מיד לאחר פרסום
פוסט זה אני מתכוונת להסיר את עצמי מהקבוצה.
לא, זה לא איום,
זו רק הצהרת כוונות.
ביומיים הראשונים
מאוד רציתי להיות שם. הכל שוב צף ועלה, רציתי להיות שייכת. רציתי להיות שוב בטבלת
הפעילים. עם כמות מנויים עצומה, ותגובות ושירשורים.
התפלשתי בביצת
הנוסטלגיה. שלא כהרגלי. אני לא עושה דברים כאלו. זה לא מי שאני. אני חיה את היום,
נוכחת כאן ועכשיו, לא זוכרת את העבר.
את מי שרציתי
לפגוש אז, פגשתי כבר אז. עם רוב מי שפגשתי והכרתי אז, אני בקשר עד עצם היום. יותר
מזה אני לא מחפשת. אם זה בא, אז זה בא.
ההתפלשות הזו לא
עשתה לי טוב. כולם שם המשיכו הלאה, התחתנו, ילדים, גירושים, ממשיכים לכתוב במקומות
אחרים, בתשלום או שלא. ואני פתאום הרגשתי כאילו אני דורכת במקום.
כאילו כל הדברים
שעשיתי מאז, כל המסעות שנסעתי והלכתי והתפתחתי, כאילו לא היו, התפוגגו ונעלמו במחשבתי.
הרגשתי כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה, כאילו מעולם לא עזבתי.
ועבר עוד יום שבו
כמעט ולא נכנסתי לקבוצה – מזל שיש עבודה.
והבוקר הבנתי שאני
לא רוצה להיות שם. זה לא עושה לי טוב.
וכן, אני באותה
נקודה שהייתי בה בעבר. אבל אני מגיעה ממקומות אחרים.
מה שכן, הייתי
שמחה להכיר אהבה חדשה.
יש לכם מישהו
להכיר לי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
