לאחר שנתיים של שקט והתנתקות שלי מישראבלוג החלטתי לחזור לכתיבה ולכתוב ספר.
הספר שנקרא "האהבה השלישית" מספר את סיפורו של אילי ומתמצת את כל תקופת גיל ההתבגרות של
הנער מגיל ארבע עשרה - גיל ההתאהבויות הראשונות ועד גיל עשרים וחמש - הגיל של ההחלטות הרציניות והבחירות
המשמעותיות ביותר בחיים.
האהבה השלישית
פרולוג:
כל אחד מאיתנו פעם היה ילד, חלקינו עדיין ילדים.
תחשבו כמה בחירות פרוסות לפנינו לאורך החיים, כמה אפשרויות להגרר לשטויות ולהקלע לבעיות,
כמה הזדמנויות נראות ולא נראות שאנחנו בוחרים כל יום אם לתפוס או לשחרר.
כמה אנשים אנו פוגשים בכל יום ברחוב, כמה מבטים אנחנו קולטים כל דקה...
כמה מהאנשים האלה נכנסים לחיים שלנו ? כמה מהמבטים הללו עיניינו יפגשו שוב בעתיד?
מה מספר האהבות שנאהב במהלך חיינו? מה מספר האנשים שנהיה מסוגלים לשנוא?
איך ילד בגיל 14 מתפתח לגבר בן 25 עם עמדות משלו ועם כוח רצון ועם שאיפות להישגים בלתי נתפסים?
מה הוא עובר במהלך חייב ומה הלחצים שמופנים כלפיו שבזכותם או להפך בגללם הוא מעצב את האופי הבוגר שלו.
אילי הוא נער רגיל, בן 14 בתחילת הסיפור שמתבגר ומתפתח מפרק לפרק. אילי עלה מהעיר "קלינצי" שבמערב רוסיה,
הוא מנסה בכל כוחו להשתלב בבתי הספר הישראלים, להשתלב בחברה החדשה אליה נקלע. הוא פוגש חברים חדשים שהופכים
להיות כמו אחים בשבילו, איתם הוא לא פעם מוצא את עצמו בסיטואציות מסובכות גם עם נערים אחרים וגם עם הרשויות.
כמו כן הסיפור מספר בפרטי פרטים את הקשרים הרומנטיים והאינטימיים של אילי אשר למען האמת היו מאוד שכיחים במהלך חייו.
פרק 1 : האהבה הראשונה.
חלק א'
היא עמדה שם מולי מלאת דמעות ומוקפת עשרות אנשים. חלקם חברים, חלקם פחות. היו גם כאלו שבכלל לא היה להם שום קשר לארוע שהתחולל לו באחד מחופי חיפה, אבל הם עדיין היו העדים שלי, אותם האנשים שבין המאורעות השגרתיות של חייהם היתה להם סיבה להיות שם לידי, ביום הכי מאושר בחיי, ביום שנראה כולו כהתחלה מרהיבה של חיים חדשים ומאושרים . הכל היה נראה מושלם. אפילו האיש ההוא שהסתובב לידינו עם הכלב הדלמטי שלו ואסף בקבוקים ריקים מפחים ומשקיות הזבל הפרוסות בחוף – לא היה מיותר באותו יום במקום, להפך הוא רק הוסיף ליופי של האווירה, לפשטות והתמימות של הסביבה שלנו. יכול להיות שהיה משהו קסום באותו ערב. סוף אוקטובר, רוח קלילה מהים, ריח של בשרי על האש שהכינו כמה משפחות בסביבה, ושיר מהאוטו. שיר שאני כתבתי בשבילה.
- כל כך טוב לי איתך, אני אוהב אותך כל יום יותר ויותר, אני מרגיש שבלעדייך אני לא נושם.
את נותנת לי כוח ואמונה במשהו טוב בעולם הזה, כשאני איתך אני בן אדם טוב יותר, שלם יותר.
בשלושת השנים שאנחנו ביחד עברנו המון דברים, קשים, מרגשים, יפים, לפעמים קצת עצובים... אבל יחסים
ללא מריבות אינם יחסי אמת, בני זוג חייבים לפעמים להתווכח ולטעות, ואני רוצה לטעות איתך כל חיי. אני רוצה
לחוות את כל הרגעים המאושרים והעצובים רק איתך. – אמרתי לה וחייכתי.
הסתכלתי על פניה, ראיתי אותה רועדת ובוכה, אבל מחייכת, ראיתי שקשה לה לזוז, לעכל, לחשוב, אבל ראיתי את צדדי השפתיים המתוקות שלה מתרחבות ועולות כלפי מעלה וזה היה מעין סימן עבורי שאפשר להמשיך.
