לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

גם לא על עצמי.


בא לי לכתוב כאן הכל, לשפוך את ליבי בלי להסתיר דבר.
מבחינתי כאן זה המקום לכל המחשבות הכי הזויות שעוברות בראשי ולכל הרגשות שהופכים לקצת יותר הגיוניים.
ובכל זאת, קיים החשש הזה... אותו חשש שיש לפושע שבמנוסה מיד החוק - הוא רואה אותה בכל מקום.
החשש שאני כבר חשופה מידי, לא מודעת לזה אפילו.
לכן כל מילה נשקלת כאן, כל סיפור, כל 'חוויה'.
והייתי רוצה, אני כ"כ רוצה לדבר ולהוריד מעליי את המועקה שבשתיקה.
ההפרעה מוחקת הרבה דברים מחיי אבל יש יותר דברים שמחקתי אני בעצמי.
עם הבדידות באה גם הבגרות, הכל נראה שטותי פתאום. יש דברים שלא עושים רק כי צריך.
הכל מסביבי נראה שיקרי ומזוייף. כלום לא אמיתי. אנשים לא אמיתיים. גם אני לא כזאת.
אני לא יכולה לפרט את גודל ההתאכזבות שלי מהסביבה הכוללת... גם אם הייתי יכולה זה בחיים לא היה מספיק.
נדמה שכמו שערותיי, הכל נושר ממני. (גם כמה קילוגרמים שלרגע לא משמעותיים)
ולא שהייתי צריכה את השנתיים האחרונות כדי להבין שמשקל נמוך לא יעשה אותי מאושרת,
אבל פשוט עכשיו אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי.
הרי אני אומללה יותר מתמיד.

 

יש לי סיפורים על אנשים שנכנסים ויוצאים מחיי, על חברות עם הטבות, על חברות שמופיעות רק כשהן צריכות טובות...
כמו כן גם על המשפחה שמתפקדת לעיתים בלבד ועכשיו נוסף לו גם אהובי היקר וזה בדיוק מה שהפך את הכל לקשה מנשוא.
נתתי את עצמי לר' בהרבה מובנים ובעיניים עצומות אני יודעת שהוא עשה מעל ומעבר בשבילי מרוב אהבה, אבל עשה יותר מידי.
אני תוהה איפה הגבול.
מעייף אותי לחיות פתאום, הכל הפך לנטל. כבר אין לי ממש תקווה שזאת תקופה שתעבור.
לפעמים פשוט נמאס לקום אחרי כל פעם שאתה נופל אבל אתה הופך חזק יותר עם כל נפילה כזאת.
הרמתי את עצמי לא מעט אבל כשאחרים גרמו לי לנפילה זה כבר קשה לי אפילו לנסות.
אני לא יודעת מה בדיוק איתי עכשיו, הכל מסתובב... אולי מרעב אולי מהשינויים הרבים שקורים.
אי אפשר לבטוח באף אחד, אני גם לא ממש בוטחת בבלוג הזה כרגע אבל הוא באמת כל מה שיש לי.
כל העולם הזה פועל על אינטרסים ומעטים האנשים שמגיע להם אמון של מישהו אחר. חבל.
להיות אנוכית ולוותר על חיי זה לא משהו שאעשה, למרות הפיתוי...למרות המחשבות, למרות שלפעמים זה נראה כדאי, אני יודעת שזה לא.
אולי אלא סתם הזיות שנובעות ממחסור ב... הכל. אם לקצר. אפילו באהבה.

 

אני יושבת עם עצמי וחושבת לספר ולדבר ואני מגלה שאין לי למי.
הפלאפון מלא מספרים שמעולם לא נראו סתמיים יותר, שום מספר שאליו אני יכולה להתקשר. אף אחד שאיתו אני יכולה לדבר.
הגלגל הסתובב לו במהירות... אחרי שהיו מתחננים אליי במשך חודשים לפתוח את הפה פתאום אין מי שרוצה לשמוע.
וזה בסדר. זה צודק. זה לא ממש מכאיב אבל זה גורם לי לתהיות.
בטוחה שהבעיה היא בי ולא בכל העולם, הרי כולן עדיין ביחד - מאוחדות. האומנם?
אולי הן באמת מאוחדות ובאמת ביחד, וזאת אני שהוצאה מהמשוואה כי בכלל לא רצתה להילקח בחשבון.
אבל למה שאני בכלל ארצה להיות חלק מבריכת הארס והצביעות שאופפת את כולן?
הגיע הקיץ והן טובעות להן, אני משלימה עם זה שעדיף להיות קצת על החוף... יש לי פה בורות משלי.
בהתחלה זה קצת הפריע לי, במיוחד שהשיחות וההזמנות היו חלק מהמעמד המתבקש, יותר נכון שריד ממנו.
מה שמפריע לי עד היום זה שהיו שידעו ואף פעם לא דיברו, חוץ מאחת שאני בטיפשותי דחיתי.
צדיקה אחת בסדום שלעד אני אקרא לה חברה, גם אם לא אדבר איתה שוב בחיים.
כי היא העדיפה לשאול במקום לעמוד בצד, גם אם לא עזרה במיוחד היה לה מספיק אכפת.
תודה לך אם את כאן.
אני עוברת כל יום על מה שכתבת וגאה על זה שהייתה לי מישהי כמוך בחיים. לא יודעת אם את עדיין מנסה או לא, אבל בטוחה שעדיין אכפת לך.

