אחרי שבע שנים אינטנסיביות עברנו לדירה משלנו (בהשכרה כמובן).
הבית של סבא היה בשבילי מקום שבו אין גבולות. אפשר לצאת ולחזור מתי שרוצים, לא צריכים לפגוש אף אחד מהמשפחה במהלך היום, אפשר כל היום להסתגר בחדר עם קצת אוכל וטלוויזיה וטלפון... כל אחד היה עסוק בעצמו וחוץ מלעשות כלים לא באמת היינו חייבים לעשות משהו.במהלך 7 השנים האלה אמא שלי השתנתה מאוד. היא לא היתה לחוצה ועצבנית כל הזמן, בילתה הרבה ויכלה לחסוך לעצמה כסף. אבל אז קרה מה שקרה עם דוד שלי והכל הפך לבלתי אפשרי.
עכשיו אנחנו פה, בבית קטן ויפה אבל אני מרגישה שהשמחה וההתלהבות מהמעבר דועכים לאט לאט. אמא שלי שוב לחוצה ועצבנית. ועצובה. והעצב הזה משתק אותי מפחד. זה מחזיר אותי אחורה ואני פוחדת. העצב הזה שהרגשתי ממנה עד שהם התגרשו גרם לי לרוב הבעיות הפסיכולוגיות. כי כשאמא לא מתפקדת אז מי יהיה איתנו?
זה פשוט לא שווה את זה אם נחיה במתח ועצב כל הזמן... אני לא יכולה להתמודד עם זה.
אני רוצה את אירלנד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
