"...בשעה שיתבגרו ויזדקנו

אפשר אפילו שלא ידעו

על מה הם צריכים לבכות."

אין מילים שיתארו ויסבירו את מה שקרה שם.

פה רצחו לי את המשפחה,

את העם.

את הולכת בברקנאו וחושבת את זה.

פה התעללו בהם,

הכו, שברו..

פה רצחו אותם.

פה סבתא שלי עמדה וראתה איך לוקחים את המשפחה שלה לתאי גזים.

פה נלחמו בשביל לשרוד, בשביל לחיות. 

פה אני עומדת, אחרי שניסו באמצעים כל כך קיצוניים וכל כך לא נתפסים לקרוע את העם שלי, 

להשמיד אותו כאילו אנחנו לא בני אדם בכלל. 

פה אני עומדת, על האדמה שספוגה בדמעות ודם של מעל שישה מיליון בני אדם שרצו לחיות ולא נתנו להם כי הם היו יהודים, 

כי הם לא היו גזע בכלל, לא בני אדם.

פה אני עומדת כזעקה שלהם, 

אני פה בשביל לצרוח את מה שהם לא יכלו,

אני פה בשביל לזכור, לזכור ולא לשכוח.

ביום הראשון של המסע..