Two Headed

קצת שקט אני צריך.

אין כל כך.

אז אני לא בבסיס, לקחתי רגילה.

זה לא מפריע לטלפון להמשיך לצלצל.

אז אני מסנן, לקחתי רגילה.

זה לא מפריע לי להפסיק להתמרמר.

איפה אני?

לא, כאילו... באמת... איפה אני?

מה הולך פה? לאן הכל הלך?

איפה כל מה שהיה בטוח? כל מה שהיה ידוע?

איפה הרצפה שלי למען השם?

נעלמה לי הרצפה...

נעלמה לי הרצפה ואיתה ההגיון הבריא

והשקט הנפשי, והרוגע שלי

פתאום אני ניהיה חולה

ופתאום על הזין שלי הכל

אז אני חוטף ריתוקים וגם זה על הזין שלי

כי מה ההבדל בין הבסיס לבית?

בבית יותר שקט וזה יותר מפחיד...

ואני כזה מלודרמטי שזה עושה לי בחילה,

אבל זין! ככה אני מרגיש עכשיו...

מלודרמטי ובכיין.

יש לי קטע עם פעם,

אני תמיד רוצה את אתמול

אף פעם לא את מחר

מחר בא כי מחר בא... אבל אם הזמן היה ניתן לשינוי הוא היה נשאר במחר לנצח...

איכ.

אני לא מאלו שקופצים למים.

לא, משהו אחר.... אני לא אלך על חבל בלי רשת בטחון.

הכל חייב להיות מבוטח, הכל צריך להיות מסודר,

שאני לא אפול. 

שאני לא אפול ואדפוק ת'ראש.

האדרנלין זה כייף אבל אף אחד לא רוצה למות.

אבל אני יהיר. תמיד הייתי.

ומה שחשבתי לא היה מה שחשבתי

אולי קצת. אולי רק לרגע, לשבריר שניה...

לא יותר.

אור לבן על הירושימה ועל העולם

הראית איך הפציע

לובן פרח עץ הדובדבן

ראיתי,

וזה שרף אותי לא כי אני מתחרט על משהו,

אני שלם לגמרי עם מי שאני,

אני שלם לגמרי עם איך שאני חי

ועם זה שאני חי.

זה שרף אותי כי מפה אני לבד, כי אין לי יותר את האופציה להתחרט

וכי אין רשת בטחון.

כי עכשיו אני יודע שאני עלול ליפול

ושאני עלול לדפוק את הראש.

והאדרנלין היה נורא כייף, אבל עכשיו אני רוצה לרדת.

והרוח מתפרעת בנפשנו הלבנה

על המים היא נוסעת

אי אפשר לנסוע חזרה

אי אפשר.

אין גלגלי עזר יותר.