בלוג שלי, איתמר הולדר, סופר מתחיל שמפרסם סיפורים וגם שירים שהוא כותב באינטרנט. אהבתם שיר או סיפור? תנו לי לדעת מזה |
 כינוי:
מין: זכר MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2012
הפסקת פעילות הבלוג עד הודעה חדשה
אהלן.
קוראים יקרים, בינתיים החלטתי להפסיק את פעילות הבלוג עד הודעה חדשה. זה לא שאני מפסיק לכתוב, זה פשוט שאני מפסיק לפרסם. יש כמה סיבות לעניין, אבל בגדול אני רוצה קצת כתיבה נטולת קהל. אין לי מושג מתי הבלוג הזה יחזור לפעילות אם בכלל, אבל אני משאיר אותו פתוח לכתבים ישנים שלי אם מישהו מעוניין להכנס ולהסתכל. בכל מקרה, חוץ מתגובות על הפוסט הזה, אני לא אראה אם אתם מגיבים על דברים ישנים. אפשר תמיד לכתוב דברים בקבוצת פייסבוק של הבלוג שגם היא תשאר פתוחה.
בהצלחה בהמשך ותודה רבה למי שעזר לזה להתקיים כל השנים האלה. אולי בתקופה האחרונה (שבה הייתי בצבא ובקושי היה לי זמן) הבלוג הדרדר לאט לאט מבחינת עדכונים, אבל היו גם תקופות טובות מאוד שלו שלא האמנתי שכל כך הרבה אנשים יגיבו ויכנסו ויתעניינו כל כך. אם אלו קוראים קבועים שנתנו הערות מכל הלב, אם אלו אנשים שעזרו לי בכל מני דרכים שונות לתפעל את הבלוג עצמו (בעיקר נועם עזולאי שהעבירה מכתב למחשב בזמן הצבא שלי ואנדרי פרנקל בצד התפעולי וחגי בן עמי על ההערות של התוכן ועוד המון אנשים אחרים), ואם אלו אנשים שפרסמו אצלם, פרסמו את הבלוג שלי בתחרויות כתיבה שונות (שאגב זכה במקום ראשון במספר לא מבוטל של תחרויות, מה שהביא לזה שאני אקבל פרסים כאלה ואחרים שתרמו גם הם לבלוג בצורות יצירתיות), וגם כל אלה שסתם אהבו לקרוא.
בקיצור, אף פעם לא האמנתי שהבלוג יגיע לרמות שהוא הגיע בתקופות הטובות שלו (מאות עד אלפי כניסות ביום), וזה לא רק בזכותי. אני מודה לכם המון על הבמה הזאת.
להתראות בינתיים,
~הולדר.
| |
מעניין
בא להיעלם, להתנזר, לרדת רגע למחתרת
בא לי להתבכיין, זה גם לא מעניין את המחברת
בא לי להחזיר את התמימות ולתקן את ההרוס
ולהתנקות מכל הרעל הנורא הזה שזורם לי בגוף
כאילו אני נגוע, לא יכול שלא לצאת פגוע
מרגיש כמו יצור אנושי בעולם של צעצוע
ואין למי לבכות ואין למה לצפות
"בסוף יהיה טוב", אומרות הנביאות
אז מה עושים כשאי אפשר כבר לתקן?
מתפלל לאלוהים שקורא לי ללכת להזדיין
אז אני מתבונן אל האופק שהולך ומתרוקן
מנסה למצוא את התוכן הבודד והמסכן
אני ממשיך בחיים, מוציא בכוח את החרא
הרי בסוף הנבואה היא שיהיה שוב אחלה
הלוואי וכל פעם הייתי נעלם לפלנטה לא קיימת
הלוואי וזה היה מעניין מישהו, לפחות את המחברת
~הולדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
