התפסן בשדה השיפון

דייב תמיד היה דמות מעוררת הערצה.

אפוף בעננת בעננת המיסתורין שלו, כל התפלספות ואמרה שלו גרמו לי לחשוק בנוכחותו.

                                                  *

עוד בראיון העבודה הוא ריתק אותי.

פתחתי את הדלת מתרגש כמו ילד שממלא טוטו בפעם הראשונה, וראיתי אותו, יושב על כורסת הבורדו שלו, רחב כתפיים, קצת צ'אבי, יש אחת על כרס הבירה שלו, והשניה משחקת בזקנו הצרפתי המדובלל. המבטא שלו, מבטא של זמר בריטי ממורמר, קצת כמו הסולן של הסמית'ס, החזיר אותי כמה שנים אחורה, ל"קווין איז דד".

הוא סיפר לי שהוא מחפש פרסומאי צעיר, שהוא רוצה להיות לו "מורה דרך, נהיה באדי'ס ותלמד ממני".

"איך אתה עומד להדגים לי את יכולות הפרסום שלך?"

הראתי לו את הפרסומות הזו של "אקס", הדאורדורנט המסריח הזה, בו מיליון פצצות בבקיני מנסות לתלוש לאיזה גבר את הזין.

כן, עבדתי בשביל "אקס", 3 שנים, הרווחתי לא רע והייתי בחור די ראשי שם. אבל הבוס ראה אותי עושה את "המשחק שלי" על המזכירה. שהיא במקרה גם הבת שלו. אז הוא פיטר אותי.

אה כן, המשחק שלי...

עד לפני כמה חודשים לא ידעתי להתחיל עם בחורות. לא שעכשיו אני מעורר השראה או משהו כזה, אבל אז הייתי כמו..."

טוב אין לי כוח עוד. אני אמשיך מתישהו.

אה כן, זה סיפור, לא אמיתי...