חזרתי לכתוב פה, לא היה לי צורך הרבה זמן כי היה לי טוב והתמקדתי בהרבה דברים אחרים אבל כרגע אני ואריק נפרדנו ומישהו אמר לי שאם אני אכתוב זה יעזור לי להמשיך הלאה.

כעיקרון הפרידה הלכה ככה - כל החצי שנה הזאת שהיינו ביחד הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני הייתי בטוחה "טוב הוא בטח מופנם קשה לו בלה בלה בלה" באמת ניסיתי להאמין שהוא אוהב אותי וקשה לו להגיד לי את זה. 

וביום שני ככה ביום בהיר בתאריך 11.5 ליתר דיוק הוא אמר לי "לא מפריע לך שאני לא אומר לך שאני אוהב אותך?" - "כן קצת מפריע...נתתי לך זמן" - "אז אני לא אוהב אותך. לא מצליח להרגיש את זה כלפייך".

אז אחרי חצי שנה של מיליון חוויות, טיסה לחו"ל דיבור על מעבר לגור ביחד, חברים משפחה ומה לא בעצם זה נפסק בשנייה.

תמיד הדהים אותי איך אפשר לעבוד על מערכות יחסים במשך כל כך הרבה זמן ושנייה אחת קטנה יכולה להרוס אותם לנצח.

אז השנייה הזאת בדיוק שהוא אמר לי "אני לא אוהב אותך" שברה לי את הלב. ואני הרוסה, שבורה יותר נכון. קשה בצורה בלתי יתוארת.

לא הייתי מוכנה לפרידה הזאת בשום אופן, היה לי באמת טוב איתו והרגשתי שזה הדדי. 

אני לא מעכלת ומעכלת ביחד. לא מאמינה שאנחנו לא מדברים, פעם לא יכולנו לא לישון ביחד ולא להתקשר אחד לשני כל שעה ועכשיו אני רק רואה את הנראה לאחרונה שלו כמו איזה סטוקרית מטומטמת. 

באיזשהו מקום אני מקווה, מתפללת יותר נכון, שהוא יתקשר אליי ויגיד לי שהוא רוצה שניפגש ונדבר ואז שנדבר פנים מול פנים הוא יגיד לי "טעיתי אני אוהב אותך".

קשה לי להאמין שהוא לא אהב אותי כל הזמן הזה. זה נראה לי דפוק כל כך. עברנו מלא ביחד והיה רגשות כל כך חזקים, אני מקווה שאולי הוא לא יודע להגדיר את האהבה הזאת אליי ובעקבות הנתק שלנו הוא יבין מה הוא מרגיש כלפיי באמת. יש משפט שאומר "אם אתה אוהב מישהו תשחרר אותו, אם הוא חוזר הוא שלך לנצח" באיזשהו מקום אני זאת שנפרדתי ממנו. הוא איכשהו הכחיש את כל המצב הזה, אמר שאולי אין בו את הרגש הזה אהבה כי באמת טוב לו, אמרתי לו שאני לא יכולה להיות עם מישהו שלא אוהב אותי. 

אז כן כמו ילדה קטנה בת 6 יש לי תקוות מתסריט הוליוודי שהוא יחזור ויגיד לי שהוא טעה. תקווה מטורפת וקלושה שמרוב שהיא נראת לי מטורפת אני בעצמי בקושי מאמינה לה אבל איכשהו היא מחזיקה אותי שפוייה. 

אני אוהבת אותך וביחד או לחוד אני מקווה שיהיה לשנינו טוב