אני אמא

כמה נחת ושמחה גאווה וחום יכולה להביא יום הורים.

השבוע ביום ג' היה לנן יום הורים, הגענו בשעה היעודה לנו, (טוב  נו איחרנו קצת,

אבל  מסיבה מוצדקת .... אספר אחר כך)

התיישבנו אל מול המורה המדהימה לה זכה אורי בשנה זו (זו השנה השניה שלה עם הכיתה הזו)

והיא סיפרה לנו על אורי,

על היותו מצטיין

באנגלית ובמתמטיקה,

בערבית ובמדעים,

באומנות ובשפה (כלומר עברית, סיפורים, שירים מבנה השפה וכו')

היא סיפרה לנו שהוא חבר טוב שמרבה לעזור לחבריו.

היא סיפרה לנו שאורי משתתף בשיעורים ותורם המון לדיונים.

אהוב ואהוד על חבריו.

התמלאתי גאווה....

ואז שלחה אותנו אל הנהלת, לקבל תעודת הצטיינות, 

אורי אמר לה.... זו התעודה ה-13 שלי...

התרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה. נו זו באמת הפעם הראשונה בכיתה ד'.

גם מנהלת בית הספר העריפה עליו מחמאות,

ואז,

כשנסענו הביתה אורי אמר לי,

היום כשקיבלתי את תעודת ההצטיינות, לא התרגשתי, אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת מהחברים, הייתי גאה בעצמי.

נושא החברה והחברים תופס לאחרונה מקום מכובד אצלנו.

האם יש לותר עליהם בשביל ללמוד?

או אולי ללמוד פחות ולהיות יותר "מקובל"

אורי אף דיבר על כך עם יועצת בית הספר שאמרה לו את המשפט הכי חכם בעולם....

"אורי אם אתה רוצה להשקיע בחברה, זה בסדר, את החכמה והשכל שלך לעולם איש לא יקח, מקסימום אחר כך תשלים..."

מילים שמאד הרגיעו את אורי שפעם הראשונה קיבל ציון פחות מ-90...

ומי שקרא עד כאן..

למה איחרנו למורה???

אורי בבית ספר נפל על היד וקיבל מכה מאד חזקה,

היד קצת התנפחה והכחילה,

אז רצינו לוודא שאין שבר,

הלכנו לצילום... והתברר שזו מכה כואבת אבל לא יותר מזה.

לשמחתנו...

ולעצבותו של אורי שרצה לא לכתוב כמה ימים בבית הספר....(גם תלמיד מעולה הוא - תלמיד!)

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,

אורלי

אתמול לקחנו לנו יום כייפי,

התחיל קצת עקום אבל אז זהוא השתפר עד לסיום דרמתי משהו ו... 

טוב, אתחיל בסיפור.

לקחנו לנו מאיר ואני יום חופש,

והחלטנו ללכת לבקר במוזיאון ישראל.

ראינו שיש באגף הנוער תערוכה על חוטים,

ויש תערוכה של פרעה בכנען.

ראינו גם שיש תערוכה של פיקסו.. חגיגה.

הגענו למוזיאון בערך ב-12 למוזיאון, תור ענק של מכוניות שאי אפשר להכנס להחנות את האוטו,

חשבנו לרגע והחלטנו ללכת לאוכל משהו ולחזור קצת מאוחר יותר, הרי המוזיאון פתוח עד 9 בערב.

ככה עשינו ובאמת הגענו חזרה למוזיאון יותר קרובלשעה 3 וכבר היה כבר בכניסה היתה חנייה סימן שפחות עמוס.

טיילנו לנו בתערועת החוים היתה פעילות כייפית לילדים אורי נהנה מאד.

אחרי החוטים הלכנו לראות אתפרעה בכנען.

הסתכלנו ושאלנו שאלות, אורי שהוא סקרן אמיתימאד התעניין ושיתף פעולה,

הילש כבר מספיק גדול כדי ללכת במוזיאון בלי הצורך של לעשות.. אלא לראות להתבונן לקרוא את השלטים ולשאול שאלות.

גם בתערוכה זו היתה הפעלה לילדים, וסרטים ששאלו שאלות ונתנו תשובו כאלה ואחרות. מה שעודד כמובן לשאול עוד שאלות.

ואז הלכנו לראות את ספר התנ"ך הקטן בעולום שנמצא על שבב פצפון. ממש מרתק.

אני עוד רציתי להמשיך לתערוכה של פיקסו אבל מאירר כבר מיצה...

בזכות העבודה שאורי צריך לכתוב חוויות מן החופש ולצרף תמונות, אורי הרשה לי ללשצלם אותו,

אז תודה מיוחדת לפנינה ... בזכותך לא היתי צריכה לגנוב תמונות..

אז החלטנו ללכת הביתה.

