ברגעים הקצרים שמקשרים בין המציאות לדימיון, היא חושבת על כמה זה לא הוגן לראות בחלל בתור מקום חשוך, שחור וריק, כשבעצם הוא מלא בכל כך הרבה אור. אלה הקרניים שבזכותן מי שרוצה, יכול לראות את הירח, צדק או את מעבורת חלל שסובבת את כדור הארץ. החלל, לפחות זה המוכר לנו, מלא באור עד כדי התפקעות, אבל משום מה בוחרים לזכור לו דווקא את החשכה.

אפרת מגלגלת את הרעיון בראש ולא יכולה שלא לחשוב מה זה אומר עליה ובכלל על כולם. אלה המחשבות שמעמידות אותה על הרגליים בעוד בוקר מדוכדך, ואם לא להעמיד על הרגליים אז לפחות לפקוח עיניים כשנמצאים במצב מאוזן על המיטה.

החלל, החשכה והאור הם רק פינה אחת, שבראיה רחבה משתווה לגרגר חול די קטן ביחס לשאר שממלאים את הארגז של אפרת ולפעמים גם קוברים אותה.

בין כל אלה עמדו גם שאלות ותהיות בעלי משמעויות תהומיות אחרות שכללו בין השאר גם דינוזארים. דינוזארים, וחרא של דינוזאורים. זה פשוט עניין שהחרא שלהם הוא לא כמו החרא שלנו. זאת אומרת, חרא הוא עדיין חרא, אבל לזה של הדינוזאורים, או לפחות לחלק ממנו, היו מיליוני שנים להתאבן בדיוק תחת התנאים הנדרשים כדי שיהפוך בסופו של דבר לאבן יקרה מפז ומרהיבה ביופיה. כל כך ייחודית שאנשים ישקיעו מזמנם וכספם, יחפשו ויחצבו אותה, רק כדי להכין ממנה שרשראות, עגילים וטבעות. האבן המלוטשת שיורשת העצר ממונקו ענדה על אצבעה באירוע ההשקה האחרון אמנם הצליחה לסובב כמה ראשים, אבל בסופו של דבר היא עדיין, למרות הכל, גוש חרא. הוא אולי מוצק וכבר פחות דביק ודוחה, אבל עדיין, חרא.

זאת כבר נקודה שאפרת לא כל כך יודעת מה לעשות איתה. אולי זה אומר שלפעמים גם מאחורי דברים יפים עומד גוש צואתי, או שגם ממצב מחורבן ביותר יכול לצאת טוב. בשורה התחתונה, זה לא חשוב. לפחות לא באמת. זה רק עניין של לעמוד על הרגליים בעוד בוקר, או לפחות לפקוח את העיניים. מה שיבוא קודם, זה לא כל כך משנה, אנחנו לא בררנים.