הכל מעלה בי רגשות נוסטלגיה וגעגוע.
רחובות בית אליעזר, פרדסי בית אליעזר בלילה,
ארתור, ליאור, דימה, נועה, מריאנה...
הבית, המוזיקה... ג'נטל ג'יאנט, פינק פלויד, קינג קרימזון.
האנשים במסנג'ר, הקפה, המשפחה.
כולה חודש מפריד בין כל זה לבין מה שעכשיו.
וזו בסה"כ טירונות אבל אני מרגיש כאילו נהייתי אדם אחר לגמרי בחודש האחרון.
לא יצא לי לעשות כמעט כלום בחודש האחרון.
לא ראיתי את רחובות ואת פרדסי בית אליעזר,
כמעט ולא ראיתי את ארתור, ליאור, דימה, נועה ומריאנה...
שלא נדבר על שאר החברים שלי שאת רובם לא ראיתי ולו לשניה.
למוזיקה אין לי זמן [וסוללה] להקשיב ולמסנג'ר כמעט ואין לי חשק להתחבר.
את כל הדברים שאהבתי אין לי זמן לעשות,
וכשיש לי זמן לראות אנשים ולצאת החוצה אני מרגיש ששכחתי כבר איך זה מרגיש.
קרה מה שפחדתי שיקרה.
תום ארוך השער, בין ה-17 שמבריז משיעורים ויושב עם ארתור ונועה על הדשא כבר לא קיים
עכשיו זה תום קצוץ השיער, בן ה-18 שמקריא זמנים, עושה מצב 2, מחזיק עליו M-16 ביומיום וזו פריווילגיה בשבילו לשבת על דשא.
ואני לא יודע אם זה רע לא, כי אני די נהנה.
ואני כבר מחכה להשבעה... למרות שזו כומתה כחולה
ולמרות שזה תג יחידה של משטרה צבאית, וסיכה של משטרה צבאית
ולמרות שזה תעודת שוטר וכל החרא הזה. אני מחכה לזה.
כי נמאס לי להראות אפס באוטובוסים עם הכומתת בקו"ם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
