היום היה יום מלא בחוויות,ברגשות..במחשבות...אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל..
היום נסענו עם השיכבה למוזיאון יד ושם. היתעוררתי בעשרה ל7, כולי הפוכה מתה לישון, אבל לא היה שום סיכוי שבעולם שהייתי מפסידה את זה...קניתי ממתקים,והגעתי לבצפר. היה מזג אוויר נעים קריר כזה כמו שאני אוהבת...
באוטובוס היה צחוקים, אפחד מאיתנו לא ידע מה מצפה לנו בהמשך... כל הדרך הציפו אותי מחשבות רבות.
מחשבות על נ' מחשבות על ד'...הגענו לשם ויצאנו מהאוטובוס, היו אנשים שלא באו היום.. איך אפשר לא לבוא למקום שבו שמורה ההיסטוריה של העם שלך?מה שהדורות שלך עברו?זה פשוט לא נקלט אצלי.
היו שם עוד אנשים ממקומות אחרים...פקאצות,כל כך הרבה פקאצות שבאות למוזיאון שואה כאילו יצאו למסיבה...
גאד...מרגע שיצאנו מהאוטובוס שנק ואני לא נפרדנו..הייתה לנו מדריכה חביבה שידעה להעביר את ההיסטוריה בצורה מעניינת מאוד. המבנה היה עצום, ובכניסה היו עצים,שכל אחד מהם מוקדש לחסיד אומות עולם.
בעוד שאנו נכנסים עדיין מתרגשים <אני לפחות,לא שמתי לב ששאר האנשים בשיכבתי הקדישו למאורע זה חשיבות כל שהיא>,
המבנה בנוי בצורת משולש שנראה כאילו הוא סוגר עליך בצבע אפור קודר..המדריכה הסבירה שהמוזיאון גדול והמשולש כאילו ממשיך כמו מסדרון ובכל צד יש כמה וכמה חדרים שהם נקודת שבר במוזיאון כאילו נקודת מפנה במלחמה...
חלפנו עלי פני כל כך הרבה דברים,עדויות מניצולים,תמונות,נספחים,קטעי וידיאו,חפצים אישיים,בגדים,נעליים ממידה 0 ועד 50, מה לא ראינו. המדריכה הסבירה לנו שכל מה שאנחנו רואים במוזיאון הוא מקורי ולקוח מאירופה. היה שם חלק ממסילת רכבת..
זאת שהובילה יהודים לאושוויץ, הם לקחו את החלק שלקראת הסוף.הסוף. משם כבר אין חזרה ואני רואה את המסילה הזאת מול עיניי, מסילה שעליה אלפי יהודים נסעו כל יום, אולי מהם היו אנשים מהמשפחה שלי, המשפחה שאני כבר לא אזכה להכיר.
כל הזמן אני ושנק מחזיקות ידיים,ברגעים קשים מוחצות אותן אחת בשניה, שתינו יודעות מה עובר לכל אחת מאיתנו בראש..
הלכנו על אבנים שנלקחו מגטו וורשה...דגלים נאציים,שלטים נאציים,תמונות של נאצים ברחבי המוזיאון, הגאווה שבעיניהם...
אם הם רק יכלו לעמוד מולי כדי שאוכל לירוק עליהם כמו שעשיתי במוזיאון...אנחנו יורקים עליכם שמעתם?!
היינו בתוך חדר שבנוי כמו מחנה עבודה שבו היו מיטות וכמה אנשים נכנסו בהם, ראינו את תנאי המחייה שלהם, ניסיתי להיתחבר לרגע,אבל איך בחורה מפונקת שכמותי שאחרי כמה שעות הליכה מתחילה לקטר על כאבים ברגליים יכולה להבין? זה הרי בלתי ניתן לתפיסה...באחד מהרגעים שהמדריכה עצרה להסביר לנו קטע מהשואה,הייתה שם מריצה וכל כך כאבו לי הרגליים וכל כל עיניין אותי מה שהיא אמרה אז נשענתי על המריצה והקשבתי לה, ואז אחת מהבנות שאלה משהו על המריצה והמדריכה אמרה לה שזאת הייתה מריצה אמיתית שנלקחה מהגטו,שבה נאסו ונלקחו הגופות לשריפה.
ואני נשענתי עליה,אני נגעתי בה,אני הפכתי ליהיות חלק ממריצה שלפני 60 ומשו שנים אחיי היהודים, הגופות נלקחו בה בדרכם האחרונה, זזתי משם מהר כמה מטרים,ואס שטפתי ידיים...הרבה...
