צמח בר

רוצה ללכת למקום שבו אני נמצאת בחלומות שלי

זה לא בהכרח מקום טוב יותר, או נוח יותר,

זה לא שטוב לי שם יותר, או שאני שמחה שם יותר.

גם שם אני מתמודדת עם קשיים,

דומים לאלו שיש לי כאן.

גם שם אני מתאמצת,

לא פחות משאני מתאמצת כאן,
(ולפעמים אפילו יותר).

גם שם אני סובלת לא פחות מאשר כאן.

גם שם אני נלחמת בדיוק כפי שאני כאן.

גם שם אני שמחה, וצוחקת ואהובה,

בדיוק כפי שאני כאן.

אבל מדי פעם מבליחה בזכרוני תמונה משם,

חוויה, מצב, תחושה,

כל כך אמיתיים,

ואני כל כך רוצה להיות שם,

ולא כאן.

לשם אני מתגעגעת

ולא לכאן.

כמו כולם אני חולמת המון.

שלא כמו כולם, אני זוכרת לפחות חלום אחד מדי יום.

אני אוהבת לחלום ואין לי כמעט סיוטים.

אולי יהיו כמה חלומות שמישהו אחר יקרא להם סיוטים, אבל אני לא רואה אותם ככה (קרבות עם דרקונים ושאר יצורים מכונפים בנופי ארצישראל, או התאוששות ותקומה ממלחמה גדולה משום מה אינם נתפסים אצלי כסיוט).

יש לי גם חלומות שאני חולמות בהמשכים, אלו בעיקר חלומות על מסעות, נסיעות וטיולים.

החלומות שלי מאוד ארציים ומאוד לא הזויים, אני נשארת אותו האדם שאני, ומסביבי אותם האנשים, לעיתים הם אפוקליפטיים, או כאילו נלקחו מז'אנר המדע הבדיוני ו/או הפנטזיה.

הם משקפים ואומרים לי משהו שהתת-מודע רוצה לאמר לי מבפנים.

בגלל זה אני מאוד אוהבת אותם.

מאחר שאני לא שוכחת אותם, אני הולכת איתם במשך כמה שעות או ימים, עד שאני מפנימה את המסר.

כבר קרה שלא הבנתי את המסר בחלום במשך כמה ימים, הנחתי אותו בצד למשמרת, וחזרתי – גם לאחר שנים, כשעיניי אורות ומבינות.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה בכדי לספר על החלום האחרון שלי.

כהרגלי בחלומות – הוא היה לי מאוד מציאותי אבל איפשהו אני נושאת עימי תחושה לא ברורה שהוא שונה מאחרים, ובכל זאת הוא לא.

אני נמצאת בבית פרטי גדול. יש שם עוד אנשים, בדיוק חזרתי ואני עייפה ורוצה לישון. כבר בוקר, האנשים האחרים יוצאים מהבית – לענייניהם. חברה שלי- באה להגיד לי שלום, ויוצאת מצחקקת עם הגבר שאיתה (זו חברה שאני מכירה ממקום העבודה הקודם שלי, והיא נישאה לפני מספר חודשים), הוא לא בעלה, למעשה הוא גבר ערבי. אבל היא אומרת שהיא מאוהבת, ואני לא שואלת שאלות. אני מלווה אותה לדלת, ומביטה דרך החלון בעודה מתרחקת על השביל בחצר. זה בית פרטי, גדול, כמו שרואים בסרטים האמריקאים, אבל הוא לא גמור.  אני נועלת את הדלת ואומרת לעצמי- זהו עכשיו אני יכולה לאונן בלי שאפאחד יפריע לי.

כשהתעוררתי, לקחו לי כמה דקות להתעשת ולהזכר בחלום. זכרתי אותו אבל לא יכולתי למלל אותו.

תהליך ההזכרות עבר כמה שלבים, בתחילה נזכרתי בכמה מקטעים, תמונה פה, או תמונה שם, אחר סצינות, ולבסוף הסיפור כולו.

