השגרה היומיות של החיים- בית, עבודה (משעממת נורא), עבודה בית, סופשבוע עם הילדים, סופשבוע בלי הילדים, הצורך לבשל, לערוך קניות, כביסה, כתיבת הסמינריון שלי (בהנחה שתתקבל הצעת מהחקר), חיפוש עבודה חדשה (איך, כשאני לא יודעת מה אני רוצה), ומעל הכל- החום הנורא הזה, כל אלו גורמים לי לאבד את תחושת האני העצמי שלי, כפי שאני מכירה אותה.
הפכתי להיות עקרת בית בורגנית ומשעממת.
אני מגיעה הביתה ומאבדתהיכנשהו בדרך את תחושת הסקסיות הנשית (שכל כך חשובה לי). מחשבת מה להכין למחר לצהרים, או להיום לארוחת הערב, איזה מטלות מחכות לי לעשותן, ומה אני יכולה לדחות לאחר כך.
הרומנטיקה וההתרגשות מהאיש והזוגיות הולכת לי לאיבוד ואני עצמי אבודה, נשמטת לי מהידיים. זה לא שאני לא רוצה, או רוצה פחות.
פתאום אין לי כוחות, שמחת החיים נעלמת לה, ואני נאחזת בה בשתי ידיים, מגרדת בצפרניים.
בלילה לתוך המיטה נזרקת באפיסת כוחות, שומעת את עצמי אומרת משפטים שמעולם לא תיארתי לעצמי שאומר, הופכת להיות אדם שמעולם לא רציתי להיות וזה קשה לי.
שארית החיות נסחטת ממני, נפרסת ממני בפרוסות דקות של חיי יום-יום בורגניים להפליא, חלומה הרטוב של כל אישה ואם בישראל.
ביחד עמה, מתפוגגת ממני שארית המוזה, הכתיבה והיצירתיות, החדשנות השוּנוּת.
אני כואבת את כאבה של סירנת הים, שחלמה לבוא בין אנשים בקהל אדם וויתרה לשם כך על זנב תפארתה, הייחוד שלה, ונותרה עם לב שבור וגעגועים לאין נשוא, לאנשיה, למקור מחצבתה, ללא אפשרות לחזור למי שהייתה.
את כאבי הבדידות המרתי בחיי שיגרה קטנים ונינוחים. ולא שרע לי, ולא שלא חפצתי, ולא שאינני חפצה, ולא שלא ידעתי מראש על מה אוותר ובתמורה למה.
רק קיטור אני מקטרת, פורקן פורתא קל,
ולתוך חיי אני שוב נמוגה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
