הגיגית.

כולם נאבדים לי בדרך..

הכל כבר לא יציב.

הקירות רועדים בערך.

ואין כאן שום נתיב.

הדרכים מעורפלות וכך גם המחשבה.

הרצונות מבולבלים וגם הנשמה.

כנראה שטעיתי, אי שם כשהמשכתי.

כנראה ששכחתי, אותך כשברחתי.

העיניים נודדות רחוק אל העננים,

אני לא מרוכזת בשטויות ומילים.

אני חושבת אולי, ומה היה קורה אם.

ויש לי הרגשה שכך זה יהיה כל החיים.

פחדתי לגשת, לדבר או לשאול.

אם תסכים להיות שם, לשמור שלא אפול.

אם תסכים להסתכל עלי ולא לשתוק.

אם תסכים לחבק אותי, לזכור ולא למחוק.

אבל פחדתי... ונשארתי במקום.

לא שאלתי אם אפשר,לא אתמול ולא היום.

ואתה נשארת שם, נראת מאוכזב.

אולי ציפית שאבוא. ואולי אתה עכשיו.

מרוב כאב וקצת תבונה.

ניסיתי לשכוח.

אמרתי יעבור..

ואם לא.. אז כן בכוח.

והפסקתי לדבר, עליך או איתך.

והמשכתי בחיי.. מקווה שגם אתה.

על מי אני עובדת?

אני רק מחכה ליום (שבוודאי לא יגיע אף פעם). שתבוא ותגיד לי שאתה מצטער על הכל, שאתה רוצה שנחזור להיות כמו פעם, ביחד.

ותנשק אותי אחרי כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי אהבה אמיתית.

אני מרגישה כמו היפייפיה הנרדמת... זה רק נראה שלא כואב לה... כואב שהוא לא בא.

זה רק נראה שהיא אדישה וישנה. אבל בפנים היא בוערת ומחכה לו. זו הסיבה שהיא חיה במשך מאה שנה ולא הזדקנה.

האהבה שלו החייתה אותה...

זה בדיוק כמונו אהובי. 100 שנה.. או לפחות ככה זה מרגיש.