לא אכנס לנושא החברה שלי ומושא ההתאהבות שלה, לא משום שאני חושבת שזה לא חשוב, אלא משום שאני לא רוצה להכנס לזה.

אני רוצה לבחבש את עצמי דווקא בנושא הבית.

הבית הלא גמור שנעלתי בכדי שלא יפריעו לי לאונן.

הבית הלא גמור הרי זו אני עצמי, וההחלטה שקיבלתי לאחר הפרידה מוודרו וילסון סמית, שהפעם אני לא מחפשת זוגיות נוספת לפני שאני מסיימת לסדר לעצמי עניינים בראש. קראתי לזה להסתרק או לסדר את התסרוקת.

זו גם הסיבה שנעלתי את הלדת- כדי שלא יפריעו לי- בני זוג ושאר מזדמנים.

והלאונן- זה לא רק צורך גופני- זה לעשות אהבה עם עצמי, להתאהב בי, לגלות את עצמי ולדעת מי אני.

אני חושבת שאני בדרך הנכונה.

לא,

אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

באהבה.

נכתב ביום א', 21/03/10

הלילה חלמתי שיש לי סרטן בבטן.

המחלה, לא בעל החיים.

הסרטן התגלה במקרה, או כמעט במקרה, בבדיקה אצל הרופא שלי.

אני לא זוכרת מה שמו (של הרופא, לא של הסרטן) בדיוק, אבל אני זוכרת את עצמי מקפידה לבטא את ה- אַאוּ  ‏שבשמו כמו שפראוט, אבל השם היה אחר לגמרי, ובסוף הוא (השם) נשמע כמו  – אַאִים.

הוא – הרופא - היה עסוק וקצר רוח בדיוק כמו רופא גסטרו הנכחי שלי (לא שהיה ליאחר אי פעם).

על פניו, החלום נראה כמו בא לבטא את טרדות הבריאות שאני חווה במציאות הנכחית שלי.

יחד עם זאת, בגלגול המחשבה במהלך היום על החלום, אני מבינה, ובעצם זה די היה ברור לי.  

פעם מישהו אמר לי- (מישהי, המדקרת) – את כועסת, ואת מחזיקה הכל בבטן.

גם אביה פעם אמרה לי- תלמדי לכעוס, ותלמדי להוציא את זה.

אז למדתי מעט להוציא, אבל זה כנראה לא מספיק.

אני כועסת מאוד, ולמעט התפרצויות קלות ומזעזעות במפתיעותן, אני לא מוציאה כלום.

אני שומרת בבטן את כל הכעסים שלי, על העבודה, על המשפחה, על חברות,על בן הזוג, על הסובבים אותי ועל עצמי בעיקר.

המשך - נכתב ביום ב', 22/03

אתמול בלילה, מתוך דמדומי שינה, אנו שומעים אופנוע כבד מתרוצץ על הכביש המהיר.

הוא אומר לי מתוך געגוע- אני רוצה לחזור לרכב על אופנוע.

"גם אני רוצה לרכב על אופנועים", עניתי.

"אז מה מונע ממך?" הוא שאל.

"אותו הדבר שמונע ממני להוציא רישיון צלילה, ולהשלים את התואר הראשון והשני, ולעזוב את העבודה, ולחזור לצייר, וללמוד לטוס, ולהיות מודליסטית עירום", התחלתי למנות את סדרת ייסורי האימפוטנציה שלי.

רגע, נחזור לענייני הסרטן בבטן.

סידרת האימפוטנציה שציינתי לעיל- היא רק דוגמא לכעסים שלי על עצמי; לא קשורה ולא מתוכננת לפוסט הזה בנושא הסרטן בבטן.

בקיצור- חלמתי שיש לי סרטן בבטן, וזאת בהמשך או יותר נכון להגיד כהקדמה להליך רפואי כלשהו שאני אמורה לעבור ביום ד'.

