אין דברים שאנחנו לא יכולים. יש דברים שאנחנו לא רוצים.

אמא שלי קצת כועסת עליי בזמן האחרון, אז כנראה שאני לא הולכת לצאת הרבה בזמן הקרוב.. ואם כבר יש לי זמן, החלטתי להמשיך לכתוב כאן.

יש כאן סתירה מסויימת. מאוד בעייתית. מאוד. משהו שמונע ממני לחיות את החיים. משהו שקורע אותי מבפנים, לא נותן לי לעמוד. מתיש אותי. המריבה הפנימית הזאת, שאפילו לא יוצאת החוצה.. אף אחד לא רואה. אבל מבפנים, אני נקרעת, המלחמה הזאת מוציאה אותי מדעתי. מצד שני היא מאזנת אותי. במקום שאני אהיה משהו מוקצן ומפחיד, אני נקלעת לבינוניות. אבל מבפנים, אני עדיין נקרעת. הלב אומר דבר אחד והשכל משהו אחר. החברות אומרות משהו אחד, הידידים משהו אחר, המשפחה משהו אחר, ואני-אני בכלל לא רוצה את החיים האלה. זה לא החיים שלי. החיים שלי נמצאים הרחק הרחק מכאן. בזמן שאני רבה עם כולם-הם יצאו לחופש. ואני-איבדתי את המספר. אנחנו כבר מזמן לא בקשר, ואני מתגעגעת אליהם. רק חבל שהם אף פעם לא ממש היו איתי. אני מנסה לחיות את החיים כמו שאני רוצה, כמו שמתאים לי, אבל זה אף פעם לא יעבוד. אני רוצה יותר מדי בשביל ילדה בת 13. אבל מה אכפת לי שאני רק בת 13?! אני רוצה את החיים שמתאימים לי, למה אני צריכה להיות משהו שאני לא, רק בגלל שלא מתאים לאנשים אחרים שילדה בת 13, תחשוב כמו מישהי בת 20. שתיראה כמו מישהי בת 20. שתתנהג כמו מישהי בת 20. אני רוצה לזרוק את החיים האלה לפח, ולהתחיל על דף חדש. נקי. בלי דעות קדומות, בלי סטיגמות, בלי קשקושים של אנשים אחרים. להיות רק אני. לא שום דבר אחר. נמאס לי מהמלחמות האינסופיות האלה, נמאס לי להיות כל כך חסרת אישיות, לתת לאנשים להשתלט על החיים שלי. 

מצד אחד, אני רוצה לדבר עם אנשים על הכל, לסמוך עליהם, לתת להם להיות איתי. אבל אני לא יכולה להיחשף בפניהם. זה יהרוס את העולם שלי. זה שאף אחד לא מכיר. זה שרק אני יודעת עליו. העולם שהוא באמת אני. אני לא יכולה להאמין לאף אחד, שלא ילכו עם זה הלאה. עם הנושאים הכי רגישים שלי. אני לא רוצה לשקר. לאף אחד. במיוחד לא לך. אבל לפעמים את פשוט לא משאירה לי ברירה. את חונקת אותי. ואם אני אומרת לך את כל האמת את רק מהדקת את החבל. את בחיים לא באמת תביני אותי. את לא לוקחת אותי ברצינות. את עדיין רואה אותי בתור התינוקת שלך, אבל אני כבר לא. ואת חייבת להשלים עם זה. וגם עם זה שבקרוב אני אעוף מהקן, ואת תתמודדי עם זה. ויש כל כך הרבה דברים שאני מנסה להספיק.. אולי אלה לא דברים שילדים בגיל שלי חושבים עליהם, אבל אני כן. החיים כל כך קצרים.. גם אם אני אחיה מאה שנה-זה כלום. הסיכוי שאני אספיק הכל, או אפילו חצי, כל כך קלוש.. אז אני מתחילה עכשיו. לא מבזבזת אף רגע. או לפחות מנסה. לפעמים את קצת מפריעה לי בדרך.. כולם שואלים אותי לאן אני ממהרת, הרי אני עדיין צעירה. מצד שני אתם כל הזמן אומרים כמה השנים האלה עברו לכם מהר ולר ניצלתם אותן מספיק. אומרים לי לנצל כל שנייה. אתה לא יודע מתי המוות יפקוד אותך. אתה חייב לנצל את הדבר שהעניקו לך. כי הוא לא יחזור. הביאו לכם 80 שנה להיות על כדור הארץ-תנצלו אותן! זה כל מה שאני רוצה לעשות.. אני לא רוצה לחיות עכשיו חיים של מישהו אחר ואחר כך להתחרט עליהם. אני רוצה להיות אני ולעשות רק דברים שאני שלמה איתם, השנים האלה עוברות מהר, ואני לא אתן להן לחמוק. אני מתכוונת לתפוס כל רגע ורגע, ולא לשחרר עד שאני אסחוט ממנו את כל המיץ..