האהבה שלי אלייך היא א-ליניארית ולא
רציפה. לפעמים אני כן ולפעמים אני לא, ובחלק הזמן אולי. לפעמים אני בכלל שוכח
שאוהב, ולפעמים חושב שכן אבל בעצם לא.
האהבה שלי אלייך היא רצף של ישרים,
עקומות ונקודות מפוזרים במרחב הזמן והחלל, בלי שום סדר הגיוני כלשהו.
קראתי רבה על אהבה כזאת, שהי אל מתמשכת,
לא יציבה, לא רציפה. בכל הסיפורי האופנתיים האלו, שכותבים אנשים עם משקפיים
גדולות, פוני זרוק כאילו ומכונת כתיבה אותנטית לכאורה. תמיד חשבתי שהאהבה שלהם היא
כאילו, ושהמלים שהם חורטים, למרות שהן מתיימרות לומר אמרת, הן סתם, מילים שמנסות
לרצות. שמנסות להיות חדש בעולם שכבר ראה הכל.
זה קל לחשוב שמשהו הוא לא אמתי אם לא
חווית אותו. אז היה לי כל חשוב את זה עד אלייך, כי עד עכשיו האהבה שלי הייתה
אבסולוטית. או שכן או שלא. אין באמצע.
אהבה כזאת של הכל מכל, בגלל, למרות וגם
אם. חשבתי שאהבה צריכה להיות מן ישר עולה בזווית קבועה, או עקומה שגדלה לפי
הריבוע. משהו יציב ונמשך וקיים. נוכח בכל המרחבים ובכל הזמנים הנתונים.
ואז את.
ואותך, אני אוהב לפי הצורך. בעיקר כשנוח.
בשעות מסוימות אני שלך, ואני אוהב ומסור ומתגעגע. בשעות אחרות אני כועס, ופגוע
ואדיש ושונא ומרוחק.
כשאת במסגרת, אז זה בסדר. כשאת מתאימה
לתבנית שלך שיצקתי בדמיוני, אז זה בסדר. ואני שלך ואוהב. אבל כשאת יוצאת מהתבנית,
שוברת את האידיאל המושלם שבראתי לי, אז זה מתפרק. ואני כבר פחות אוהב.
זה מצחיק, כי פעם חשבתי שאומנות אמתית,
כמו אהבה, זה לצאת מהמסגרת, זה לשבור אותה לגמרי וליצור ממנה משהו אחר לחלוטין,
שיגדל ויצמח לאיזו מפלצת ענק של טירוף משוחרר.
אבל לאהוב את חוסר השלמות זה מסובך
מידי. תובעני. שובר חירות.
וזה נוח הרבה יותר לאוהב את הקונספט.
כמו שאוהבים את הקונספט של איזה בר סודי חבוי בסמטה, אבל שונאים לשבת שם עם חברים
ולצחוק, כי זה רק קונספט. כמו שאני אוהב את הקונספט שלך שלי, אבל שונא את זה שאת
לא מה שדמיינתי.
זה נוח, וקל, ומשוחרר יותר. ובעיקר לא
מחייב אותי לשם דבר חיצוני קבוע ויציב, כי אותך אני אוהב כרגע, רק לעת עתה.
אוהב לפי הצורך, ולא מאהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
