הזמן איתו עובר כלכך מהר... לא יאומן- כבר 7 חודשים.
החברות שואלות אם לא נמאס לי להיות איתו כלכך הרבה זמן,
ובשיא הכנות אני אומרת שלא. באמת שלא נמאס לי... טוב לי איתו.
אנחנו מדברים כל יום בטלפון. כל יום, בלי יוצא מן הכלל.
אתמול ניסיתי להתקשר אליו המון זמן והוא לא ענה, התקשרתי אליו הביתה ואמרו לי שהוא לא נמצא.
אז התקשרתי לפלאפון מלא פעמים והוא לא ענה.
אחרכך הוא שלח הודעה שהוא רק הגיע באותו רגע,
שהוא הולך להתקלח ולאכול ארוחת ערב ונדבר אחרי זה.
הייתי כלכך עייפה מכל השבוע הזה שכל רגע נרדמתי, וכבר לא ממש הצלחתי להחזיק את עצמי.
ניסיתי להתקשר אליו שוב ושוב, והוא לא ענה.
אמרתי שאני אשאיר הודעה קולית ואלך לישון, כי באמת שלא יכולתי להחזיק ערה יותר.
למרות העייפות היה לי ממש קשה להירדם, התחלתי להכניס לי סרטים לראש.
חשבתי לעצמי, אם הוא לא מתקשר אולי כבר פחות אכפת לו?
ובאמת שאנחנו מדברים כל יום, אין יום שלא... ופחדתי ממש שכבר נמאס לו.
בכל זאת, הרבה זמן שאנחנו בייחד ועדיין לא נתתי לו, ופחדתי שאולי נמאס לו לחכות.
כבר התחלתי לחשוב מה יקרה אם ניפרד, ואיך שזה ישבור אותי.
נרדמתי לבסוף כמעט בבכי, אחרי הרבה מאוד זמן של מחשבות.
אחרי חצי שעה בערך הוא התקשר, התעוררתי מהצלצול ועד שקלטתי השיחה כבר התנתקה.
התקשרתי אליו והוא אמר שהוא ממש מצטער, ורק חזר על זה כל השיחה.
אמרתי לו שזה בסדר, והוא רק חזר כל הזמן על זה שהוא מצטער, ושהוא שכח להתקשר.
מצטער יכולתי להבין, אבל שכח? הוא שכח להתקשר.
אנשים באמת לא יבינו, אבל אצלנו אין דבר כזה לוותר על השיחה, ואיך הוא יכל לשכוח?
זה קצת הכניס אותי בחזרה לסרטים מקודם, אבל אחרי שהוא אמר כלכך הרבה פעמים שהוא מצטער,
אפשר עוד להמשיך לחשוב ככה? הוא באמת התכוון לזה, אני יודעת.
הוא רק אמר לי כל הזמן כמה הוא אוהב אותי, וכמה שאני חשובה לו.
ולא יודעת... דאגתי. אני כל הזמן חושבת לעצמי, מה אני יעשה בלעדיו??
אני הגעתי למצב שאני כלכך תלויה בו, שאם חס וחלילה משהו יקרה אני פשוט אשבר.
אז בנתיים המצב נשאר ככה, ואני פשוט צריכה להפסיק להילחץ מכל דבר קטן,
אבל מה לעשות שהוא חשוב לי כלכך??
היום אנחנו אמורים להיפגש, נקווה לטוב וששומדבר לא יהרס לי.
דנה בננה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*דנה בננה*
