נפלאות התבונה

למה התכונות הטובות שלנו באות בעוכרינו?

למה אנחנו רוצים ומייחלים למשהו שלא נוכל להשיג?

במערכות יחסים, בעבודה, בצפייה מול סדרת טלוויזיה שצולמה בסט של וילה מפוארת.

פעם הייתי יכולה למכור כלייה בשביל לראות את הסלב התורן מולי.

היום, הסלב התורן משמש כרקע היפהפה העכשווי למסך הטלויזיה.

אבל עדיין לא איבדתי את היכולת המרשימה הזו להימשך, כמו זבוב, דווקא אל מה שישרוף לי את הנפש.

אני כותבת  אחרי שנפרדתי מחבר שלי, פרידה מכוערת, בטלפון. שונאת את הפרידות האלו. בפעם היחידה שחוויתי פרידה היא הייתה טלפונית.

רציתי להיפגש איתו, אבל הוא סרב. ועכשיו אני מסתובבת עם הגולה המגעילה הזו בגרון, פקעת של רגשות אשם, אך לא מצליחה לחשוב איך הייתי עושה זאת אחרת. כי לא אליו אני נמשכת, אלא לבלתי אפשרי- לזה שטבעת נישואים מקיפה את קמיצתו. 

ברגע שאני מרגישה בטוחה, כלומר שאין לי רגשות רומנטיים כלפי הבחור, הוא מיד נהיה חבר שלי, ואז אנחנו נפרדים. אך ברגע שמתחילים הרגשות, כאן מתחילה הבעיה. לרוב זה משהו שמתפתח כלפי גברים לא מושגים, או שאולי מושגים ואין לי האומץ להודות ברגשותיי. כאשר הכדור נמצא המגרש שלי אני בועטת אותו לכל עבר, רק לא אצלי. רק שלא אחשוף את רגשותיי למישהו שינצל את חום גופי למשך חודש- חודשיים ולאחר מכן יעלם כלא היה.

כאב לי ליפול ולהיכוות, זה עדיין צרוב בזיכרוני.

אז למה לעשות את זה שוב?