עבר יותר מדי זמן מאז שכתבתי כאן.
מהימים האלה שהייתי שישיסט תמים,
עם חלומות גדולים וזיפים.
ועכשיו אני פשוט עוד חייל מגולח.
עוד אחד עם המדים והראשי תיבות.
זה ממש מצחיק להסתכל כאן אחורה.
התקופות האלה שאתה בטוח במה שתחשוב עוד שנתיים,
התקופות האלה שאתה מרגיש שאתה יכול לשנות את העולם.
ואתה יוצא מהתיכון,
ונוחת בעולם האמיתי.
ואתה מבין כמה שאתה קטן יחסית אליו.
אתה מבין כמה שאתה חסר השפעה.
וכמה שלא תצעק, יש אנשים שעדיין ישמעו את זה כמו הצליל הכי דק באוזניים שלהם.
העולם השתנה בשנתיים האחרונות, ללא ספק.
כי אני כבר לא זוכר כל מה שלימדו אותי,
והזיכרונות מהבצפר מצטמצמים כל שנה.
ואני מוצא את עצמי קם בבוקר לבסיס שופע אדם וריחות,
ושואל.
יש סיבה לקום בכלל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