זה לא נעים להתעורר בבוקר ולהבין שחלמת על כך שיש לך סרטן בבטן.

במיוחד לאור העובדה שהחלומות שלי מאוד ברורים, מפורטים ומדויקים עד כדי כאב.

נשאתי את החלום עימי כל היום, וגלגלתי אותו במחשבה.

ההבנה הגיעה יותר מאוחר.

זה לא רק הבריאות הפיזית, הבעיות בקיבה שאני סובלת מהן כבר כמה חודשים (יותר נכון כל החיים, אבל הן החמירו בחודשים האחרונים)

אלא ובעיקר זו הבריאות הנפשית. ההדחקה של הכאבים, הרגשות הקשים שאני מאחסנת עמוק בפנים בבטן, מתמגלים, מתנפחים כמו גידול סרטני שיוצא מכלל פרופורציה ושליטה, וממררים לי את החיים.

אני כל כך מתבחבשת עם עצמי, חוסמת את עצמי, מפחדת, לא נותנת לעצמי להשתחרר לעשות לעצמי את החיים קלים יותר, או שאפסיק להתחבש עם עצמי (אין מצב- ניסיתי זה לא הולך לאורך זמן) , או שאפסיק להתבכיין ואתחיל לעשות משהו.

 לא פותרת לעצמי את עצמי מהבעיות שאני יוצרת לעצמי.

קל להגיד וקשה לעשות.

במקום לנסות, אני מתבכיינת (אז מה הפלא שאני חולמת חולומות כאה?)

מפחדת.

זו מילת המפתח.

מפחדת לעזוב את העבודה, חולמת לחזור ללימודים אך משתהה, מחכה, ממתינה, השד יודע למה (בשני המובנים).

מפוחדת להגיד את שאני מרגישה, או מונעת מעצמי את ההנאה, השחרור, ההקלה.

הפכתי את האימפוטנציה לאידיליה- אימפודיליה.

(אגב, קראתי חצי מהספר פובידיליה, הוא לא נועד להיקרא על ידי).

משהו בי דפוק, חסום, חלול, עצור, כבוי, כבול, כלוא.

מישהו בי נחנק למוות.

הו, הלוואי שהסרטן הזה פשוט ימות.

אני נוסעת לעבודה על הכביש המהיר די במהירות (כמובן),

אני צריכה לפנות ימינה על מנת לרדת מהכביש המהיר

(במציאות אני אמורה לפנות שמאלה ברמזור) ,

יש תור של מכוניות,

אני לא מצליחה לבלום בזמן ונחבטת קלות במכונית שלפני;

לאוטו שלי לא קורה כלום, אבל אני גורמת לתאונת שרשרת;

אני פונה בחזרה לכביש המהיר ונכנסת לעיירה;   

אבל יש שיפוצים בכביש והוא סגור למעבר כלי רכב

כי יש בור עמוק וגדול המתפרש על כל הכביש

וחוץ ממעבר צר בצד הכביש להולכי רגל, אי אפשר לעבור שם.

אז אני מוציאה חצי גוף מהאוטו,

החצי השני נשאר ברכב- ומחזיק אותו

נתלית על הסורגים שיש על הקיר בצידי המדרכה

ועוברת כמו לוליינית את הבור עד לצד השני.

אני מרגישה צורך לציין שבמציאות אין מצב שאצליח לעשות זאת גם בלי שרכב יהיה מולבש על הגוף שלי,

אבל בחלום אני אומרת לעצמי (או לבן שיח בחלום) שהרכב קטן וקל, ולכן אין בעיה לעשות זאת.

את היתר אני לא ממש זוכרת, אבל נדמה לי ש:

לאחר שעברתי את הבור אני נוסעת עוד קצת לאיזו גבעה קטנה

מחנה את האוטו שם באזור עם עצים גבוהים ואוויר/רוח נעימה

ונכנסת לאיזו חנות לקנות משהו שאני צריכה – אולי ג'ינס? (אני לא לובשת ג'ינס).