אולי אם הייתי מדברת מוקדם יותר דברים היו שונים עכשיו. אולי.

 

אני מאמינה שאני עדיין כותבת כאן כי אני מרגישה רצויה, מרגישה חלק ממשהו ולא נתפסת כ"כ כ'מטורפת'.
כאן הסטיות שלי נתפסות ומובנות, לרוב גם מזוהות. הסטייה שלי היא לא בשר אדם אלא רזון אז אני מניחה שזה לא כ"כ נורא כמו שזה נשמע.
פה יש לי קצת מתחושת השייכות שכבר לא קיימת בשומקום.
קשה להגיד שזה האופן שבו אני רוצה להיות שייכת, מובנת ומזוהה. אבל זאת אני כרגע ולהפוך את זה אין לי כוח או חשק.
הפוסט הזה נכתב בצורה דיי מבולגנת, אין קשר ממש בין שורה לשורה שאחריה והפסקאות הן בכלל מלחמה אחת גדולה,
אבל ככה אני מרגישה עכשיו.
אני מדברת בלי היגיון, בצורה לא ברורה, עייפה וחסרת כל סדר מסויים.
החדר שלי למשל הוא הכי בטוח לזוחלים ולחיידקים כרגע - ממש לא לבני אדם. אני מודה.
כשהייתי קטנה והחדר היה מבולגן אמא הייתה אומרת ש'לא מתאים לבת חדר כזה'... היום היא כבר לא מתערבת כי היא יודעת שהוא משקף את מצב-רוחי.
כשאני מתחילה לסדר אותו יש בי אובססיה שהכל יהיה בו מושלם, ואז אני מתמלאה בכוחות חדשים וכשהוא נקי גם אני 'נקייה'.
אבל כשהוא ככה, וכשלא רואים בו רצפה... מצבי לא טוב בכלל. (כאילו יותר גרוע ממה שהוא בד"כ)
שמתי לב שבפוסטים שלי אין בכלל אופטימיות, אין בכלל שבב של תקווה או אמונה לעתיד בהיר יותר.
מבחינתי מחר לא יכול להשתפר ובעוד יומיים יהיה יותר גרוע. חבל לי. מעניין מתי איבדתי גם את זה.
אמא של ר' אמרה לי לא ממזמן 'איזה בעיות כבר יש בגיל שלכם... רק ללכת לים ולצאת, החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר'.
בתור אחת שיודעת שמשהו בחברה של הבן שלה לא תקין - ומכריחה אותה לאכול באופן שלא סותר זאת, הייתי מצפה למשפט יותר אמיתי.
אבל זאת רק אני...

 

 

כתבתי הרבה ולא כתבתי כלום. רציתי להגיד הכל ועדיין אין לי אומץ, גם לא פה.
הזדמנות מצויינת להודות למי שכאן ועדיין מתעניין. באמת שאכפת לי.
שמרו על עצמכן ומשהו שאני יכולה להגיד בביטחון - אם לא תסמכו על עצמכן לא תוכלו לסמוך על אף אחד.
שיהיה המשך שבוע רגוע, בתקווה שגם אופטימי יותר.

נכתב על ידי לוס . , 30/6/2009 22:25   בקטגוריות אמא, אני, הזדהות, הסוד, הפרעות אכילה, התבודדות, זכרונות, חברות, יחסים, לבדי, מחשבות, סיפורים, עייפות, ציטוטים, קצת אופטימיות, ר', רגשות, שבירה, שקרים  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין רזון לשקט נפשי .


יש מעט ימים עד שחופשת פסח תיגמר ואני מתכוונת להפיק ממנה את המיטב .

 

 

יום ראשון 5/4

בוקר - נס קפה [50]

ביניים - קולה זירו [1] + נס קפה [45]

צהריים - מיקס ירקות מבושלים/מאודים [180]

ביניים - תפוח [50]

ערב - רבע אבוקדו עם ביצה + חתיכת לחם מלא עם כפית גבינה לבנה [מעריכה ש200 קלוריות ... למרות שזה אולי פחות .]

