אני כותבת לך את המכתב כי אני לא יכולה יותר להחזיק את זה בפנים.לפני קצת יותר משנה אם היו אומרים לי שככה אני אתאהב בחיים לא הייתי מאמינה. בטח הייתי צוחקת לאותו בן אדם בפנים שהיה אומר לי את זה אבל עכשיו הגורל צוחק עליי בחזרה. ועכשיו אני מרגישה דברים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם.

פחדתי להפגש איתך כל הזמן הזה אבל אתמול עשיתי את זה כי הרגש שממלא אותי קורע אותי מבפנים.

אולי אני ילדה סתומה ותקועה, ילדה סטלנית מפגרת וילדותית אבל אני ילדה אוהבת.

כמה שניסיתי לא הצלחתי לשכוח אותך. את הקול היפה שלך שהוא כולו ייחודי ואין דומה לאף אחד שהכרתי. את הקול שאני כל כך נהנת לשמוע גם אם אתה אומר לי משהו פוגע. החיוך הזה שלך שהיה גורם לי להפסיק לכעוס עליך גם אם לפני זה כעסתי מאוד. העיניים שרציתי להסתכל לתוכם כל החיים. שאומרות כל כך הרבה למרות שהן תמיד מופצצות. את הצחוק המתוק שלך שמעלה חיוך חיוך על הפנים של כולם מסביב. השפתיים שהייתי מוכנה לנשק לנצח. הכפתיים שלא יכולתי להפסיק לחבק. ההליכה המיוחד הזאת שלך. לא, אף אחד גם אם יהיה הכי חתיך בעולם לא יחליף לי אותך. אלוהים למה אני אוהבת אותך כל כך. הרי פגעת בי כל כך הרבה. כמה בכיתי בגללך והנה שוב אני לא מצליחה להפסיק לבכות. הראש שלי מצווה עליי לשכוח אותך, לעבור הלאה, אבל הלב המטומטם מתעקש להמשיך לאהוב אותך ולקוות שאולי מתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק נחזור להיות ביחד ותלמד לאהוב אותי כמו שאני אוהבת אותך. גם אם זה יקרה עוד שנה או שנתיים, הרי אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך. רק אותך אני רוצה לידי. הבעיה היחידה היא שאני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה אתה מבין?

זה יותר מדי בשבילי. הצלחתי להיות חזקה כל הזמן הזה שעבר בלעדיך אבל אני לא יודעת כמה כוח עוד נשאר לי. אני אוהבת אותך!

אהבתי אוהבת ואוהב אותך אתה מבין?

זסרנקה2