אנשים לפעמים כל כך פאתטיים שזה פשוט עושה לי חשק לצחוק להם בפרצוף. אבל מה שיותר פאתטי זה שאני מלכת הפאתטיות. וזה עצוב.
כל פעם שאני חושבת שדברים מתבהרים אני הורסת הכל ונופלת חזרה לבור שחפרתי לעצמי.
ואני פשוט מקווה שיום אחד הבור כבר לא יהיה כל כך עמוק כי מישו יתחיל למלאות אותו בחול, ויכסה גם אותי בחול.
לפעמים מסכה זו סתם מסכה, אבל לפעמים מסכה זו דרך חיים. אתה כל כך רגיל למסכה עד שהיא נהיית חלק ממך ואתה כבר לא יכול להוריד אותו. אתה נהיה מישו שאתה לא, מישו שאתה לא אוהב.
אני לא אוהבת את עצמי. אני לא חושבת שאי-פעם אהבתי את עצמי. אני לא אוהבת להסתתר מאחורי מסכה אבל זה נמשך כבר כל כך הרבה זמן שאני לא מוצאת את הקצה שלה כדי לקלף אותה.
שני, שיותר מדוכאת מאי פעם.