- תתארסי איתי ותהיי איתי תמיד, באש ובמים, בטוב וברע, לעולם? – שאלתי בזמן שפתחתי את הקופסא הקטנה ששמרתי בה את טבעת האירוסים שלנו, יחד עם היהלום הנוצץ הקטן שהצלחתי להרשות לעצמי מהחסכונות שחסכתי לפני הגיוס לצבא.
ראיתי שהיא היתה בהלם, אבל היא אהבה אותי יותר מכל דבר אחר ולא יכלה לסרב לי.
- כן... – היא לחשה, – כן ברור שאני מסכימה!! – היא הושיטה את ידה לכיוון הידיים הרועדות שלי ולשמע קולות עידוד מצד החברים הכי טובים ומזיגת שמפניה שהשארתי מראש ברכב, ענדתי על האצבע שלה את הטבעת ותוך כדי חיבוק ופעימות הלב ארוסתי נישקה אותי נשיקה אוהבת כמו שרק היא ידעה.
בתוך המערבולת האין סופית שנקראת "חיים" שמעתי הרבה רעיונות ותאוריות שמדברות על אהבה ורגשות, המון שאלות נשאלו והותירו אחריהן סימן שאלה לאורך זמן רב.
מה היא אהבה? איך יודעים שאוהבים באמת? האם אפשר לאהוב יותר מפעם אחת בחיים? האם זה נכון שאהבה היא רק לצעירים? איך לשמור על רגש שלא יהפוך להרגל? איך מתגברים על פרידה מבן אדם אהוב? ועוד הרבה שאלות נוספות שאת התשובות עליהן כל אחד נותן לעצמו באופן אינדיבידואלי.
הבנתי שאהבה מתפרשת אצל כל אחד בצורה שונה. כל אחד על פי האופי שלו נותן את התשובות הנכונות משלו לשאלות האלו.
והתשובה שלי שנובעת מהנסיון האישי שלי בחיים מאוד פשוטה:
אהבה מבחינתי היא אוסף של אסוציאציות שמתגבשות עם הזמן כלפי האדם. נשמע ממש כמו תאוריה במדעי החברה ופסיכולוגיה אבל העניין הרבה יותר פשוט.
שני אנשים נפגשים ומתחילים לצאת. הוא מתרגש ממנה, הוא אוהב את המראה החיצוני שלה, הוא מתגעגע אליה, הוא מקנא בבחורים אחרים שמתקרבים אליה בגלל אינסטינקט השייכות שיש לכל אדם, הוא מדמיין או נזכר בסקס שחווה איתה – מה שמאוד חשוב בזוגיות... וכעבור זמן מסויים כל אחד לפי הקצב שלו, כאשר הוא נזכר בה כל האסוציאציות האלו מתעוררות יחד מה שיוצר בשנייה את אפקט ה"פרפרים בבטן" ואת הרגשת השלמות. האסוציאציות האלו יוצרות ביחד משהו שלא קיים באמת, הן יוצרות את המושג "אהבה" – שלאהבה עצמה אין שום משמעות באמת.
עליתי לארץ בגיל 9 מרוסיה עם שני הוריי ואחותי הגדולה. עלינו בסוף ספטמבר כך שתוך שבועיים כבר מצאתי את עצמי יושב בשולחן הלימודים של כיתה ג', עם ילדים שלא נראים כמוני, לא נשמעים ולא מתנהגים כמוני.
הפעם הראשונה שצחקו עליי היתה בשיעור מתמטיקה. המורה שאלה איזו שאלה והרמתי את היד בצורה כזאת שקצה המרפק צמוד לשולחן וכף היד כלפי מעלה, וכאשר המורה בחרה בי כמועמד לתשובה הנכונה קמתי ונעמדתי ליד השולחן ולשמע הצחוק המתפרץ מכל כיוון וחיוך ממזרי של המורה נתתי את התשובה.
- נכון אילי. שב. אין צורך לקום – אמרה המורה בחיוך מאומץ, מאומץ כי לו לא היתה מתאמצת היתה צוחקת יחד עם שאר ילדי הכיתה.
זה היה ה"שב" האחרון ששמעתי ממורים בבית הספר. למדתי את השיטה שכל ילד פשוט חייב ליישם ברגע שהוא עולה לארץ ונכנס לבית ספר יסודי. אולפן!! ביליתי שנתיים וחצי באולפן בית ספרי למרות שלאחר שנתיים ידעתי קרוא וכתוב ברמה הרבה יותר גבוהה משאר ילידי הארץ בגילי.
