קורה לכם שאתם מחבבים בן אדם אבל מסתבר שהוא כולו פוזה ואח"כ אתם מרגישים שאתם מתעבים אותו? ממש ממש מתעבים אותו?
אולי אחר כך הרגשות שוב ישתנו כי אצלי זה לרוב ככה אבל אני לא יכולה לתאר עד כמה אני שונאת את הבן אדם הזה ברגע זה.. אני לא יודעת למה כל פעם מחדש הוא עושה לי אותו הדבר.. ואני?! אני סתומה שמנסה לעזור לו ולשנות אותו...
לפעמיים אני מרגישה ממש אשמה ולפעמיים זה בלי סיבה... אני מרגישה שכל שניה שאני חושב עליו הוא צוחק עליי אם החברים שלו.. למרות כל המילים שהוא אומר לי בסופו של דבר יום אחרי זה הוא עושה ההפך מזה.. ז"א הוא מדבר איתי ממש יפה ויום אחרי זה זה נעלם.. כאילו שהוא לא אמר לי כלום...
אני ממש מרחם עליו מצד אחד ומצד שני בא לי להרוג אותו..
הוא עדין ילד קטן שלא מבין את משמעות החיים.. לא רוצה להשנות.. רוצה רק להתעסק בשטויות ולהסתבך.. חבל לי עליו ואל תשאלו אותי למה כי אני בעצמי לא יודעת את הסיבה..
אני כזאת פתטית שמתחילה לרחם אל עצמי.. עכשיו יושבת פה בדיכאון ורק חושב במה טעיתי מה עשית לא טוב שמגיע לי יחס כזה כי אני מאמינה שאם מתנהגים אליי ככה אז כנראה שיש סיבה, כנראה שפגעתי בו באיזו דרך אבל למה לעזאזל אני לא מבינה מהי?
למה הבן אדם הזה גורם לי כזה כאב עצום בלב? למה אני מרגישה רא עם עצמי? למה כל החברים שלו שונאים אותי? ולמה תמיד אבל תמיד אני מוצאת את עצמי מוקפת בשקרים ובשקרנים..
איזה עולם אכזר.. ממש מרגישה חרא ולא טוב לי כרגע..
המצב מחר כבר ישתה ואני כמו מפגרת אוכל את כל החרא שמבשלים לי.. ואולי זה לא יהיה ככה מי יודע?!
עד מחר בכלל עוד צריך לחיות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