אני יכולה לבלות יום שלם רק בלנסות לתאר ולהעביר את מה שהלך שם...אני יודעת שלי זה היה חשוב, מאוד, ורק להיסתכל על כל אותם אנשים בני גילי, שמזלזלים, שמתייחסים ליום הזה כאילו היה טיול שנתי, מעורר פי כעס, השפלה.. אתם הרי יהודים, זאת ההיסטוריה שלכם...אבל מה אפשר לצפות מאנשים כאלו...
לבסוף נכנסו לחדר שבאמת יש בו רק 5 נרות אבל הרבה הרבה מראות, וזה יוצר אשליה של אלפי נרות, זאת אנדרטה המוקדשת לכל אותם מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה..וברקע ישנה מנגינה עצובה וקול המונה שמות של ילדים ואת תאריך לידתם.אחרי זה נכנסו לחדר ענק עגול שבו היו אלפי קלסרי בתוכם אלפי דפים בתוכם שמות, שמות של אותם אנשים שלא חזרו.
השם שלי אני כל כך אוהבת אותו,השם שלי הוא הדבר הראשון שניתן לי ואני גאה בו, לחלק מהאנשים אני מאשה, לחלק אני מריה, לאחוז קטן מאוד אני מימי, אבל השם שבו אני גאה יותר מכל,השם שבו היה הכי טוב לקרוא לי באותו המקום, השם שמודיע לכולם מי אני ומאיפה באתי הוא מרים,אני מרים ואני גאה בזה.מרים ליטבק.זה מי שאני ואפחד לא יקח את זה ממני...
כמו לכל בנאדם נורמאלי,גמלי יש פחדים.כמה שזה נשמע הזוי וילדותי אני מאוד מפחדת מצפירות. כל פעם שיש צפירה תמונות רצות לי בראש אני מרגישה כאילו שהנשמה שלי מתחברת לרגע המתאים,אני עומדת ורועדת,תמיד באותה התנוחה, ראש למטה ידיים משולבות אחת בשניה ועיניים דומעות. כשהייתי קטנה האמנתי שצפירות זה צעקות המתים, הסבל שלהם שמתאחד לצפירה אחת,כדי שלא נשכח. צפירה כזאת שחודרת ישר לראש, משהו שגורם לך לאי נעימות שם בפנים.
כשחזרנו בחזרה הביתה, שמתי דיסקים ובכיתי, כל הדרך בכיתי, בכיתי כי היה לי עצוב על אותם אנשים, בכיתי כי לא יודעת למה, כי היתחברתי אליהם. בכיתי כי היתגעגעתי לכל אותם אנשים בחיים שלי. הביתה, כלכך רציתי הביתה לאמא,אמא שלי.
ואז פתאום משום מקום היתנגן השיר שלי ושל נ'.. ובכיתי עוד.. לא ידעתי מאיפה זה בא לי,העיניים שלי היתמלאו בדמעות, וירדה אחת..ואז עוד אחת ואחריה לא הפסקתי,לא יכולתי להפסיק..ולידי שנק,החברה הכי טובה שלי,ואנחנו מחזיקות ידיים כל הזמן ולא עוזבות.עברנו את זה ביחד. והרגשות המעורבים,המחשבות שמתרוצצות ולא מפסיקות, על כולם אני חושבת.
והיום יום הזיכרון לחללי צה''ל,עוד הרוגים,עוד מתים,כמה אפשר?עד מתי???
ואני חושבת על החברה שלי המגוייסים,אפילו שהם ג'ובניקים רובם,והדמעות ממשיכות לרדת... החיילים שלנו של ישראל.
החיילים שלי...יגאל,נאור,אמיר,שרון,ארז יניב,קוסטיה,סבטיק,אייל,אח שלי ששירת בצבא,ויקטור ועוד רבים אחרים,תודה לכם,תודה לכם חיילי צבא הגנה לישראל שלנו!
אנחנו נמשיך לחיות ונמשיך להיתקיים, ונמשיך ללכת בגאווה כשמגן דוד על צווארינו והדגל כחול לבן שלנו איתנו!
אנחנו נמשיך...
ולא יקום הבן זונה שיהרוס את ישראל.
לזכרם של כל אותם שנלחמו,שעברו,שמתו.
לא נשכח.
-שורטי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