וכל הזמן הזה אני מרגישה צורך להציץ מעבר לכתף כאילו רודפים אותי או משהו.

***

אני מודה שבתקופה האחרונה אני נמצאת במצוקה.

אמנם אני עושה הרבה מאוד דברים שאני נהנית מהם.

אבל,

איפושהו, עמוק בפנים, אני נמצאת במצוקה.

לא הייתי מודעת לכך, עד לשבוע שעבר,

אז הבחנתי שהמיניות שלי הצטמצמה לאפס,

אז הבנתי שאני צריכה להתייעץ עם מישהו,

ואפילו חשבתי לפנות לרופא הנשים שלי.

אולם,

השבוע כבר הבנתי שהבעיה היא לאו דווקא  במיניות שלי שהלכה לי לאיבוד.

אלא מושלכת מהמצב המצוקתי שלי.  

המצוקה שאני נמצאת בה אינה קשורה כלל ועיקר לסקס, נשיות או משהו בסגנון,

ומשום מה משליכה את עצמה לשם, למקום שמלכתחילה בעייתי אצלי מאז ומתמיד.

אין לי בעיה לצאת לבלות עם חברים חברות, טיולים, סרטים, ברים, וכיו"ב.

אבל לא יותר מכך.

לא רוצה יותר מכך.

ואני מוטרדת.

מוטרדת מזה שאני לא רוצה.

מוטרדת מהדילמה שלי

מהמצוקה שלי.

מוטרדת מהצורך להחליט.

מוטרדת מהמחויבות.

מוטרדת.

מוצקת.

חולמת חלומות מוזרימים.

ואלי גם הגיע הזמן להודות- יש לי בעיה עם מחויבות.

עוד איזה שפה את מדברת?

שאל אותי האיש בכניסה למגרש החניה.

וכשהוא נתן לי את הקבלה,

אמר- אָת, אצלָנו היום, הכי יפה.

*

חלמתי עליו לפני כמה ימים.

היינו ישובים במורד איזו גבעה ונשפך על הרגל שלי חומר ירוק.

הוא התרגז על משהו, קם והלך.

אני נפגעתי מזה ובלב מכווץ קמתי והלכתי לכיוון האוטובוס.

בדרך נזכרתי שבעצם יש לי רכב.

הלכתי לכיוון האוטו ועברתי ליד המקום שהוא ישב בפגישה עם החברים שלו, הסתכלתי לראות אם הוא רואה אותי, והוא קרא לי מבין חבריו ואמר שהוא מתנצל, הוא לא כעס עליי, וסליחה אם נפגעתי. אז הוא נגש אליי, מחבק אותי, אני טומנת פניי בחזהו ואמר לי- אני לא רוצה לאבד אותך.

בואי נלך מכאן, אני לא רוצה ש...והוא עוצר במילותיו.

אני מרימה פנים ואומרת/שואלת- שידעו? הלא כבר כולם יודעים!

חלום מוזר.

זה דברים שהייתי רוצה לשמוע ממנו, אבל יודעת שהוא לעולם לא יגיד.

וזה לעולם לא יקרה.

זו גם לא מערכת יחסים כזו.

אני חושבת.

אני אפילו לא יודעת מה זה שם;

אם יש משהו שם.

בכלל החלומות שלי שוב פעם מוזרים לאחרונה.

לכאורה הם נראים רגילים למדי, אבל יש להם איזה סוויטצ' שמעלה לי סימני שאלה.

פעם חשבתי שאני יכולה לפתור חלומות.

היום אני יודעת שגם את המציאות אני לא יכולה להסביר.

***

את בדרך כלל לא מדברת על עצמך הרבה.

את לא יודעת איך לדבר על עצמך ולכן את נותנת את כתובת הבלוג על מנת שיקראו ויכירו וידעו מה עובר עלייך.

