אני אמא

אוריקי קיבל מהגן מטלות לחופשה,

דף אחד בו יש למתוח קווים כמות למספר.

דף שני יש להחבר נקודות כדי שיצא בקבוק יין.

ודף שלישי שהוא דיווח קצרצר על חופשה.

את הדף הראשון אורי עשה בשניות מייד בתחילת החופש.

הדף השני תיסכל אותו כבר מההתחלה, נראה לו הרבה מידיי.

והדף השלישי החלתנו שנמלא לקראתסוף החופש כדי שיהיה לנו מה לכתוב.

היום אמרתי לו שהוא צריך לסיים את שעורי הבית כי ביום רביעי חוזרים לגן,

הגננת תשמח לראות שהוא עשה את הכל.

הוא הודיע לי, "אני לא מכין את שיעורי הבית"

"למה?" שאלתי

"כי זה קשה מידיי והגננת תכעס עלי עם לא אעשה מדוייק"

"לא, אוריקי היא לא תכעס, היא תראה שהשתדלת ולמרות שהיה לך קשה ניסת והיא תהיה מאד גאה בך" אמרתי לו

אורי בתגובה אמר "אתם רוצים שאני אכין כי אתם פוחדים מהגננת ..."

הייתי די בהלם מהטענה, מאיפה זה הגיע???

הילד שלנו מאד פרפקציוניסט,

אם משהו לא יוצא לו מושלם לפי הסטנדרטים שלו, אז הוא כועס ומתוסכל, ולא רוצה לשתף פעולה.

אני כזו,

רק עכשיו בגילי המתקדם אני לומדת שגם הדרך , הנסיון, ואפילו האי הצלחה הם חלק מההצלחה העתידית.

קשה לחיות ככה.

קשה להתמודד עם הביקורת העצמית הקשה הזו.

זה משתק, גורם לא לנסות מהפחד שלהכשל.

הייתי רוצה ללמד את אורי להיות פחות בקורתי, להבין שאי הצלחה אינו כישלון.

להבין שמנסיונות לומדים, וש- Practice Makes Perfect.

ושלא קורה כלום אם לא מצליח.

איך מלמדים את זה???

חג שמח!