ידעתי שהגלולות האלה מפתחות לי את התאבון! לא עברו עשר דק' מהרגע שלקחתי גלולה והייתי חייבת פתאום לאכול משהו .

בהתחלה אמרתי לעצמי לסגור את היום עם עוד כוס נס, ואז התחשק לי אבוקדו ולדעתי אבוקדו הולך טוב עם ביצה, ושניהם ביחד יותר טעימים עם גבינה וגבינה יותר טובה על לחם.

וכל זה ביחד הפך לארוחה שלמה !

אני חושבת שאני אתחיל לקחת את הגלולות לפני שאני נרדמת. רק ליתר ביטחון. [אז מה אם אני רוצה להאשים גלולה בהתקפי רעב ?!]

 

סה"כ : 525 קלוריות . לא רע . אפילו טוב . נראלי .

 

 

דברים שאני ממש צריכה לעשות [חוץ מלרדת במשקל כמובן] :

- לקנות משקל

- להתמיד בהליכות

- לצבוע את השיער

- לעדכן בצורה קבועה

- ללמוד למתכונת באומנות

- לדבוק במטרה

- לקנות ויטמינים

 

 

 

אני מודה שבזמן האחרון פחות התמדתי בעניין של האוכל , של המשקל , של הלימודים ...  או בכל דבר אחר .

תחושה של תסכול ועייפות מלווה אותי כל הזמן, אין לי רצון להשקיע במשהו את המיטב או לדבוק בדבר אחד .

אני מניחה שעכשיו החלטתי להתעורר בגלל שאני פוחדת ומרגישה מאויימת משטויות .

המחשבות על הקיץ ... ועל זה שרוב החברות שלי משחקות להן עכשיו בחוף באילת [משמע שורפות קלוריות ומשתזפות]

ואני סתם יושבת לי בבית ומשמינה מרגע לרגע ... או זה שהתחלתי לקחת גלולות ו'השמנה' נחשבת לתופעת לוואי .

לא יודעת .

אני פשוט מרגישה שעכשיו אני צריכה להתעורר ולהפסיק עם כל הרחמים העצמיים שאגרתי ולהתחיל לתפוס תאוצה .

בא לי להיגעל שוב מאוכל, בא לי לראות בכל ביס דבר רע, בא לי להעביר ימים שלמים על נס קפה, בא לי להמשיך לרדת במשקל ...

אבל גם בא לי להיות נורמלית .

בא לי ואני לא מצליחה . אני לא מצליחה להנות מסרט עם פופקורן או מגלידה בערב ומשנצלים טעימים או מישיבה במסעדה ומהקינוח שאחרי .

אני לא מצליחה להנות משום דבר, כל יציאה אני מרגישה שמסתכלים עליי אנשים זרים ושופטים את המראה השמן שלי,

ואז אני חושבת שזה טיפשי ואני סתומה אם אני חושבת שמישהו בכלל מסתכל או מתרכז בי לשניה אבל אני בכל זאת לא יכולה להשתחרר מזה .

נראלי מאוחר מידי להתחיל ולנסות להיות 'נורמלית' אחרי שלוש שנים שלא יודעת מה הייתי, ובכלל ... מה זה נורמלית ?

אני אוהבת את עצמי רק כשאני מזיקה לגוף שלי, רק כשאני מצליחה לעמוד מול האוכל, רק כשהמכנס רופף עוד טיפה ... רק שהעצם קצת יותר בולטת .

רק אז אני מרגישה גאה, קצת יפה, יותר טובה .

וזה עצוב לי . קשה לי להשלים עם זה שזאת אני וזה מה שמשמח אותי .

ויותר קשה לי עם זה שאני כבר לא מצליחה לשמח את עצמי .

אני הבנתי ממזמן שאני לא ילדה נורמלית ושלהיות על החוף עם בגד ים בשבילי זה ממש לא לשחק בכיף כמו שזה כיף לחברותיי,

אבל אני רוצה קצת שקט, אני באמת רוצה . ושקט אני מוצאת רק ברעב .

 

ואיכשהו, אני עדיין מעדיפה רזון על שקט נפשי או על חיוך נקי .

 

 

טוב לחזור להיות גועל נפש .

נכתב על ידי לוס . , 5/4/2009 12:29   בקטגוריות אני, המטרה, הפרעות אכילה, חברות, יומן אכילה, לבדי, עייפות, פחד, קלוריות, רגשות, רזון, שבירה, רשימה  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



44,110
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)