את נעזרת בבלוג האישי, הפרטי, החושפני שלך כקביים שיעזרו לך לדדות ולהגיע לאיזו שהיא יכולת אינטימית (שאינה גופנית). זה לא נעשה בכוונה תחילה, אבל את אדם שמודע לעצמו מאוד, הרי את בוחנת כל מה שאת עושה ואומרת על כל צעד ושעל, ואת מבינה שזה מה שאת עושה, זה לא שלא איכפת לך מי קורא ומה הוא קורא, אבל את רוצה לדבר, וזו הדרך שלך לעשות זאת.

אז את מוסרת את כתובת הבלוג(ים) לאנשים שאת מנסה להתקרב אליהם.

בשבירת הגבולות בין האנשים הסובבים אותך לבין הבלוג הפרטי שלך – המקום שבו את שופכת את הלב, מתלבטת בינך לבין עצמך, מעלה סימני שאלה, פיקפוקים, חלומות ושאר מיני רציות; כשאת חושפת את היומן האישי שלך לאנשים שסביבך, אנשים שיכולים להיות יקרים לך, ובאותה המידה אנשים שאת עלולה להיפגע מהם, אנשים שאת עשויה לכתוב עליהם יום אחד, את מסתכנת באובדן החופש לכתוב ככל העולה על רוחך, את מסתכנת בכך שאת עשויה שלא לכתוב דברים מסויימים כי את לא רוצה להיחשף מדי, או שאת לא רוצה להיפגע.

את גדלת בבית שבו פגיעות זו היא חולשה, והיחשפות זוהי פגיעות, ובכלל אסור לגלות רגשות כלפי חוץ, שאפאחד לא ידע שכואב לנו, כי אחרת יצחקו עלינו, או שישתמשו במידע בכדי לרמוס אותנו, או שלא ירצו להיות לידנו, אז צריך לשמור על חזות של "עסקים כרגיל" גם כשכואב נורא מבפנים.

אז לא מדברים.

וגם לא מחבקים.

וכמה שהתרחקת משם, ועבדת על עצמך, ואת שונה מאוד מהבית שבו התבגרת, כפי שתמיד היית, עדיין יש עדיין המון דברים שעדיין קשה לך לעשות.

כמו לדבר, להיחשף, להיות פגיעה.

וכשמסרת את כתובת הבלוג, הסתכנת בכך שלא תוכלי לכתוב על הרגשות שלך מאופן פתוח וחופשי.  על החשקים שלך אין לך בעיה, כבר שנים שאת עושה זאת, ואפילו בצורה בוטה.

אבל על רגשות?

מי אמר לך שאת יכולה?

למה אני כותבת על כך?

אולי משום שלקח לי כמה ימים להחליט לכתוב ולפרסם את החלום, אולי משום שקשה לי לכתוב על הפגיעות שלי מולו. אולי משום שאני מפחדת לשדר משהו אחר משנראה על פני השטח.

אני לא חושבת שהוא מודע לכך אפילו, שאני פגיעה מולו.

אני לא חושבת שהוא מודע לכך שכללי המשחק עבורי השתנו.

אני מפחדת שהוא יילך לחלוטין אם הוא ידע,

אבל מה זה משנה, הוא ממילא לא שם.

ולמה אני בכל זאת כותבת, בידיעה שהוא קורא מדי פעם בפעם?

כי זה כבר לא משנה.

זה לא ישנה שום דבר.

דריה הייתה החתולה שהבאתי (בעזרתה האדיבה של התלביבית), בכדי שלאושר לא ישעמם.

אחרי חצי שנה היא ברחה ולא חזרה.

מלכתחילה ידעתי שלא תחזור. בגלל זה לא נתתי לה לצאת החוצה עד לאחר שהייתה מעוקרת.

לילה אחד עת חזרתי מחתונה, חיכו לי שניהם ליד הדלת והתפרצו החוצה, אושר חזר אחרי חצי שעה.

היא לא נראתה עוד.