נהנתי ללכת לאולפן, כך לא הייתי צריך להיות בסביבת הילדים שלפי דעתי היו פחות חכמים ממני וגם קיבלתי ציונים טובים בכל המקצועות סתם ככה! חוץ ממתמטיקה ואנגלית שהייתי חייב להיות נוכח בהם בכל זאת. אבל מכיוון שבכל זאת אני יוצא ברה"מ, במתמטיקה בלי ללמוד קיבלתי 100 ולמזלי יש לי תפיסה טובה בשפות, כך שבאנגלית גם לא הייתי זקוק למורה פרטי, פשוט קלטתי כל מילה.
כשעליתי לכיתה ז' התחלתי להתעניין בבנות, התחלתי להתכתב בצטים ובתוכנות צ'יטוט הפופולריות ביותר באותה תקופה, איי סיק יו ומסנג'ר. לימודים, צ'טים, חברים... כך זה התגלגל מיום ליום עד שיום אחד אמא שלי ניגשה אליי עם הצעה שפשוט לא יכולתי לסרב לה.
- אילי, אתה יודע שלדוד יעקב יש בת שקטנה ממך בחצי שנה? רוצה אולי להתכתב איתה?
יעקב הוא בן דוד של אבא שלי כך שבתו נחשבת בת דודה שלי מדרגה שניה.
"קרובים לא קרובים" חשבתי לעצמי, אבל אסור להראות התעניינות יתרה לאמא, שלא תתחיל לדבר על זה ולשאול שאלות כל היום.
- תאמת לא כל כך – עניתי. - איך קוראים לה בכלל?
- קוראים לה נסטיה, אם תרצה הנה היא השאירה את מספר האיי סיק יו שלה. – אמא הביאה לי את הדף עם המספר ויצאה מחדרי.
כמובן שכעבור דקה נסטיה כבר היתה ברשימת החברים שלי והתחלנו לצוטט. תארו לכם את הבעת הפנים שלי כאשר נסטיה שלחה לי את התמונה שלה ובה מוצגת הילדה הכי יפה שראיתי בחיי.
בתמונה היא לבשה ג'ינס – גזרה נמוכה, חולצת פסים ארוכה וכובע קסקט על הראש. יד אחת היתה מונחת על ראשה והיד השניה היתה חוצה באלכסון את גופה מה שיצר פוזה סקסית במיוחד.
בעצם מה ידעתי אז על סקסיות, הייתי בן 14... אבל משהו משך אותי להסתכל על התמונה הזאת דקות ארוכות, כל יום, למשך תקופה ארוכה של כמה חודשים.
חודשים בהם דיברנו כל יום שעות בצ'ט ובטלפון, חודשים בהם יצרתי לעצמי את הדמות המושלמת לאהוב, תקופה ארוכה של משפטי אהבה והבנה הדדית. הבעיה היחידה היתה המרחק ביני לבינה. אני גר בחיפה, והיא גרה באשקלון.
- אתה יודע שיום שישי אנחנו נוסעים לאשקלון לדוד יעקב ליומיים? – שאלה אמא בחיוך, כולם כבר ידעו שיש משהו ביני לבין נסטיה למרות שאף פעם לא באמת הזכרתי את זה.
- מה?? באמת? – רצתי לחדר, לקחתי את הטלפון והתקשרתי לנסטיה, לבשר לה את הבשורה המשמחת.
כל הדרך לאשקלון תארתי לעצמי איך זה יהיה, הגוף שלי רעד, הלב שלי דפק חזק יותר כל פעם שדמיינתי משהו חדש בראשי. לא יכולתי להרגע, נסיעה של שעתיים וחצי היתה נראית לי כנצח. הכבישים החדשים שנסללים בחיפה, החופים בכביש 2, כביש החוף. תחנת הכוח של חדרה, וינגייט – נתניה. איילון דרום בתל אביב, השלט- "אשדוד". הפניה לאשקלון. הגענו.
יצאתי מהאוטו. נסטיה והוריה כבר חיכו מחוץ לבית.
הסתכלנו אחת על השני, חייכנו... אמרתי יפה שלום לכולם כמו ילד טוב ועלינו לביתה.
כעבור כמה דקות של מבוכה ונסיון כושל ללא רעד ביד להחזיק כוס עם משקה מוגז מוזר של רוסים שבעבר דווקא היה נראה לי מאוד טעים, יתכן כי ברוסיה חוץ ממים מהברז ופאנטה בחגים (משקה שהתגלה כמסרטן לאחרונה) לא היו מוצעות לי יותר מדי אופציות לשתייה... הצעתי לנסטיה לעשות סיבוב בשכונה.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: