פעם היה פה תוכן. כזה שהצחיק. ריגש. הפתיע. נגע באנשים עד עמקי נשמתם, ובעיקר שירת את הצורך שלי לקבל במה ולדבר לעולם בלי פנים, בלי הבעה ובלי דמעות. רק תוכן. מחשבה טהורה, ספק ייחודית של בן אנוש אחד עם הזיות של גדולה. 

היום, בעולם שבו לאנונימיות אין יותר זכות קיום, אני חוזר אחורה, ומביט בעצמי כפי שהייתי בלי tag שמוצמד לפניי. אולי לא באמת, אלא רק בעיניכם. מסתבר שפתאום מאוד קשה לזכור כמה עברתי כשאותיות לא נכתבו. בכמה נגעתי כשחוויות נערמו. 

זאת כמעט השנה העשירית לקיומו של הבלוג. במשך 6 שנים הוא שכב כאבן שאין לה הופכין במרתפי האינטרנט. עם פנס גיששתי כדי למצוא את דרכי חזרה. מסיר כורי עכביש מאותיות שנשכחו. מנקה אבק מהאהבה שלי לכתיבה. אני אוהב לכתוב. באמת ובתמים. בעבר בניסיוני להתפשט חטאתי לעצמי, ושמתי עוד מייק אפ כדי לכסות את המרצפות השבורות. אלו שנמצאות מתחת לכיור ובהן אף אחד לא רוצה לגעת. 

לא עוד. לא הפעם. הפעם עושים מתיחת פנים. הפעם אומרים את האמת. עד הסוף. אולי משהו טוב יצא מזה...

לילה טוב.