Everything happens for a reason

ככל שאני מתבגרת אני מרגישה את הפער העצום שיש ביני לבין שאר האנשים בעולם (ואולי רק במדינה?), מתחילה לשים לב לאיזה בנאדם עצוב אני, חותכת קשרים בלי לחשוב, לא משתייכת לאף "קבוצה".

אני בבית, עם עצמי, איפה שנוח לי לחלום את החלומות שלי, איפה שלא צריך להתמודד עם בני אדם.

תמיד אני חושבת על האנשים האלה שהיו במשבר בחיים שלהם ומישהו פשוט הוציא אותם משם ופתאום הם מסוגלים להתמודד עם הכל. אבל בן אדם שלא זועק לעזרה לא יקבל עזרה. אני פשוט לא רוצה ליפול על אף אחד, לא רוצה להיות בעייתית.

וגם הפוסט הזה לא זעקה.

אני לא צריכה עזרה,

אני צריכה אגרוף לפרצוף.