנשי מקצוע מתאימים (ניהול, פיתוח, שיווק וכיו"ב) ולמעשה "תרים"
את כל המיזם בעצמה ותיתן אחוזים (מכובדים ומספיקים) לבעל הרעיון. כמו כן, יוכל
בעל הרעיון, אם יבחר לעשות זאת, להיות שותף פעיל בהובלה או בלווי המיזם.
לא היה מזיק, אם כבר בימינו היו מקימים כמה קרנות משמעותיות כנ"ל...
עד כאן, כמה נקודות לשיטה הכלכלית. בפרק הבא אדון בתחום החינוך.
| |
|  כינוי:
בן: 63 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
