אני אמא

כמו שכבר כתבתי אוריקי לומד בבית ספר יד המורה.

בכל בוקר כשאני משאירה את הילד שלי שם אני מסתכלת ורואה -

את הכבוד והחמלה שיש בכלפי כל ילד וילדה.

את האהבה שיש שם.

את הגבולות הכי ברורים.

כיף כל כך לראות איש צוות מוביל בעדינות רבה ילד לקוי תקשורת.

איש צוות אחר, קורא לחברו להיות בכיתה כי ילד רוצה לשירותים ויש לעזור לו.

החיוך בבית ספר הוא אורח קבוע.

אוריקי שכח את התקיה שלו בחדר מחשבים,

לקחה אותו המורה למחשבים ביד ועזרה לו למצוא את התקיה.

אוריקי הוא מהילדים שמנסה כל הזמן לקרוא,

את השלטים ברחוב,

את העיתון המונח על השולחן,

את שמות החנויות ומה לא...

המורה שלו נותנת לו משימות נוספות- נוספות לשאר המשימות,

והוא המתוק מבטיח לה,

אני אשעשה בבית כמה שיותר.

והבטחה למורה חייבים לקיים.

אז אתמול הוא סיים ללמוד ב-15:10,

בא הביתה וסיים לאכול וישב להכין שעורי בית,

אחר כך הלך לשיעור שחיה.

אמרתי לו אוריקי,  לא חייב לסיים הכל עכשיו

תוכל לסיים מחר.

ואורי אמר לי.... "הבטחתי למורה אני מקיים".

אורי מעולם לא אהב לצייר,

עכשיו המורה לאומנות כל כך מעודד אותו שהוא רוצה לצייר.

בשיעורי מוזיקה הם לומדים להקשיב.

והקשפח- הקש בפח כשמו כן הוא כייף לילדים.

היום בפעם הראשונה אורי ישתתף בשיעור תזונה, אני סקרנית לשמוע על החוויה.

אני שמחה שאוריקי שם.

אני יודעת שהוא לומד קריאה, כתיבה, חשבון...

ובעיקר הוא לומד להיות אדם טוב יותר,

ועל עצמו, על הכישורים שלו והיכולת שלו.