בדרך עוד נכנסתי למודיעין והצעתי להם להוסיף מדקגות או דרגשים כך שילדים צעירים יכולו להסתכל על המוצגים

בלי לקפוץ או שהורהם מאותגרי הגב ירימו אותם.. הלוואי שההצעה של תתקבל.

כי לאוריקי היה קשה לראות חלק מן המוצגים ומאיר הרים אותו או דהוא קפץ..

הלכנו לאוטו הדלקנו אוטו.. וההדלקה שלו היתה קצת מוזרה..

טוב, אמרנו.. קורה.

ממשיכים לסוע וכל מיני נורות נדלקות.

אז כבר חשבנו השבבוקר מאיר יקח את אורי ואותי לעבודה שלי ואז יקח את האוטו לתיקון.

הגענו לאיזו צמת עמדנו האור אדום... וזהו לא יכולנו לסוע יותר האוטו מת.

מיד התקשרנו לשגריר שהודיעו לנו, יקח בין שעה לשעה וחצי...

הוצאנו משולש .. הנחנו במקום על-פי חוק, לא הרבה זמן זכה המשולש לעמוד שם עד שמכונית פשוט הרסה אותו,  וחיכינו.

נהגים כאלה ואחרים עברו חלקפ שאלו מה אפשר לעזור חלקם "ברכו"  אותנו במילים "יפות"

כאילוו שהגיק שלנו בחיים זה לעמוד בצמת מחוץ לאוטו ולחכות...

עצר לנו בחור ערבי ומיד ניסה לעצור אחרים שיתנו לנו חשמל.. מסתבר שהכבלים שלנו לא שווים,

אבל גם זה לא עזר ברגע שהכלבלים נותקו להאוטו השני הוא נכבה ...

ואז הגיע שוט שככל הנראההיה בדרכו הביתה למשפחתור, נעמד על ידנו ושאל מה הבעיה.

הסברנו.הוא עצר את האוטו שלו מאחורינו, הוציא את הצ'קלקה שלו,

וניסה לעזור לנו,

מיד נפסקו המילים ה"יפות" להן זכינו.

הטלפון שלי צלצל ומשהו שואל עם אנחנו תקועים, מסתבר שמהמשטרה ראו במצלמות שאנחנו עומדים שם וצלצלו אלינו,

נאמר לי להצמד למעכה הבטיחות, ולחכות הם שולחים עלינו שוטר עם אופנוע שיעזור לנו.

ממש התרגשתי, ומרגע שהיה השוטר על ידינו אורי מאד נרגע.

דברנו על התפקיד של המשטרה,

דברנו על כך שבעצם הם שם כדי לעזור לנו האזרחים.

השוטר שעצר לנו בהתחלה, יחד עם חברו השוטר עם האופנוע חיכו איתנו עד שהגיע הגרר.

ואפילו לקח אותנו הביתה.

כמובן שבקשתי לדעת את שמו כי חשוב לי לכתוב למפקדיו ולמשת

מאד התרגשתי מזה.

הרגשתי שבאמת יש שם מתחת לכל הדברים הלא יפים של המשטרה, אנשים מקסימים שעושים את עבודתם נאמנה.

אנשים שבאמת מאמינים שתפקידם לעזור לאזרח.

זהו ככה נגמר יום שהיה ממש כייפי.

בשיעור אזרחות לאורי שלנו.

יאללה.

תחשבו טוב,

יהיה טוב!!

אורלי

אנחנו כבר עמוק בתוך הפסח.

עכשיו הכנתי לחמניות לפסח, מקווה שתהיינה טעמיות.

הסדר שלנו היה כייפי,

צחקנו והיה כייף.

אכלנו אוכל טעים,

שרנו,

אוריקי מצא את האפיקומן וזה עשה אותו מאושר.

בשבת אבא נסע לאיל ואנחנו כרגל היינו אצל סבא וסבתא.

ביום א'  באה אלי נעמי חברה שלי ובנזוגה שלא ראיתי המון זמן,

מן חברה כזו שגם אם לא אראה אותה מאה שנה בשניה שנפגש כאילו מעולם לא נפרדנו.

אז היו לנו כמה שעות של התעדכנו במה היה איך היה וכו'.

בערב עבדנו קצת בלאגן,

כן האירגון בבית לא נסתיימו, אנחנו עדיין מנפים ומסדרים.

והאמת היא שיש עוד כמה דברים להשלים בשיפוץ עצמו,

אבל זה כבר יעשה אחרי החג.

אתמול חיברנו סוף סוף את המחשב הנייח, עוד כמה ארגזים מויינו.

אחר הצהרים הלכנו לתחנת הרכבת הראשונה,

אני מאד אוהבת ללכת לשם, יש שם אווירה ממש כייפית כזו.

היום אנחנו ביום בית,

אבא ואורי הלכו לשחק כדורגל,

ואני כאן...

שיהיה יופי של חג!!