לא שלא חיפשתי. אבל ידעתי מראש. היא אבודה לי.

היו לה פנים שובבות והבעה שאמרה- חכי, חכי, אני אברח לך ולעולם לא אחזור.

אני מקווה שבמקום שהיא נמצאת שם טוב לה.

שרלילה.

הלילה חלמתי עליה.

חלמתי עליה שהיא השתכנה בארון הבגדים שלי, ומגדלת שם את שתי בנותיה, שילדה לאחר שעוקרה, אחת חתולה שחורה, שתומת עין (כמוה) וקטומת קצה זנבה, אותה זרקה מהארון כי הייתה נכה- והיא זו שקראה לי, ושניה חתולה בעיקר לבנה, עם כתמים ג'ינג'ים ושחורים מועטים.

הן יבבו, הקטנות, כי היו רעבות, מורעבות וחלשות מכדי לחפש אוכל.

אני הגשתי להן בקערה את האוכל לחתולים היבש שיש לי, עם מעט חלב, בכדי להרטיבו ולרכך אותו, כך יוכלו ללעוס אותו- כ"כ חלשות הן היו.

ואמא שלי, אמרה- תזרקי אותן, בשביל מה את צריכה אותן, ואני סובבתי אליה את גבי (בפועל).

זר לא יבין זאת.

 והלילה חלמתי שאני אוטובוס.

זה בכלל התחיל בנסיעה באוטובוס שבו עמדתי מקדימה, כזה ליד הנהג, אתם יודעים.

ברגע שעברנו את רכבת מרכז ונכנסנו לת"א, התחיל הפקקים והיה גשום מאוד, וחורפי, ומלא שלוליות בכביש, ונהג האוטובוס החל לנסוע על המדרכה, באומרו שזה חוק חדש ומותר לאוטובוס לנסוע על מדרכה כנתיב תחבורה ציבורית, ואז- תוך כדי נסיעה גיליתי שבעצם -זו אני, כלומר האוטובוס זה אני. והמדרכה הייתה רחבה, וחלקה, ובלי מהמורות, ובלי שלוליות, ואת העצים הנטועים בשולי הדרכים עקפתי, ונסעתי מהר, אך הנוסעים לא עלו, כי לא היו רגילים למשהו כ"כ חדשני כמוני.

ולעומת זאת האוטובוס הישן, הזדחל לו בכביש הרטוב, עם כל השלוליות, ואני שנסעתי מהר, הצעתי לו לעלות עליי כי הוא לא רצה להכנס לאותן שלוליות עמוקות, וניסה לעקוף אותן, גם במחיר של נסיעה בדרכים לא דרכים.

ובלילה הייתי אוטובוס מהיר וחדשני.

(הרגיעו דאגה, ישנתי טוב, תודה).

(חלום)

 אנחנו נכנסות אל הדיאטנית שלנו.

אני ועוד קולגה, שהיא חברה מאוד טובה.

אנו פוגשות שם קולגה אחרת, אחת שאנחנו לא אוהבת, עד רמה התיעוב.

היא לא מצליחה לרזות, בעוד אנחנו כן.

היא נראית רע;

אנחנו יוצאות מהחדר.

הלכתי לקחת כוס מים, אני במטבח.

נכנסת אליי האישה שהייתה שם עם הדיאטנית.

אני מכירה אותה, ממקום אחר.

היא נראית רע, אבל באופן אחר.

הפנים שלה חיוורות לגמרי, אפילו כמעט אפורות.

עיניים אדומות, שפתיים ירוקות-צהובות.

היא שד רע.

היא מתקרבת אליי, והילוכה דובר רע.

אני שואלת אותה, מה קרה? מה קרה ל- ואני נוקבת במה של המתועבת.

סבא שלה?

האישה אינה עונה לי, אלא רק בניד ראש שאפשר לפרשו כ-כן.

אני קצת נסוגה לאחור, היא עדיין מתקדמת לעברי, ועדיין הילוכה אומר רע.

