צמח בר

את שומעת?, כך היא פותחת את השיחה.

זה וזה נפטר, היא נוקבת בשם שנשמע לי מוכר.

אה? אני מצליחה להפיק מעצמי תגובה מעמיקה.

זה היה באמצע יום עבודה משוגע, באמצע סופת גשמים, כשאני בדיוק ירדתי למחסן, לבדוק מספר דברים, בדרך לבניין ההנהלה עם מסמכים.

מנהל המחסן מביט בי עומדת מחוץ למחסן ממתינה לברז השמיים שיסגר- נכנס פנימה ושוב יוצא, מושיט לי מטריה חדשה בגודל של תיבת נוח, בשבילך, הוא מסמן, שלא תטבעי לי. תשמרי אותה אצלך הוא אומר לי בלי קול בכדי

שלא להפריע לשיחה.

אני מכירה אותה מיום א' של הלימודים באוניברסיטה. הן היו חברותה של שלוש בנות, ואני הייתי הצלע הרביעית. היינו חברות טובות. מאז כל אחת פנתה לכיוון אחר לחלוטין, שלה היה המפתיע מכולם.

איך את לא זוכרת אותו? היא שואלת, הרי בילינו איתם מלא, נסענו איתם לעכו, וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחוקים כאלו חכמים, לא מטופשים. את יצאת עם החבר שלו, זה שהיה לו עסק כזה וכזה בתל אביב, ואני נזכרת, אם לא בו, אז לפחות בשם הרחוב שהעסק שלו שכן, לא יצאתי עם הרבה גברים שהייתה להם מכבסה.

והיא ממשיכה ללהג באוזניי על ההוא שמת, ועל החברה שלנו שבאה לבקר בקיץ עם בעלה, ואני עושה מאמץ ומקשיבה.

לא דיברתי איתה למעלה משנה. הגשם שכך מעט, ואני מתחילה לנוע אל עבר הבניין השני, צריך גונדולה בכדי לחצות את הכביש. 

ועכשיו תמונה- קינוח פליאוליטי