אני מרגישה כי משהו לא טוב קורוה מאחוריי, אך איני מעזה לסובב את גבי, מה גם שאני חשה די מוגנת משום מה.

לפתע מגיח הנסיך הפולני שלי, האושר שלי, החתול שלי, ומשחק בזבוב שאותו לכד בזה הרגע, אחרי כן אוכל אותו.

האישה מנסה לזרות מלח על הזבוב, בכדי למנוע מאושר לאכול אותו, אולם אני רואה על שפתיו פירור בשר, ומחייכת אליה, מאוחר מדיי.

"הוא אכל אותו למרות המלח, והוא יבוא אליי לבקש שאשקה אותו מים מכף ידי", אני אומרת לאישה.

במהלך דמדומי ההתעוררות, הבנתי שאושר הוא המלאך השומר עליי, מנע את התקפת השד שגולם בזבוב.

והאישה רצתה בסך הכול להרע לי, ולא לבשר לי בשורה רעה (בעצם גם זה סוג של בשורה, לא?)

ואני תמימה.

אתם יודעים מה זה תמימות ביהדות?

* * *

אני לא עונה לתגובות בפוסט הקודם, כי את הויכוח הזה אני גם מנהלת ביני לבין עצמי די והותר.

* * *

ועכשיו הסבר מטאפיסי/ספיריטואלי למשהו שעובר עליי- מי שחושב שאלו שטויות- שיעבור הלאה- הוא לא יבין מה קורא/ קורה כאן:

לפני כמה שנים, אביה סיפרה לי, שאני מקרינה איזו שהיא אנרגיה אליה אנשים נמשכים, וגברים קולטים אותה, מתרגמים אותה למשיכה מינית, משדרים בחזרה אליי, ואני נענית להם, בלי יכולת שליטה.

כשאני שוכבת איתם, אני מפזרת את האנרגיה שלי, וגורמת להיחלשותי.

לא הסכמתי, לא קיבלתי, לא הבנתי, והמשכתי בשלי.

חשבתי- מה היא מבינה, אני הרי אחרת.

אביה, סליחה.

בחודשים האחרונים, הבנתי על איזו אנרגיה היא מדברת,

והתחלתי, באופן לא מודע, בלי לזכור את מה שהיא אמרה, לצמצם את ההקרנה, למקד את הקרן.

לכוון אותה, אל מי שאני רוצה וצריכה, או לא לכוון אותה בכלל, כשאין מי.

טיפין, טיפין עלו בזיכרוני המילים שהיא אמרה, והבנתי גם  באופן מודע, מה היא אמרה, ולמה היא כיוונה.

מאחר שאני רק לומדת לשלוט בברז, לעיתים יש לי התחלקויות, גם יש לי אגו נשי שהיה רגיל לתשומת לב מסוימת, וכשסגרתי את הברז, מן הסתם גם הפסקתי לקבל תגובות מסוימות.

ביום חמישי, נשמטה השליטה בברז האנרגיה מידי, וזו הייתה הסיבה לכל ההתרחשויות.

הבחור מיום חמישי בערב, ההוא שעל הנייר נראה הכי מתאים לי, קלט את הדליפה שלי, ושידר משיכה משלו.

יש לו יכולות משל עצמו, למרות שלדעתי עדיין לא מודע אליהם, ראיתי אותן, קראתי אותן אצלו.

הוא רק התחיל במסע, אבל דרכו עוד ארוכה, הוא אפילו לא מודע לכך שהתחיל בדרך שלו.

לא אני אהיה זו שתמתין לו בסופה של הדרך.

כרגע מה שהוא מסוגל לו, הוא קשר, שעיקרו יהיה סקס, ואני כבר לא מסוגלת לתת את זה.

לא מסוגלת, לא מעוניינת, לא רוצה.  

זה יהיה רק סקס.

ואני היום צריכה ורוצה משהו אחר.